באמצע החתונה של רובי טל התקשר אליי ואמר לי, שאני לא יכול
לחתום על יום חופש ושאני חייב לחזור מחר, ושב 11:30 ההסעה כבר
יוצאת אז לא לאחר.
   זה היה כל כך צפוי אבל כל כך משביז. כולם הלכו לרקוד, ואני
חשבתי שאני יכול להתחיל לבכות, כל כך רציתי להישאר עד סוף
החתונה, להישאר איתם ולספור את הכסף למרות שמתתי מעייפות.    
כל הדרך חזרה מהחתונה ישנתי, אפילו גם קצת לפני שיצאנו בכלל.
קמתי בבוקר שפוך מעייפות, כל הנסיעה ברכבת ישנתי, הכרטיסן
איכשהו לא העיר אותי, ואפילו לא היו את האנשים המעצבנים
שבוחרים צלצול לפלאפון. כשהגעתי לב"ש חישבתי בראש שאני בנסיעות
לבסיס ובחזרה בערך 10 שעות וכל זה בטח רק בשביל לשמור שעתיים.
   ההסעה יצאה רק ב 12:00 והיא לקחה אותי רק עד היחידה. שם
הייתי צריך לחכות עד 14:00 לרכב שייקח אותי לבסיס. כל זה בגלל
שהבסיס שלי כזה חור ובכל זאת מחזירים אותי לפחות מיום. ניסיתי
להתנחם בעובדה שיש לי רק עוד 2.5 שנים לשרת, 3.5 שנים אם אני
יוצא לקצונה, אבל זה לא כל כך עזר...
   אז חיכיתי קצת במועדון, אפילו לאכול לא היה לי חשק. ראיתי
את המונדיאל, למרות שלא כל כך עניין אותי. היו שם אנשים דיי
מפגרים שהרעישו בדיוק שדיברו על הNBA ועל סדרת הגמר. במועדון
כולם דיברו בעיקר על הצבא ולאט לאט הגעתי למסקנה שאף אחד כמעט
לא מרוצה ממה שהוא עושה, לא ג'ובניקים שחוזרים כל יום הביתה
ולא עושים כלום כל הזמן ולא לוחמים שנותנים את הכל בעזה. אולי
רק אלה שהתנדבו לקורס כמו טייס או חובלים מרוצים, כי הם עושים
משהו שהם בחרו, ולפי זה גם אני צריך להיות מרוצה כי קיבלתי את
כל מה שאני בחרתי ובאמת בסה"כ הייתי מרוצה.
   הפסקתי להסתכל על המשחק וקראתי סיפור קצר של נער בגילי
באיזה ספר. הרכב יצא בול בזמן + שעתיים איחור. כשהגעתי נתתי
לכולם חיוך כזה של "אין מה לעשות לפחות אני יוצא מחר הביתה".
השתדלתי להיות נחמד לטל, בדקתי מתי אני שומר והלכתי לישון,
לפני שנרדמתי נזכרתי כמה יפה היית אתמול בחתונה. בכל זאת, יש
דברים שאי אפשר לבחור.