"אתה יותר ברנדון או יותר דילן?" שאלת אותי אז, מזמן, בשנות
התשעים השמחות, כשהיינו צעירים ויפים.
ישבנו במקום "שלנו". בזמן האחרון פגשתי לא מעט אנשים שהגדירו
את אותה נקודה בדיוק כמקום "שלהם". כנראה שיש משהו במקום הזה
שמעניק לאנשים נינוחות מעורבת בריגוש, שילוב שלא קל לעמוד
בפניו, שילוב שגורם לאנשים לנכס לעצמם את פיסת הטבע המופלאה
הזו.
הירח האיר אותך אז, והיית יפה. שתקנו קצת, נותנים לשקט לבודד
אותנו מהעולם, ואז שאלת אותי שוב: "אתה יותר ברנדון או יותר
דילן?"
חייכתי.
הרגשתי כמו גיבור של סרט, או סידרת טלוויזיה, בסצינה הכי
חשובה. אם רק יגיד הגיבור את המלים הנכונות - הבחורה תיפול
לזרועותיו, הכינורות ינגנו, והלב שלה יוצף בכדוריות דם אדומות
שעל כולן רשום השם שלו.
"דילן," עניתי. "לא מזמן מישהי אמרה לי שאני דומה לדילן."
"התכוונתי מבחינת האישיות," חייכת.
"כן, גם אני." אמרתי ונישקתי אותך.
"אוי," נאנחת, ונישקת אותי.
המשכנו להתנשק, בתקווה שה'אוי' יתאדה, אבל הוא נשאר תלוי
מעלינו, בוחן אותנו במבט נוזף, ממתין בסבלנות להתעייפות
השפתיים והלשונות, יודע שבקרוב הוא יחזור לשיחה.
"למה אוי?" שאלתי לבסוף.
שתקת. ניסיתי לקרוא את התשובה בעינייך, אבל היית יפה מדי.
נישקתי אותך שוב. נתת ללשון שלי להרטיב לך את השפתיים, לגשש את
דרכה לתוך הפה שלך, אולי לחפש שם את המלים האבודות.
נישקת אותי, ואז אמרת, בעצב מהול בהשלמה, ש"דילנים תמיד נעלמים
מתישהו. גם אם הם אוהבים את הבחורה, הם פשוט לא מסוגלים
להישאר." וחזרת לנשק אותי.

לפני חמש דקות קראתי ב"וואלה!" שג'ייסון פריסטלי נפצע קשה
בתאונת דרכים, ונזכרתי בך, ובנשיקות שלך, ובמבט שלך באותו ערב,
ובתאונת הדרכים שסיימה את חייך כעבור שלושה חודשים.