אתמול שוב ביקרת אותי בשנתי.

נכנסת לחדר בדממה, ליטפת קלות את לחיי, העברת יד על שפתי
היבשות, הסתכלת עליי בשקט מספר רגעים, או שעות, נישקת אותי
קלות ונשכבת לידי, מחבק.
אני לא זזתי, אם אזוז אתה תיאלם, והפעם לא תחזור, לא אזוז...אף
פעם יותר.


אתמול שוב מתת בשנתי.

שוב שכבת שנה שלמה בבית חולים, פעם מנסה לחייך, פעם בוכה,
אתמול שוב צעקת.
ואני עמדתי ליד והבטתי בך, מנסה להסתיר את הדמעות.
שנה.
הוא אכל אותך מבפנים, השחור הזה, כל חלק, ואני רק היבטתי,
היבטתי וחלמתי איך אני הורגת אותך כאן ועכשיו, על המיטה עם
הסדין הירוק של הבית חולים, עם הכתמים הצהובים, מזכרות מהאלו
ששכבו פה לפניך...  לוקחת סכין גדולה ותוקעת אותה עמוק בתוך
השחור רק בשביל לא לראות יותר את החיוך המאולץ שלך שמנסה
להרגיעני.
אתה מתת שוב אתמול. כל לילה אתה מת בשנתי.