ההתרגשות אחזה בה. לראות אותו, להיות איתו, כמו פעם. להריח
אותם ריחות, לראות אותן מראות. להיות צעירה שוב, חסרת
מעצורים.
היא הרגישה איך הכבדות עוזבת אותה. היא הרגישה שוב את הפעימות
של הלב הכל כך תמימות, מרגשות כל תא בגופה.
במשך שנים תהתה איך תגיב למראהו לאחר סיום מערכת היחסים שניהלו
במשך חמש שנים תמימות. האם עדיין תאהב אותו? האם תהיה אדישה,
כועסת, פגועה?
בראשה התרוצצו תמונות מגובבות על הפגישה המחודשת. האם יחשוב
שהזדקנה? שהשמינה?
על מי היא עובדת? היא ידעה שעדיין נמשך אליה כמו פרפר לפרח.
כמו פרפר לאש.
לאחר מערכות יחסים רבות ונישואים כושלים הרגישה שוב שחזרה
הביתה. היא חוזרת לגבר שלה, לחצי השני, לאהובה הראשון.
בכל מערכות היחסים חיפשה תמיד את הדבק המיוחד הזה שהדביק אותה
ואת שי למשך 5 שנים מדהימות יחדיו. תרה ללא לאות אחר האהבה
המדהימה הזאת שהותירה את שניהם בעננים, בבועה מנותקת מהעולם.
רק היא ושי.
לאחר שנות ילדותה הבודדות, הקשות. לאחר שאביה היה חוזר כל ערב
מהעבודה ודורש ארוחה חמה על השולחן, ואם לא היה מקבל את
מבוקשו, היה מכה אותה מכות נמרצות.
לאחר כל הקושי והיזע והבדידות... הבדידות, החור הגדול שנוצר
בליבה, הייאוש שאחז בה, הרצון למות, להמוג, להיעלם.
לאחר שהתגייסה והרגישה קצת יותר חופשייה מהבית, מההורים, החלה
להכיר עולם צבעוני. החיילים היו מודדים אותה בעיניהם כחתול
שאורב לציפור, מחכים לרגע שבו יוכלו לפתות אותה, לגעת במתיקותה
התמימה. והיא, שיכורה מהמראות והצבעים היתה יוצאת בערבים
לבלות, בכל פעם עם אחר, מחפשת למלא את החללים הריקים בנשמתה.
אך החללים לא התמלאו, אולי החליפו צבעים, אך עדיין לא מצאה את
שליבה חיפש, עד לאותו רגע שבו היא ראתה אותו.
בהתחלה הוא היה נראה לה חייל רגיל, נחמד ואולי אפילו חתיך, אך
היא לעולם לא תבחר גבר על פי יופי חיצוני בלבד. הם החליפו
מבטים, כאשר היא עלתה במעלה הכביש והוא חלף על פניה מהכיוון
השני. המבט הביך אותה והיא חייכה בבישנות. באותו היום, חברתה
לחדר הציעה לה שתפגוש ידיד שלה, והבטיחה לה בקריצה שובבה שהיא
לא מנסה לשדך לה חבר.
בערב, כאשר הסתיים יום העבודה בבסיס, כשראתה אותו שוב, חלף רעד
בגופה, צמרמורת במורד עמוד השידרה שלה. לפתע נראה לה גבוה
יותר, חסון יותר ושיערו משוך אחורה במעין גנדרנות.
"היי" אמרו אחד לשני במבוכה. שלושתם התיישבו, והחלו לדבר. על
המפקד החדש שהגיע, ששמעו שהוא אכזרי ביותר, על היציאות הביתה
שלאחרונה עשו אותם חמשו"ש במקום שו"ש, על השמירות, על פטורים,
ואז חברתה פיהקה ואמרה שהיא הולכת לישון, "אבל אתם, ילדים,
יכולים להשאר..." ויצאה מהמועדון. היה רגע של שקט. האנשים
במועדון כבר התקפלו למיטותיהם והשק"ם גם נסגר. רק הטלויזיה
היתה פתוחה על איזה סרט ישן ושני מילואימניקים ישבו בפינה
ועישנו. הם לא רצו לסיים את הערב. נוכחותו היתה משרה עליה
שלווה וביטחון, מבטיו אליה היו כה רכים וטובים והיא הרגישה
שהיא רוצה להסתכל בעיניו לנצח. לאחר שתיקה קלה אמר "את רוצה
לעלות לחדר שלי? יש לי את הקסטה של שלמה ארצי שאמרת לי שאת
אוהבת", כמובן שזה היה רק תרוץ. לימים תברך את שלמה ארצי על
הקסטה שבזכותה מצאה את אהובה. "בטח" השיבה מיד. הם עלו לחדר.
החדר היה חשוך ושני חיילים ישנו על יצועם ונחרו קלות במקצבים
שונים. הם פסעו בזהירות לעבר המיטה שלו והוא הדליק את
הפנס-רדיו שעל השידה ליד מיטתו. הוא הכניס את הקסטה של שלמה
ארצי בטייפ והשמיע בווליום נמוך כדי לא להעיר את החיילים
שישנו. הם הקשיבו לנעימה הרכה של הזמר ביישבם על המיטה.
היא עצמה את עיניה. היה קסם באוויר. שנים לאחר מכן תאמין
שקופידון פיזר בחדר אבקת אהבה. שנים תזכור את הרגע, את הקולות,
הריח, הצבע, המנגינה...
הוא רכן אליה, היא פקחה את עיניה וראתה אותו קרוב אליה במרחק
של נשימה. היא הרגישה איך ליבה מחסיר פעימה לנוכח ריחו החדש,
הנועז. הוא הדביק את שפתותיו לשפתיה הבתולות בנשיקה רכה, כמו
גשם של עלי ורד היורד ביום אביבי. זה היה שנייה במושגים
הארציים של עולמנו אך בעולמה, הנשיקה ארכה עשר שנים לפחות. היא
הרגישה את כל ישותה מתמלאת מחדש, רוקמת עור וגידים והופכת אותה
למשהו אחר, חזק יותר, אהוב יותר, שלו יותר.
האהבה שהעניק לה במשך חמשת השנים שחיו ביחד, מלאה את כל החללים
של ילדותה, את כל החסרים שמהם סבלה, חדרה לנשמתה והפכה אותם
לגוף אחד, נפש אחת.
כשניסתה להיזכר בשנה האחרונה לחברותם, הדברים רצו בראשה בהילוך
מהיר, המריבות שלה איתו, חוסר הפשרה, העקשנות, הצדקנות,
ההתלבטות, הדמעות, הפרידה. הדברים שהוציא מן החדר שלה, הבגדים,
הטלוויזיה שתמיד היתה על איזה ערוץ מתנגן, המצלמה שהיתה מצלמת
בה ללא הפסק, הריקנות שאפפה את החדר בלעדיו. הריקנות שנוצרה
בבטנה, בליבה. ההחלטה הקרה והמחושבת שניפצה את התמימות. ההחלטה
לא להפגע שוב, לא לתת לעצמה להיות קורבן שוב.
הנתק ממנו קרע לה חלק מעצמה. לקח לה שנה כדי להתאושש נפשית
ולהתחיל לצאת עם אחרים. אמרה לעצמה שהתגברה, ו"הוכיחה" את זה
במערכות יחסים ספורות שהיו לה במשך שנתיים וחצי. היא ידעה שיש
לו חברה כבר שנתיים מאז שנפרדו ואמרה לעצמה שהיא שמחה שהוא
התאושש גם כן. לאחר שתיקה של שנה הם שמרו על קשר טלפוני אחת
לחודשיים בערך.
ואז, לאחר חצי שנה סיפר לה שהוא עומד להתחתן עם חברתו בעוד
שלושה חודשים, יש תאריך, אולם וכל ההכנות האחרות. היא הביעה
שמחה מזוייפת בטלפון ואיחלה לו מזל טוב, היא הרגישה שהיא לא
יכולה לדבר והשתתקה. הרגישה שהדמעות חונקות אותה בגרונה, שהיא
נבגדת, ננטשת שוב. הצליחה להגיד כמה מילות סיום וסגרה את
הטלפון. כל היום היתה נסערת ועצבנית. כל דבר קטן שקרה לה היתה
מתאפקת שלא לפרוץ בבכי.
החצי השני שלה. הוא שלה. והיא שלו. כך זה היה תמיד... או לפחות
חמש שנים שנראו לה כמו נצח. מה קרה, האם לא התגברתי? שאלה את
עצמה כאחוזת תזזית.
מאותו יום היא בנתה סביבה חומות. חומות של הגנה, והתחתנה עם
ליאב, הגבר הראשון שפגשה לאחר כשלושה חודשים מהמקרה. הוא היה
נחמד, עדין, נאה עם מקצוע מכובד וענה לכל הדרישות של בעל
למופת. אך היה חסר משהו, משהו שהיה לה מזמן, התשוקה שסגרה
בחומות, הלהט שננעל בדלתות הבריח, ההתרגשות שנשכחה בצד, וכמו
כל מערכות היחסים בחייה גם זאת לא עלתה יפה והיא התגרשה לאחר
חמש שנות נישואין. הפרידה לא היתה קשה. היתה נקייה ומכובדת,
וניתקה את דרכם המשותפת.
היא נדהמה כאשר הטלפון צלצל בחדרה וקולו של שי היה מעבר השני
של הקו. הוא לא האריך בדיבור. אמר שרוצה לראות אותה בשבוע הבא
ויזמין חדר במלון ליד הים בתל אביב.
היא הרגישה שכל דמה זורם בגופה במהירות האור, כל העבר חלף
בראשה, הילדות, הצבא, שי, הגברים בחייה, ליאב ושוב שי. היא לא
יכלה לסרב, גם אם רצתה פיה לא היה נותן לה. לכן אמרה רק "כן".
ועכשיו, מליון מחשבות מתרוצצות בראשה. מה הוא רוצה? אין זה
ברור, חדר במלון? הוא רוצה אותי. האם אני רוצה אותו? מה עם
אישתו? האם התגרש? האם יחשוב ששמנתי? שהזדקנתי? היה נראה לה
שעברו יובלות, ובו בזמן נראה לה שזה היה אתמול, כל המראות, כל
הצבעים, כל הריחות התערבבו במוחה, כאילו פתחה תא אפל שהיה סגור
הרבה זמן במנעול ונתנה לזכרונות להציף את גופה. היא הרגישה
צעירה שוב.
היום שנקבע היה חמישי בשבוע הבא, וזה נתן לה קצת זמן להוריד
עוד קילו או שניים. יום לפני הפגישה היא קנתה שמלה עם שסע ארוך
ברגל ומחשוף עמוק בחזה. היא הלכה כסהרורית שבוע שלם. האנשים
סביבה, החברים בעבודה לא הבינו מה קורה לה, אך לא אמרו דבר.
ביום חמישי, לא יכלה להתרכז בעבודתה וכל רגע הסתכלה בשעון
הגדול שעל הקיר בציפייה לשעה 17:00, כאילו אם תסתכל יותר -
הזמן יעבור מהר יותר. אין ספק, שזה היום הארוך ביותר בעולם,
חשבה.
סופסוף הגיע הזמן. היא לבשה את השמלה, מקפידה שכל שערה תהיה
במקום הנכון, עמדה שעה מול המראה לשים איפור, לתקן, למחוק ושוב
לשים. היה בחנה את בבואתה בראי. אלוהים, אמרה לעצמה, הזדקנתי.
אמנם רק בת 31 ללא לידות, אבל זה לא אותו הדבר כמו בגיל 19. לא
הייתי צריכה לשים מייקאפ, מסיכות ומעצבים. הייתי פשוט קורנת
אחרי המקלחת ללא תוספות ושיפוצים.
היא הלכה למקום המפגש, ליד המזרקה בבניין האופרה בסמוך לים.
לאחר שתי דקות של עצבים מורטי שערות היא ראתה אותו. פוסע הישר
אליה, עם אותו ביטחון נסוך על פניו, אותה עצמה בהליכתו ואותה
תאווה בעיניו. "היי" אמרו אחד לשני כמו ידידים שנפגשים כל
שבוע. "את נראית טוב" אמר לה והיא לא ידעה כיצד לפרש זאת. האם
באמת התכוון או לא רצה להעליב אותה. "תראי, בואי נשב בבית הקפה
שפה ליד ונדבר על כוס קפה". "טוב", אמרה ושוב חשה כטיפשה.
הם התיישבו בחוץ בכיסאות המתכת בשילוב העץ והיא ניסתה לבחון את
החיבור של האחד לשני בעיניים של אדריכלית מנוסה. כאשר הים
לפניהם, מתנפץ רכות בשובר הגלים, הם היו דוממים. ואז הוא אמר
"הזמנתי את החדר משעה 21:00 עד מחר בעשר בבוקר". היא הנהנה
בראשה בהסכמה. ואז העזה לשאול "מה עם אשתך?", הוא הסתכל עליה
ואמר "היא עדיין לא אישתי אבל אנחנו מתחתנים בעוד שבוע". המשפט
הזה נחת עליה כמו בלוק. "אבל..." התחילה לומר. "אני יודע
שאמרתי לך בעבר שאני עומד להתחתן, אבל בסוף רבנו, נפרדנו ושוב
חזרנו. זה התעכב בערך חמש שנים. מה איתך? את עדיין נשואה?" ,
"לא" השיבה ונעלבה מהשאלה. אם הייתי נשואה, אתה חושב שהייתי
מסכימה להצעה שלך, הרהרה. "התגרשתי מליאב לפני חצי שנה"
הוסיפה. "פשוט לא התאמנו..." אמרה והרגישה שהיא מתנצלת ורוצה
להחזיר את כבודה האבוד.
"אני מבין" אמר בהתנשאות. היה עוד רגע של שתיקה והוא אמר
"תראי, אם זה מפריע לך שאני עדיין עם לי, זה בסדר, אפשר לבטל
את החדר עד שעה 20:00, אני אבין". שוב הוא אמר 'אני מבין'
ועצבן אותה עוד יותר. "לא" אמרה, "זה אפילו טוב יותר" הטיחה,
ולרגע הצטערה שאמרה זאת. הוא הרים גבה אך המשיך "את בטוחה?" ,
"אני נראית לך מהססת?" שאלה בפיתוי והניחה את ידה בידו. הדבר
היה נראה כמו משחק כוחות, ממש כפי שהיה בשנה האחרונה לחייהם
המשותפים. "אני רואה שלא", אמר בחיוך והחזיר לה מגע קליל בידה,
שהעביר בה צמרמורת קלה.
בראשה התרוצצו מחשבות, מה יכול כבר לקרות? יש לי הזדמנות להיות
איתו בפעם האחרונה לפני שהוא מתחייב לאישה אחרת. מה יש לי
להפסיד? אני רוצה לחוש אותו שוב, בפעם האחרונה.
הם סיימו את השתייה ופסעו לאורך החוף. דברו על הא ועל דא, על
המצב בארץ, על מה השתנה, עליו, עליה, צחקו יחד, שתקו לפעמים.
מה שבא אחר כך היה בשבילה כמו חלום מטורף. כשהתאחדו בחדר לפתע
חזר הזמן אחורנית אל המדים, הקסטה של שלמה ארצי והנשיקה בחדר
שארכה נצח.
גופותיהם תאמו למקצב אחד, כמו תזמורת שהתאמנה יום יום, כאילו
לא עבר יום אחד מאז שנפרדו. הכעס, החרדה, הדמעות, הכל נמוג כלא
היה וכל שהיה שם היתה אהבה טהורה של נסיך ונסיכה שחזרו
לממלכה.
בלילה, התעוררה בשעה 04:00 והסתכלה עליו בשנתו. הוא היה שלו,
כל כך שלו. היא ידעה שבעוד כשש שעות, הוא לא יהיה שלה יותר,
וזאת הפעם האחרונה שהיא זוכה לראות אותו כך, שלה במאת האחוזים.
היא נזכרה איך היתה נוהגת לצפות בו בשנתו: זך, תמים, שלו, חסר
אונים והיתה מתאהבת בו מחדש בכל פעם.
היא רצתה לנצור כל שנייה ולכן התישבה על הכסא שליד החלון וחקרה
כל תא בגופו. הירח המלא השתקף על גופו הערום ושיחק באורו על
חמוקיו. היא צפתה בבטנו העולה ויורדת, בכל נשימה שלו, ורצתה
להיות האויר שנשם. להכנס לגופו, לנשמתו ולהטמע בכל תא שלו.
הרגע היה כה מושלם והיא לא רצתה שיתקלקל. היא רצתה לזכור אותו
כך, במלא עצמתו ושלוותו. היא ידעה מה עליה לעשות.
היא לבשה את שמלתה, נעליה, לקחה את תיקה ולפני שהגיעה לדלת,
קרבה אליו בזהירות, רכנה ונשקה אותו על שפתיו ברכות, ונעלמה מן
החדר.
לאחר מספר חודשים, נוצרת את סודה בליבה, היתה תוהה לפעמים אם
באמת קרה הדבר או שחלמה חלום מטורף...