כשראתה אותו בפעם הראשונה, הוא לא הותיר בה רושם חיובי במיוחד.
לא שהותיר בה רושם שלילי, אבל היא לא נמשכה אליו יותר מדי.
הם נפגשו במסיבה והוא לא נראה ממש שייך אליה. הוא עמד שעון על
הקיר, מסתכל על הנוכחים במין מבט מרוחק של "מה אני עושה כאן
בכלל" ונראה תלוש במיוחד.
האמת היא, שהחבר שלו גרר אותו למסיבה במין ניסיון אחרון לעודד
אותו, אחרי שזה האחרון היה די מדוכא בזמן האחרון, לא ממשהו
מיוחד. פשוט, הוא הרגיש כאילו החיים חולפים על פניו, והוא רק
מביט בהם מבלי להשתתף. דווקא לא היה חסר לו כלום. היתה לו
משפחה תומכת, עבודה סבירה והתחיל לאחרונה ללמוד מדעי המחשב,
מתוך מחשבה הלאה, שיהיה לו מקצוע מכובד. היה לו את הטאצ'
למחשבים, אבל הוא לא אהב את זה במיוחד. תמיד כשהיה עוסק בזה,
היתה ההרגשה לסובבים שזה הדבר שמסב לו הנאה וסיפוק, אבל רק מי
שהכיר אותו ידע כי עדיין לא מצא את הדבר שיקנה לו כל זאת.
החבר הטוב שלו, שסחב אותו למסיבה התחיל לדאוג לו לאחרונה,
למרות שכבר הכיר אותו וידע שהדיכאון שאפף אותו לאחרונה, לא
סיבה לדאגה. אבל לא טוב היות האדם לבדו, היה אומר לו תקופות,
ומנסה מדי פעם לשדך לו כל פעם בחורה אחרת. אבל עידו לא היה שש
לשידוכים של חברו. הוא העריך את מאמציו הכנים של החבר אבל הוא
לא היה טיפוס של סטוצים, וכל בחורה שחברו היה מנסה להכיר לו,
היה מסרב בעדינות, גם כדי לא לפגוע בבחורה. עידו היה הטיפוס
הרומנטי, הנדיר בימינו, שמחפש בחורה שיאהב באמת, ושיוכל לשתף
אותה בכל רגשותיו ותחושותיו הכנות.
כל חייו נראו לו כאילו הכנה לקראת האהבה הגדולה שעוד תקרה לו.
הוא לא ראה אף מטרה אחרת ראויה יותר לחיות למענה. לא שהיה תר
כל שעות היום אחר הבחורה, אבל הוא ידע מה הוא לא רוצה. הוא ידע
שברגע שיראה את הבחורה שנועדה עבורו, ידע ישר בביטחון כי לה
חיכה כל חייו.
המוסיקה הרועשת והעשן שאפף את האולם לא היו מסוג הבילויים
העדיפים עליו, אבל הסכים לחבר שלו כשזה לא הפסיק לומר לו שהוא
צריך לצאת ולנשום קצת אויר ולהפסיק להסתגר בבית עם המחשב. אי
אפשר אפילו לנשום כמו שצריך פה, חשב עידו בעודו מנסה לאתר
בעיניו אחר חברו עדי.
ואז ראה אותה. היא גם נראתה קצת תלושה מהמקום. ישבה על כסא בבר
ושתתה משהו שנראה כאילו הנוזל שבכוס הוא רק תרוץ להכניס לזה
אלכוהול.
מבטיהם נפגשו, והוא הופתע שלא הסב את ראשו כשראה שגם היא
מסתכלת עליו. הוא לא עשה רושם כאילו הוא עומד לגשת אליה, אלא
פשוט הסתכל עליה בסקרנות. היא נראתה לו נחמדה, לא יותר מזה,
אבל הוא לא היה מסוג הבחורים שמתחילים עם בחורות. גם בגלל שלא
היה בעל בטחון עצמי מספיק גבוה לעשות זאת, וגם מפני שחשב שזה
זול מדי. כל בחורה שהיה איתה בקשר, הכיר אותה במסגרות קבועות
כמו עבודה או לימודים. בעודו מסתכל עליה תהה מה היא חושבת עליו
באותו הרגע.
אור הגיעה למסיבה הזאת בגלל שהרגישה בתקופה האחרונה שהיא
מתנוונת בבית ורצתה להרגיש חיה, לנצל את נעוריה. היא תמיד היתה
מדמיינת את חייה בעוד עשרים או אפילו עשר שנים, וידעה כי תסתכל
אחורה על חייה בהרגשת החמצה, כאילו איך היתה פעם צעירה ויפה
ולא ניצלה זאת. זה בערך היה הדבר היחיד שהיה מאיץ בה לעשות
דברים מהנים. לא בגלל שחשבה כי תהנה מזה עכשיו, אלא כדי שלא
תרגיש אחר כך פספוס. כשהגיעה למסיבה באותו הערב, לא אהבה את
המוסיקה, והחברים שהגיעה איתם נעלמו אט אט מטווח עיניה. היא
התיישבה בבר בתקווה להטביע את יגונה בטיפה המרה, ואז ראתה
אותו. הוא לא נראה לה יפה במיוחד או כריזמטי במיוחד, או לא שום
דבר מיוחד, אבל היה משהו שמשך אותה. היא ראתה שהוא גם מסתכל
עליה וכרגיל היא לא הסיתה את מבטה. תמיד כשהיו מביטים עליה
גברים שהיו מוצאים חן בעיניה, היא היתה מביטה חזרה ועושה מעין
מלחמת עיניים כדי שהוא יוריד ראשון את העיניים ממנה. היא לא
יודעת למה היתה עושה זאת, אבל זה היה מקנה לה מעין עצמה,
ביטחון.
כשהעיניים של עידו נחו עליה ולא ירדו ממנה גם כשהסתכלה עליו
חזרה, תהתה על קנקנו של בן זוגה למשחק העיניים. הוא נראה לה לא
ממש שייך למקום, לבוש בפשטות, נראה ספק יהיר ספק ביישן, לא היה
ממש ברור לה. סקרנותה גברה והיא החליטה לגרום לו לבוא אליה.
לאחר שכל ניסיונותיה העלו חרס, ניגשה אליו.
כך התגלגלו הדברים, והם היו לחברים טובים, אך לא לאוהבים. לא
היתה סיבה מיוחדת לכך, אולי לא היה קליק או יוזמה מאף אחד
מהצדדים.
הם הסתדרו מצויין והיו להם שיחות עמוקות ביותר עד השעות הקטנות
של הלילה. דווקא היו דומים מאוד באופי, אך היא לידו הרגישה ממש
בחורה רעה, היות והוא היה טוב מדי, מוסרי מדי. היא לא חשבה
שעדיין קיימים בחורים כמוהו, ומדי פעם היתה משתעשעת במחשבה
עליו בתור בן זוג.
למרות שהיתה בחורה יוזמת, לא רצתה להיות זאת שיוזמת משהו איתו.
לעיתים היתה מרגישה ממש משיכה אליו, ולעיתים היה רק אזן קשבת
וחבר טוב שידע להאזין לכל הדילמות שלה והבעיות שהיו לה לפעמים
עם מישהו שהיתה יוצאת איתו.
היא הרגישה שלאט לאט היא נקשרת אליו יותר, מכירה אותו יותר
ולעיתים חשה רגש אמהי כמעט שרצתה לאסוף אותו בזרועותיה ולנחמו.
הוא היה אינטלקטואל, והשיחות איתו תמיד היו מעניינות, אבל היא
תמיד חשבה שהוא תמים מדי בשביל העולם הזה. לפעמים כשהיו בחדר,
כשהשמש היתה צריכה לעלות כל רגע, והנר שהדליקו כבר הבהב, היה
לה דחף להתקרב אליו, להסתכל לו טוב טוב בעיניים ולהעניק לו
נשיקה ארוכה ארוכה. אבל הקשר ביניהם היה כל כך טוב ונדיר, שלא
רצתה לעשות משהו שיבריח אותו. לפעמים היתה חושבת שהוא מרגיש
כמוה, אבל הוא אף פעם לא עשה משהו חריג או רומנטי כשהיו ביחד.
היא ראתה כל כך הרבה תחומים משותפים לה ולו שלפעמים לא הבינה
אותו איך הוא לא עשה עדיין את הצעד. לעיתים היה נדמה לה שהוא
הנשמה התאומה שלו, ושהיא לא תמצא מישהו שכל כך יתאים לה כמותו.
היא החלה לאבד עניין בבחורים אחרים והיתה חושבת עליו תקופות.
היא התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר איתה ואולי איבדה את נשיותה,
אבל לא היתה לה דרך לברר זאת בוודאות והיא הניחה לדבר.
בתקופה האחרונה החל עידו לשאול את אור על חברתה אירית. נדיר
היה לה לשמוע אותו מדבר על מישהי במובן של בת זוג, וכששאל אותה
אם לא אכפת לה שהוא מתעניין בה, הרגישה כאילו השליך חץ הישר אל
ליבה. כמובן שהיא ענתה לו שלא ושתשמח לעשות את ה"שידוך" ביניהם
ולמעשה תמיד חשבה שהם ממש מתאימים אחד לשני בצורה מפחידה. בעבר
אפילו ניסתה לשדך היא בעצמה את שניהם, אבל הניסיון לא עלה יפה,
או יותר נכון לא עלה לפסים מעשיים. ועכשיו, הוא נזכר בה. דווקא
עכשיו, חשבה במרירות.
חברתה אירית היתה לה הדבר היקר ביותר בחייה אחרי משפחתה. היא
בלתה איתה שעות שלמות בשבוע של שיחות נפש והיו מגלות אחת
לשנייה כמעט הכל. הדבר היחיד כמעט שהסתירה ממנה היה רגשותיה
כלפי עידו. עידו הזכיר לה מאוד אותה, והיתה תוהה תמיד איך
יסתדרו, בגלל שהיו דומים מדי אחד לשני.
מצוקותיה של חברתה תמיד היו מביאות את אור לעודדה ולהראות לה
את ה"אור" בעולם הזה, שיש עדיין עבור מה לחיות, שהמצב לא נורא
כל כך כפי שהיא רואה אותו.
אירית גדלה במשפחה חד הורית, כאשר אמא שלה שהיתה צריכה לתת לה
את כל האהבה שביקום, התייחסה אליה כאל טרדה וטרחה, והיא תמיד
באה אחרונה בסדר עדיפויותיה במערכות יחסיה הרבים עם בני הזוג
השני. אביה הביולוגי עבר לגור בחו"ל עוד כשהיתה ילדה קטנה והיא
בקושי זכרה אותו.
העולם היה נראה לה אכזרי מדי והאנשים רעים, וכשרצתה עידוד היתה
מדברת עם אור.
כשעידו דיבר על אירית, הרגישה אור איך ליבה מתחיל לדפוק חזק
יותר והרגישה אשמה על כך. הרי כבר כמה שנים שהיא בקשר עם עידו
ושום דבר לא התקדם מבחינה רומנטית איתו, לכן למה שתעמוד מול
האפשרות האולי יחידה של אושר שחברה שלה יכולה לקבל מבחור מקסים
כמו עידו? שאלה את עצמה, אבל עדיין לא יכלה להרגיש קנאה והרגשת
אכזבה וריקנות.
כשבישרה לאירית את הבשורה, זאת לא התלהבה במיוחד אבל אור חשה
בשינוי קולה כשהרגישה מוחמאת שמישהו מתעניין בה. אירית הכירה
את עידו בעיקר מהסיפורים של אור, וקיבלה את הרושם שעידו בחור
לעניין, רגיש ועדין כזה שכבר חשבה שסוג הבחורים האלו נכחדו
מהעולם.
רגש הסקרנות גבר עליה ולפתע הרגישה הרגשת חיות כזאת שמזמן לא
הרגישה וחשה צורך להפגש עם עידו ולהיות מחוזרת שוב.
אחרי שאור עשתה את שיחת הטלפון השידוכית הראשונה, הדברים כבר
זרמו להם בין עידו לאירית לבד ואור הרגישה מיותרת.
הפגישות שלה ושל עידו פחתו והיא הרגישה שהוא כבר לא פתוח כלפיה
כמו בעבר.
היא באמת שמחה בשבילם, וידעה שהדבר הכי גרוע שיכולה לעשות זה
לקנא, אבל היא לא יכלה לשלוט בזה, והרגש הזה היה משתלט עליה
בכל פעם ששמעה ממנו שהם נפגשים.
היא כבר דימיינה אותם מתחתנים, קונים בית, עושים ילדים ואותה
נשארת לבד ובאה אליהם בחגים כדי שיהיה לה איפה להיות. היא
בפירוש ריחמה על עצמה ושנאה לעשות זאת, אבל לא היתה לה שליטה
על זה.
כשהיתה מנסה להסתכל קדימה לא היתה רואה אף אפשרות לגבר, כי לא
יכלה לראות מישהו אחר ממלא את נעליו הגדולות של עידו. מישהו
שיהיה בן שיחה, יודע לקשיב, לתת כתף תומכת כשצריך ולצחוק
מהשגעונות הפרטיים שלה.
כשאירית היתה מדברת איתה עליו בהתלהבות, היתה אור מביעה שמחה
מזוייפת ושנאה עצמה על כך. היא הרגישה כל כך רע עם זה שלא יכלה
לשמוח בשבילם, עד כדי כך שחשבה לעבור לגור רחוק, אולי אפילו
בחו"ל. אולי להתחיל דף חדש בחייה. אבל ידעה שלעולם לא יהיה לה
את האומץ להתנתק מחייה במקום שהכירה כל ימיה.
עברו מס' חודשים כשעידו מסר לה בחגיגיות שהם מתחתנים. וכמובן
שרצה שהיא תהיה אורחת הכבוד, כמו שושבינה אם זאת היתה חתונה
נוצרית.
היא הרגישה כאילו הניחו עליה בלוקי בטון. כל כך מוקדם? למה הם
ממהרים? כל זמן שהיו ביחד חברים, היתה לה עדיין את התקווה
הקטנה שאולי זה לא ילך והם יפרדו. אבל עכשיו, עם ההכרזה הזאת,
זהו. זה יהיה חתום וסגור וללא אפשרות ערעור. היא ראתה פתאום
שחור והרגישה צורך לשבת להחזיר את החמצן לראשה.
הימים רצו בצורה מטורפת, או כך לפחות היא הרגישה, והיא החלה
לדמיין שהיא מגלה לו את רגשותיה. היא הרגישה שלא תוכל יותר
לחיות בשקר, לא כלפיו ולא כלפי חברתה.
היא אמרה לעצמה שהכי טוב שתספר עכשיו ואז לפחות תתן הזדמנות
הוגנת לעידו לבחור בינהן. אם יבחר באירית, זה יוכיח את אהבתו
הבלעדית והיא בעצם תעשה להם טובה. אם יבחר בה, הרי אז יהיה לה
קשה להסתכל על אירית, אבל מצד שני חשבה, שזה יהיה טוב גם כלפי
אירית, כי מי היתה רוצה לחיות את חייה כשבעלה אוהב בעצם מישהי
אחרת?
לכן תכננה הכל לפרטי פרטים, וחשבה כי כמה שיותר מוקדם שתספר לו
שהיא אוהבת אותו, זה יהיה הכי טוב.
המתח הרג אותה וכל פעם שנפגשו, לא יכלה להוציא את המילים האלו,
והיתה סובלת מכאבי בטן של לחץ.
תאריך החתונה קרב, והיא מצאה את עצמה עושה חזרות לוידוי של
החיים שלה. היא תגש אליו, תסתכל לו טוב טוב בעיניים ותגש ישר
לעניין. אם ידחה אותה - תבין. אם לא... זה כבר היה יותר מדי
בשבילה לחשוב מה יקרה אם לא. היא הרגישה נורא שתעשה זאת ביום
החתונה שלהם, אבל הרגישה שמחובתה לעשות זאת, ו"אף פעם לא מאוחר
מדי"...
ביום החתונה התלבשה בשמלתה החדשה שהדגישה כל קימור בגופה, עמלה
שעות להעמיד כל שערה במקום, התאפרה בעדינות אך בטוב טעם ויצאה
לרחוב במעין הרגשה מוזרה כזאת של תחילת חיים חדשים. הרגישה
כאילו נפתחה בפניה האפשרות למשהו חדש, נועז ומהנה.
היא שיננה שוב את המילים שתכננה כבר חודשים לומר לו ונכנסה אל
הרכב.
כשהגיעה לאולם, האורחים כבר החלו להגיע וצחוק אפף את האולם.
אבל היא לא הרגישה בשום דבר מזה, ורק חיפשה בעיניה אותו.
לפתע ראתה אותו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה עם דש מגונדר
בכיסו. הוא גם קלט אותה ורץ לעברה בחיוך גדול על פניו. הוא
חיבק אותה בחום והודה לה מקרב לב על זה שבאה ועל זה שהכירה לו
את אירית. הוא נראה לה כל כך מרוגש ומאושר שממש מזמן לא ראתה
אותו כך אם בכלל.
היא השתהתה לרגע ומבוכה עלתה בעיניה.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותה כשראה שלא מצליחה לומר כלום. "כן"
הצליחה לומר לבסוף.
היא השתהתה עוד רגע אחד ואמרה לו "אני רוצה לדבר איתך. אפשר
למצוא פינה שקטה?"
"בטח. בואי לחדר הקטן פה". הוא הוביל אותה לחדר קטן בצמוד
לאולם.
"כן אור, מה בפיך?" שאל ספק בהלצה ספק ברצינות.
כשהסתכלה עליו, וראתה את הניצוץ בעיניו, ידעה שלא תוכל לעשות
זאת. היא ראתה בדימיונה את האכזבה שתהיה בעיניו כשתספר לו,
ופתאום לא הבינה איך בכלל יכלה לחשוב לעשות את זה.
היא פתאום בושה בעצמה ורצתה להיעלם באותו הרגע. היות והיקום לא
נעתר אף פעם לבקשתה להיעלם, אמרה לו: "רציתי רק לאחל לך
ולאירית את הכי טוב בעולם" הצליחה לומר "אני באמת אוהבת מאוד
את שניכם" ובסוף המשפט הזה עלו בעיניה דמעות וגרונה נחנק.
עידו נראה לרגע כאילו הוא חש הקלה ואז חיבק אותה חזק חזק בכנות
ואמר "טפשונת, כבר הדאגת אותי. גם אנחנו אוהבים אותך מאוד. את
יודעת את זה, נכון?"
"כן" הפטירה בין דמעה לדמעה.
היא ידעה באותו הרגע שלעולם לא תוכל לומר את שהרגישה כלפיו
ושזה יהיה הסוד שתמיד תנצור בתוכה.
כשראתה אותם מתחת לחופה, מאוחדים ע"י הרבנות, הטבעת והאהבה
ידעה שעשתה את הדבר המוסרי הנכון, והיא עזבה את האולם בהרגשה
שונה מאוד מזאת כשנכנסה אליו.
בלכתה הביתה היא הסתכלה על הרחוב השומם, על הכביש הרטוב, על
המכוניות החונות והיתה לה הרגשה מוזרה. הרגשה כזאת, נקייה
כזאת. כאילו המשקל הכבד שרבץ עליה בחודשים האחרונים כשעידו
ואירית היו חברים עוזב אותה. ההרגשה היתה חדשה והיא חשה כאילו
דף חדש נפתח גם בחייה ולא רק בחיי חבריה הטובים. היא הביטה
מעלה לכוכבים. הם נצנצו במין הבהוב מיוחד, כאילו צחקו
מהמרומים, כאילו אמרו לה שהעתיד צופן בחובו סודות. סודות
שמחכים להתגלות. באותו הרגע היא ידעה שיהיה בסדר. שהיקום רואה
אותה ודואג לה. והיא תדאג לו חזרה, כך הבטיחה בלכתה ברחובות
השקטים של תל אביב לעבר הלא נודע.