"מביטה עליך בעיניים דומעות, בוכה עד כלות הנשמה שאולי כלל לא
נימצאת " אני הופכת דף בספר ומנגבת מעט את העיניים מהרומן
הרומנטי האחרון שאני קוראת, כבר שלוש שנים אני דבוקה לספרים,
בהתחלה לא הייתי יכולה להביט עליהם וכי מה לנערה מתבגרת ודפים
משעממים שבהן כתובות אלפי מילים.

"יפית את באה למטה" נשמעת צעקה מבחוץ, קול של בחור, אני מרימה
את הראש ועוזבת את הספר  לרגע מניחה אותו על הכר בזהירות
שהדפים לא ינועו לצד זה אוצד שני וניגשת לחלון, הבחור השחרחר
עם העינים החומות שוב מופיעה מתחת לחלון שלי מביט כלפי מעלה,
ברגע שהוא רואה אותי הוא מחייך חיוך קטן ומרים את היד לשלום
ממש לרגע ואז שוב צועק בקול "נו יפית אנחנו מאחרים" אני מביטה
לקומה שמעלי ממתינה לראות אם היום היא תחליט להוציא את הראש
החוצה או ש היא תעשה תרגיל נוסף ושוב תמתין לפחות 15 דקות ל
צעקות בשביל לעצבן קצת את הבחור, הוא לא ניראה מתייעש בכלות
ושוב צעקה כלפי מעלה , אני מעלה חיוך של מצב שאליו אני רגילה
ונכנסת בחזרה לחדר האפור שלי, כבר לפני שנתיים צבעתי אותו
באפור, ההורים חשבו שאני מטורפת אבל הם התרגלו לבסוף, אני פשוט
אוהבת את האפור הזה , את הגוון של השחור בתוך הלבן בצורה בה
שנייהם שווים.
הקול של הבחור נישמע בפעם הרביעית וזה מתחיל לעצבן אותי מה
שבדרך כלל לא קורא לי, אז אני שוב מוציאה את הראש מהחלון
ונותנת צרחה כלפי מעלה לכיוון החלון שבדיוק מעלי, הבחור מלמטה
מביט בי קצת נבוך כבר בלי חיוך ואז העלמה שכבר 10 דקות שומעת
את הצעקות יוצאת מהחלון, כנראה בגלל הסקרנות ולא בגלל היחס
לבחור שממתין לה, היא מביטה כלפי במבט סקרן ואני שרואה שהיא
סוף סוף יצאה חוזרת במהירות לתוך החדר יודעת שלפחות הצעקות
המרגיזות יפסיקו כבר.

לאחר כמה דקות רעש במדרגות רומז לי שהיא כנראה בדרך למטה ,
ואני מנסה לחזור לספר שלי כדי להמשיך בעולם המאוהב שיצרתי
לעצמי , ופתאום מכה בדלת ,  אני מופתעת מניחה את את הספר שלא
הספקתי לעבור אפילו שורה אחת בו מאז שהרמתי אותו בפעם האחרונה
והולכת נירגזת שוב לכיוון הדלת.
אני בפותחת את הדלת במהירות ומביטה בבחור שעמד למטה עמד מולי
ומביט בי, אני מסמיקה מעט כאשר אני מבחינה כי הוא סוקר אותי
מלמטה ועד למעלה ואז נסוגה קצת לאחור כדי לרמוז לו שיפסיק, הוא
כמובן שלא מתייחס לזה, ומה לו להתייחס למה שבחורה בגיל
ההתבגרות עם חזה קטן וגובה מינימלי תרמוז לו, הוא נישאר בפתח
בזמן שאני עושה צעד לאחור ואז ניראה שהוא מנסה להכנס אחרי
פנימה לתוך הבית, אני מופתעת חוסמת אותו ומבחינה במבט ההפתעה
שלו בזמן שהוא נעצרומביט בי.
אני מתחילה לשים לב עוד לא אמרתי מילה ומיד פותחת במונולוג
שמסביר כי פה אני גרה ויפית גרה בדיוק קומה מעל, נראה
שהמונולוג לא כל כך משפיעה עליו בזמן שהוא ממתין בשתיקה מולי,
אני שוב מביטה בו וראה שדווקה יש לבחור פרצוף חמוד שמזכיר לי
איזה משהו מהכיתה שאני די מחבבת ואז אני נסוגה לאחור ורואה איך
הוא ממשיך אחרי מבלי שהו עד רגע זה אמר אפילו מילה אחת, אני
יודעת שאם ההורים שלי היו בבית הם היו מתפלצים על המקום מזה
שהבת שלהם ועוד בחור בגילה ואולי קצת יותר נימצאים ביחד, הסיבה
העיקרית היא שהבת שלהם לפי דעתם בכלל לא גילתה שמלבד הספרים יש
בחורים בעולם, לא שזה כל כך רחוק מהמציאות  אבל בכל זאת לא
צריך להגזים, אני חושבת לומר משהו ופותחת את הפה ואז מבינה שזה
די אדיוטי להזמין משהו שאני לא יודעת בכלל מי הוא להכנס אלי
הבייתה כאשר הוא כבר בפנים איזה שתי דקות, אני סוגרת אחריו את
הדלת וניגשת לכיוון החדר שלי, הוא מפתיעה שוב ממתין רגע אחד
ואז ממשיך אחרי לתוך החדר האפור שלי, לרגע אני מצפה לראות את
המבט המופתע שלו מהצבע של החדר אבל הוא רק שולח מבט סקרן בוחן
את החדר ונראה שכמעט מיד נחה עליו דעתו דבר שאני מודה מעט
מעצבן אותי, אז אני מצביעה על המיטה ומתיישבת על אחד הכיסאות
מביטה בו מתיישב בשקט על המיטה מביט בספר שאני קוראת .

"הי אני רונן" הוא אמר את המשפט הראשון שלו ואני מוצאת את עצמי
מעט נבוכה מכך שהוא מרים את הספר והופך אותו כדי לראות על מה
מדובר, "אני רונית" אני עונה בקושי והוא שותק קורא בסקרנות את
מה שכתוב מאחורי הספר ואז הופך אותו ומתחיל לקרוא את העמוד
הראשון של הרומן שאני בערך לקראת הסוף שלו, אני לשניה ניכנסת
להלם ואז עושה שיעול חלש של תשומת לב, הוא מופתעמרים בקושי את
העיניים מהספר ושואל בתמימות "כן?" .
אני בשיא הטבעיות שואלת "ואולי גם כוס תה אתה רוצה?", ואז אני
כמעט מתפלצת כאשר הוא בשיא הטבעיות עונה "כן עם שניים סוכר אם
אפשר אני לא אוהב סוכרזית." אני הופכת לאדומה לחלוטין כאשר הוא
פשוט מחזיר את העיניים לספר ומשיך לקרוא בלי להתייחס לכך שאין
לי מושג מי הוא.
אני שוב חושבת ה לומר ומיצא את הדבר הראשון שעולה לי בראש "אתה
לא חושב שאתה קצת חוצפן" ומשתתקת בקושי, הוא שוב מרים את הראש
מהספר ועונה בשקט "טוב אפשר גם בלי סוכר."
האדום בפרצוף שלי הופך לאט לסגול כאשר אני ניגשת אליו ולוקחת
לו את הספר כמעט בקריעה מהיד, הוא שוב מביט בי במבט מופתע "את
יודעת שזה לא הכי מנומס לקחת ככה ספר מהידיים של משהו."

אני כמעט מתפוצצת אוחזרת בכוח את הספר כדי שיהיה לימ משהו
לזרוק עליו במידה והוא ימשיך כמו שהוא, "אתה בכלל יודע מי
אני?" אני שואלת והוא קוטע אותי  "כן את רונית " ומשתתק מביט
בי בחיוך " ואת יודעת לצעוק חזק כאשר משהו עולה לך על העצבים"
מסיים בחיוך ומביט עלי בעיניים חומות ושיער שחור מקורזל , אני
מחייכת והצבא הסגול נעלם לי מהפנים "ואלי אתה תספר לי מי אתה
ומה אתה עושה לי כרגע על המיטה."

הוא שותק ונראה חושב ואז ממשיך בסגנון שלו "שוב אני רונן, ואני
חושב שהתחלתי לקרוא את הספר הזה , אני בדרך כלל  קורא סגנונות
אחרים אבל ניראה ספר בכלל לא רע, לא יהיה לך איכפת להשאיל לי
אותו כאשר תסיימי נכון." שוב משתתק ואז מחייך חיוך ענק.
"ומה עם יפית מלמעלה?" אני שואלת"
הוא מעלים לרגע את החיוך שלו ואז עושה פרצוף של אדם שמנשה
להזכר "יפית?" שואל "אה זאת שהפסידה בחור נהדר כי היא חשבה
שאפשר לשחק איתו." שוב משתתק ואז ממשיך "היא הפסידה אותי לטובת
בחורה ניפלאה אחרת."
אני נדהמת מהכנות שלו "רגע ומי אמר שאני נהדרת?" אני שואלת
ומביטה בו עם חצי חיוך.
הוא מתרומם מהמיטה "טוב לא התכוונתי אליך אבל יכול להיות שגם
את נהדרת ." הוא מסיים בצחוק עליז ויוצא מהחדר.

אני יוצאת אחריו " רגע אז מה? זאת אומרת ? כאילו מה קורא פה? "
שואלת מבולבלת, האו נעצר ליד הכניסה ואז מסתובב אלי "אני אגיע
מחר להשאיל את הספר ואז אני אסביר את עצמי" מסתובב יוצא מהבית
וסוגר בדמה את הדלת מאחוריו.
אני עומדת קרוב לעשר דקות במזדרון שמוביל ליציה מבית ומנסה
לעקל מה שכרגע קרה, ואז מסתובבת וחוזרת לספר, רצוי לגמור אותו
אם מחר הוא מגיע להשאיל אותו, אני אומרת לעצמי תוך כדי זה שאני
רואה את הבחור בדמיוני מחייך לכיוון שלי ומבינה שכנראה אני
הולכת להיות חלק מאיזה סיפור רומנטי שלא יהיה כנראה בשליטתי.