מחפש את הקולר בכל הבית. מתחת לשולחנות, בין הוילונות לחלונות,
בין החלונות לבחוץ, בין מדפי המקרר, בחיבורי התקרה לרצפה,
בנקודות החשמל, בין רכיבי החומרה שבמחשב, בצוואה של סבתי, בתת
מודע הקולקטיבי של העם שלנו. והקולר איננו. והכלבה לחוצה על
להשתין. והשתן, בוער לו לצאת לעולם ולזלוג במורדות הררי התבור,
בינות לשיפולי הגבעות, מחפש להתחבר לפכפוך המים במפלים ולצאת
אל הים. בים כולם שווים. גם אם הגעת צהוב (כי מישהו לא שתה
מספיק), וגם אם הגעת אדום (כי מישהו חטף בעיטה לביצים), וגם אם
סתם אתה מי ברז שחלפו בכיור של אותה הדירה. בים כולם שווים,
ועדיין חסר לי קולר. בפתח השנה החדשה. בקבוקי יין מחכים
להיפתח, ספירות לאחור מחכות להיספר (ספירה עברית לתחילת השנה
העברית: י, ט, ח, ז, ו, ה, ד, ג, ב, א, שנה טובה!!!), ראש של
דג (אפשר מעושן) וגרעיני רימונים (רימונים של עשן) וכלבות
שמתות להשתין. וקולר שיושב אי שם בודד מחכה להימצא, אך אין פרס
על ראשו של קולר. ראש השנה הוא לא פסח וקולר הוא לא אפיקומן.
אך בסוף הכל מסתדר, וכבר בתחילת הספירה לאחור נמצא הקולר
ויוצאים לרחוב, והכלבה משתינה שתן (צהוב) והיין נפתח והדג נאכל
וברכות ושירים נזרקים לחלל, ורימון מגורען לשנה חדשה וכלבה
רגועה וסרטון הנפשה.