יום אחד אני אספר לך
על טיוליי במאורה החשוכה הצבעונית
הספוגה פיתולי נחשי אוויר ומחילות
נמלים ענקיות טורפות
אגמי פלא קטנים מפכים בחשכתה
פה ושם
עשויים מדמעות
לא היה בה זמן
במאורה הזאת
היא היתה תלויה באוויר במימד
אחר
שאף אחד לא בדיוק זוכר
לפעמים נשענה על גל זוהר
שבקע מזרם תת אטמוספירי
דרכו ניתן היה לפלס שביל
רק בכוח החרב
מפלחת את האוויר
בחדרי הדהוד
שהדהד שנים הרבה
כמה רעש לבן היה שם
ילד שלי קטן
שואב ישויות אהוב
עד שבאת ועיגלת
קורן כולך מאור
ואיך איתך
נעלמה לה תחושת המחנק
כשטוטאליות הפכה לאבק