חודש יולי, שיא הדילים, מחליטים לנסוע לנוח, להתנתק מהמציאות
היומיומית והשגרה ששוחקות ונו... לאן? תורכיה כמו כולם... זול,
והכי זמין לכיס של האדם הממוצע. אז הפעם היעד הוא מרמריס.

הטיסה קצרה ומשעממת, יש מי  שעדיין מתפעל מהנוף שעוד אפשר
לראות עם ההמראה ואילו אני תופסת לי את הפוזה הנוחה לחרופ שעה
וחצי עד לנחיתה, תוקעת את הכרית מאחורי העורף, מורידה את הכסא
קלות מבלי שירגישו היושבים מאחור ויתחילו לקטר והופ, העיניים
נעצמות ואני צוללת לשינה קלה. כמובן שזה לא ילך בקלות, את
מנוחתי מפריעה הדיילת התורכיה שהחליטה שזה הזמן לאכול מן
הדוגמיות שהכינו עבורנו ומבקשת ממני לפתוח את המגשית שלצידי על
מנת להגיש לי את הארוחה. אני בפרצוף חצי מנומנם פותחת לבדוק מה
הסיבה שמפריעה את מנוחתי , נו באמת, מיני מיני לחמניה יבשה עם
חתיכת גבינה באמצע, מיץ דובדבנים שזכור לי מטיסות קודמות
לשימצה בשל טעמו החמוץ והלא מוגדר ומן עוגת חנק יעני "אינגליש
קייק" בתוך אריזה הרמטית. אני מעבירה את המגשית לבעלי וחוזרת
לישון שוב. אבל לא לזמן רב. נו, צריכים כבר לנחות וכמובן מטוס
מלא ישראלים טובים כמונו כבר חסר מנוחה לצאת מן הקופסא הצרה
הזו ולנופש המושלם ... הדיילים במבט עצבני מחכים בקוצר (לא
פחות מאתנו) לנחות רק בכדי להיפטר מהניג'וסים שלנו והנה זה
קורה הגלגלים בקרקע ואנו נוחתים, הקפטן מקבל את התשואות
המגיעות לו על טיסה בטוחה וכבר כולם בתזוזה ליציאה ...

חכו לחלק הבא