כבר כמה זמן שאני יושבת כאן, ללא מעש, ללא עניין בשום דבר
חיצוני...
מכונסת כולי בעצמי, שוקלת מידי פעם לשלוח יד בנפשי, אבל כל פעם
שאני מתקרבת לביצוע, קופץ לו איזה קול קטן ומעצבן שאומר לי לא
לעשות זאת, כי אז אפספס את הגדולה שלה נועדתי לכשאתבגר... וכל
פעם אני יורדת מהרעיון, אבל נמאס לי שאומרים לי לא לעשות מה
שבא לי, כי זה באמת מה שבא לי לעשות!

לא יודעת... לפעמים אני מרגישה שאין לעולם צורך בי.. שהוא
מתנכל לי ומתעלל בי... אני לא יודעת אם צריכים אותי או שלא...
מרגישה שאני נטל כבד על כולם ושאני צריכה פשוט להפסיק להתקיים,
לנשום...

כל כך אבל כל כך בודדה בעולם זר ומנוכר זה, שבו אף אחד לא מוכן
לתת לי חיבוק קטן שירגיע אותי מכל הפחדים והעצבות שאני שרויה
בהם...

אני חושבת שמוטב לי שאמות כבר, אף אחד לא רוצה אותי כאן... לאף
אחד אין צורך בי.. אני סתם מפריעה לכולם, לא רצויה כלל וכלל...
בגלל זה אני פשוט שוקלת להפסיק לחיות ולתת לאחרים לשמוח שאני
לא קיימת יותר..

המפלט היחיד שלי הוא כתיבת שירים וסיפורים דיכאוניים... בפעם
הזו אני כותבת משהו אמיתי... ולא סתם סיפור מהראש... כי זה
סיפור מהלב, סיפור חיי המבוזבזים..

לפעמים אני חושבת שכדאי לי פשוט להפסיק להתקיים... סתם מין
הרגשה שכזאת..