לפני הרבה שנים מדינתנו הייתה מאוד יפה.
עם הזמן היא התחילה להשחק ולהתכער.
כל כמה חודשים הייתה נוצרת עליה צלקת חדשה ופצע עקוב מדם.
ככל שיותר זמן עבר ארצנו המשיכה להשחק ולהתכער לעיתים תכופות
יותר.
היום, כל יום נוספת לארצנו עוד צלקת ועוד חבורה.
יותר ויותר מקומות "מסופחים" על ידי "שכנינו" הערבים.
פעם, לפני הרבה שנים יכולנו לבקר בכל חלקיה ואזוריה.
היום, נסכן את חיינו אם ננסה לבקר באותם אזורים.
מי היה מתאר לעצמו שיטבחו בו בביתו שלו?
בארץ שכביכול אמורה להיות מבצרינו...
כל יציאה החוצה...כל נסיעה...עלולה להיות האחרונה...
אם נלך לאיבוד יתכן שנאבד את חיינו...
אם נסתכל אחורה ונרצה למצוא את הגורם לכל סבלנו אין ספק כי
נראה שמעדנו מפני שלא ריסנו את "בני דודנו" מבעוד מועד.
כל פעם שהיה פיגוע לא היה די בתגובתנו (אם הגבנו) להרתיע את
אותם אנשים שטבחו בנו ורק הוסיפו לגדול ולהתעצם.
והיום אנחנו לא מבינים למה דרכי שלום לא עוזרות?
ומדוע דרכי המלחמה והאיום לא משנים דבר?
לפתע ארצנו התעוררה לתוך מציאות שבה יום יום אנשים מקפחים את
חייהם כי הם רוצים להגיע לעבודה,
כי הם לא רוצים לעצור את חייהם למרות הטרור שמשליטים  עליהם,
בגלל שהם רוצים להמשיך ולהנות, בגלל שהם רוצים לחיות במדינת
ארץ ישראל ולא לפחד לצאת מבתיהם!
וכל זה...רק בגלל שהממשלה לא פקחה את עיניה בזמן.
מדוע מדינה שלמה צריכה לסבול בגלל טעויות של כמה אנשים היושבים
במקומות גבוהים?

(4.8.02)