הלכתי ברחוב, בין כל האנשים, בחליפה יקרה ושלושה מאבטחים
מסביבי. הייתי מפורסם, ונתתי חתימות לכל מי שביקש (אחרי הכל,
הייתי צריך לדאוג למצב החברתי שלי.)
היה מאד צפוף ברחוב, אבל משום מה, נמשכתי לאיזה קבצן שישב ליד
מסעדה, וכצפוי, קיבץ נדבות.
שמתי לב שלא במיוחד הצליח לו כי כולם היו מרוכזים בי. אז
התקרבתי אליו, ודיברתי איתו:"איך קוראים לך?" שאלתי באכפתיות
מדומה."מה אכפת לך?!לך יש כסף והשפעה, יש לך בית ומשפחה, יש לך
כל מה שצריך בחיים!".
כל האנשים השתתקו, ורצו לראות איך אני אגיב להתקפה כזאת.
"הייתי נותן לך כסף בלי לחשוב פעמיים, אבל אחרי התקפה כזאת
תצטרך לספר לי את הסיפור שלך כדי להרוויח ממני..." התגריתי
בו.
"בסדר" הוא ענה, "הנה, זה הסיפור העצוב שלי, אתה יכול להאמין
או לא:"

"אבא אני רוצה גלידה!" דיברתי עם אבא שלי באינטרקום הכלל ביתי
שלנו.הוא בדיוק  השתזף לו בבריכה 3 קומות מתחת. "אז תקרא
לאסאקי ותבקש שיכין לך מהמכונה החדשה!" שמעתי אותו צועק. "אבל
הוא בדיוק מתקין את הטלויזיה החדשה שקנית לי לחדר." אמרתי לו.
" אז תבקש מהפיליפינית החדשה, שכחתי איך קוראים לה." היו רעשים
ברקע, כנראה שהוא שחה לצד השני של הבריכה והתרחק מהבסיס. "היא
מרכיבה את הטלויזיה בתוך החדר, כי הדלת היתה קטנה מדי..."

זאת היתה הפעם הראשונה שלא קיבלתי את מה שרציתי. כן, הייתי ילד
מפונק, שיש לו אבא ואמא קרייריסטים, אבל עשירים מאד, הבעיה
הייתה שהם עבדו הרבה, ואת כל הערכים שרכשתי, למדתי מערבים
ופיליפיניות שהתחלפו אצלנו מדי פעם. מאז גדלתי, ואבא שלי לא
כ"כ אהב את העובדה שאני מנהל חיי מותרות ותענוגות על חשבונו,
אז הוא הפסיק לתת לי כסף. רבנו על זה הרבה זמן, ונזכרתי במקרה
ההוא על הגלידה. בעקבות המריבה הוצאתי ספר על אבא שלו ועל כל
הפשעים העסקיים שהוא היה מעורב בהם. לא היה אכפת לי שהוא הפסיד
הרבה כסף ונכנס לכלא, אבל היה לי אכפת מהעובדה שהוא נישל אותי
מהירושה. הרווחתי הרבה מאד כסף מהספר, שמכר היטס ונכנס לרשימת
רבי המכר. עברה שנה, ולא עשיתי חשבון על הכסף שאני מוציא.
פתאום גיליתי שאני במחסור גדול של כסף, והבנתי שאני צריך
להתחיל לעבוד. אבל מי ייקח אותי לעבודה? בחור בן 30, שאלוהים
נתן לו יופי, אבל לא שכל. מאחר שאבא שלי שילם לי על התואר
באוניברסיטה, הייתי גם חסר השכלה.
הייתי זקוק לעבודה, ונשבעתי לעצמי, שאם שוב יהיה לי כסף, אני
לא אבזבז אותו ואחסוך ליום גשום.
בסופו של דבר, ראיתי מודעה קטנה בעיתון, שקראה לאנשים לבוא
לעבוד במפעל השמועות. גם אני לא ממש הבנתי מה זה בהתחלה, אבל
מה כבר היה לי להפסיד? כלום. התיישבתי בצד הדרך, והצלחתי לגרד
קצת כסף מתרומות. קניתי לעצמי בגדים נורמאליים לראיון עבודה,
התקשרתי למפעל וקבעתי ראיון עבודה. חיכיתי ליום הזה כ"כ הרבה
זמן!
סופסוף הגיע היום המיוחל. הגעתי למפעל בשעה הנכונה, וניגשתי
לראיון. כמובן, איך שהשומר ראה אותי, הוא גירש אותי. אחרי הכל,
עדיין נראתי כמו הומלס. לא יכולתי לוותר על ההזדמנות כ"כ מהר,
והתחננתי בפני השומר שייתן לי להכנס. בסוף הוא וויתר לי ונתן
לי להכנס. חיפשתי את המשרד והסתבר שהדרך עד למשרד היא יחסית
ארוכה. בזמן שהלכתי למשרד שבו היה אמור להתקיים הראיון, עיניים
סקרניות בחנו אותי, את המוזר התימהוני שהגיע אליהם פתאום למפעל
היוקרתי. ראיתי מכונות ענקיות, אבל לא ראיתי שום מוצר יוצא
מהן, חוץ מכמה פתקים מוזרים בכל מיני צבעים. הגעתי לראיון
במשרד היפיפה, מצויד בספר שלי, ששמרתי עליו כמו על תנ"ך. שוב,
ברגע שנכנסתי ראיתי את העיניים הבוחנות, הסקרניות, הכמהות
למידע... שמתי לב שכל האנשים שהגיעו לראיון היו מכובדים ויפים.

הם הטילו ספק בסיכויים שלי מולם. היו שם בסביבות ה-10, 15
אנשים. כולם היו גברים. בכלל, לא ראיתי אפילו אישה אחת בכל
המפעל הענק הזה. לכן מאד הופתעתי כשנכנסתי לראיון, וראיתי אשה.
הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עלי ואמרה:"שב, משהו לשתות?" לא
יכולתי לסרב להצעה כזו, וביקשתי קפה. עד שהוא הגיע התחלנו
לדבר. היא עיינה ברשימות שלה, ושאלה איך קרואים לי. אמרתי לה
את שמי, והיא כתבה משהו ברשימות. היא התחילה בשאלות הרגילות
כמו מאיפה הגעת, קשר משפחתי. היא מאד התרשמה כשהיא הבינה שאני
הבן המפורסם שהשמיץ את אבא שלו. שאלתי אותה אם היא רוצה לקרוא
את הספר שכתבתי, והיא אמרה שהיא כבר קראה אותו מספר פעמים
ושאני כותב מצויין. אחרי עוד כמה דקות של שאלות חסרות תכלית,
היא אמרה לי שאני מתאים ושהתקבלתי. מה?! אני?! לעבודה? זה היה
ממש קל מדי. מן הסתם לא אמרתי לה את זה, אבל היא קלטה את
המחשבות שלי ואמרה שלא משנה איך אני נראה אלא איך אני חושב. זה
סיפק אותי ואמרתי לה תודה רבה וקמתי לצאת מהמשרד. "עדיין לא
דיברנו על השכר." היא אמרה וחזרתי למקומי. היא הקריאה לי את
התנאים:"מכונית חדשה, שכר גבוה בכל קנה מידה, ויש לי אפשרות
להגדיל אותו בבונוסים ושעות נוספות. אמרתי לה שיש לי בעיה עם
מקום לגור בו, והיא אמרה שאין שום בעיה, ושאני אוכל לגור
בדירות שמיועדות לעובדים שבאים לעבוד ממקומות רחוקים. הסכמתי
מיד לתנאים המעולים האלה ושאלתי אותה מה בעצם אני אמור לעשות?
היא אמרה שכל מה שאני צריך לעשות זה לעמוד ליד מכונה, לחבר את
הראש למכונה ולחשוב. "לחשוב? מה זאת אומרת לחשוב?" שאלתי אותה
בחוסר הבנה מוחלט. "כל מה שאתה צריך לעשות זה לחשוב מחשבות
זדוניות על אנשים מפורסמים. שאלתי אותה אם זה לא מסוכן והיא
אמרה שלא, וגם שיש לי ביטוח גדול ושמן. שמחתי, והתכוונתי לצאת
מן המשרד. פתאום נזכרתי ושאלתי אותה איך זה יכול להיות שהיא
האישה היחידה במפעל? היא אמרה שזו החלטה שלה. "אני יכול לעבור
לגור במעונות כבר עכשיו?" שאלתי אותה והיא אמרה שאין בעיות.
יצאתי מהמשרד כשחיוך גדול מרוח לי על הפנים. הבטחתי לעצמי
שהפעם אני שומר על הכסף שלי והתכוונתי לזה. הגעתי החוצה ושאלתי
את השומר איך מגיעים למעונות. הוא לא האמין לי שהתקבלתי ואמר
לי לעוף משם. ביקשתי ממנו שיתקשר למנהלת וישאל אותה. הוא דיבר
איתה אתה וכיוון אותי אל הדירות.
הגעתי לבית החדש שלי, ונדהמתי. זה לא היה סתם חדר, זו היתה ממש
סוויטה הילטונית. היה שם הכל:  מיטה זוגית, טלוויזיה ענקית,
ארון בגדים מלא בחליפות עסקים מהודרות, חליפות ספורט, ממש הכל.
הסתכלתי בשעון קיר, השעה היתה שמונה בערב. הרגשתי עייף ומותש
והלכתי לישון. חלמתי על איך החיים שלי הולכים להשתפר, וכמה
מכובד אני הולך להיות. פתאום טלפון, בית החולים הודיע שאבא שלי
מתאשפז בעקבות התקף לב, ואמר לי לבוא במהירות. שמחתי. שנאתי את
אבא שלי, אבל החלטתי ללכת בכל זאת, כדי לראות אותו בזמן הכי
גרוע שלו. יצאתי מהדירה, לבוש בבגדים הכי יקרים שיכולתי למצוא.
השעה היתה עשר בלילה ונכנסתי למכונית החדשה שחכתה לי בחוץ.
לעזאזל, הם יודעים איך לדאוג לעובדים שלהם, חשבתי לעצמי. כנראה
שאחד השומרים הביא לי את המכונית, למרות שכלל לא ביקשתי.
נכנסתי למכונית, והתנעתי. חצי שעה של נסיעה חלקה עברה עלי כמו
כלום כששמעתי מוזיקה ברדיו דיסק שהיה מובנה בתוך הרכב. הגעתי
לבית החולים כמו בנאדם חדש. מאחר והתקלחתי בדירה נראיתי טוב
מתמיד. אפילו הסתבר לי שהחליפה הרזתה אותי וכבר לא נראיתי כמו
אישה בהריון. שאלתי היכן אבי שוכב, והלכתי לחדרו.

הוא נראה גרוע, ושמחתי על זה. הוא אפילו לא זיהה אותי. לא
ידעתי אם זה בגלל המחלה או בגלל שנראיתי שונה מאז הפעם האחרונה
שהוא פגש אותי. ישבתי לידו בערך עשרים דקות וכבר קצת נמאס לי.
הלכתי לקנות כוס קפה והרגשתי נדיב, אז קניתי לו  גם. הוא הודה
לי ושאל מי אני. החלטתי לנצל את המצב, ואמרתי לו שאני הבן שלו.
הוא אמר שהוא לא ידע שיש ל בן. הפגנתי רכות וחמימות, מדומה
כמובן, והתחלנו לדבר. דיברנו על הא ועל דא, ובסוף הגענו לנושא
של מוות. הוא אמר שהוא יודע שהוא עומד למות, ושהוא בהתלבטות מה
לעשות עם הרכוש שלו. אמרתי לו שמזמן רבנו, ואז הוא הוציא אותי
מהירושה שלו. הוא אמר שזה קצת מוזר, כי אני מאד נחמד. הוא
התקשר לעורך דין שלו, כדי לסדר את העניין של הירושה. הוא החליט
לתת לי 25% מהרכוש שלו כשהוא ימות. שמחתי. החיים שלי לא יכולים
להיות טובים יותר. הרגשתי בעננים. אחרי שהעורך דין הגיע והחתים
אותו על הירושה, נפרדנו בחיבוק חזק, ונסעתי לדירה החדשה שלי.
גרינג גרינג. גרינג גרינג. התעוררתי. הסתכלתי בשעון והשעה היתה
עשר בערב. היה טלפון ואחד מעובדי המפעל היה על הקו. הוא אמר
שמחר אני מתחיל לעבוד בשמונה בבוקר. רק אחרי שניתקנו הבנתי
שהכל היה רק חלום, ובעצם לא השלמתי עם אבא שלי. כיוונתי לעצמי
את השעון המעורר, וחזרתי לישון.
בלילה חלמתי שאני והמנהלת מתאהבים ויש לנו ימבה כסף וחיים
טובים. התעוררתי בבוקר לקול השעון המעורר. השעה היתה שבע וחצי,
והרגשתי מעולה. התקלחתי, התארגנתי, והכנתי לעצמי ארוחת בוקר.
יצאתי מהדירה, והשמתי את צעדי לכיוון המפעל. נכנסתי, וביקשתי
שיכוונו אותי. הראו לי איפה המכונה שלי, והלכתי אליה. ליד
המכונה ראיתי עובד שיש לו תג על החולצה שכתוב עליו "מדריך".
הוא בירך אותי בבוקר טוב ואמר שהוא יתלווה אלי היום ויסביר לי
איך לעבוד עם המכונה. הוא נתן לי תג שבו כתוב שמי. המדריך הראה
לי בדיוק איך אני מחבר את עצמי למכונה. המכונה היתה מורכבת
ממין קסדה כזו, דומה לקסדה של משחקי וידאו. הקסדה היתה מתלבשת
על הראש ובעזרת כבלים מחוברת למכונה יותר גדולה, שקוראים לה
"המעבד". הכנסתי את הראש לקסדה, ובפנים היה צג. על הצג היה
רשום "שלום לך, עובד חדש! אנא, חשוב את שמך:" חשבתי על שמי,
ומיד הופיע על הצג "בוקר טוב". המדריך אמר לי שכל פעם שאני לא
יודע מה לעשות, פשוט לחשוב "מה לעשות?" והקסדה תדריך אותי. על
המסך היה כתוב שאני עומד לקבל שם של בנאדם, ואז לחשוב עליו
דברים רעים. לא היתה לי שום בעיה לעשות את זה, מאחר ולא היה לי
ערך לאנשים אחרים. חשבתי שזה לא צריך להיות יותר מדי קשה, ומיד
הופיע על הצג שם של בנאדם. חשבתי עליו כל מיני דברים שלא הייתי
רוצה שיחשבו עלי. קיבלתי עוד ועוד שמות, והמשכתי להשמיץ אנשים
שאני בכלל לא מכיר. ברקע שמעתי את המדריך מעודד אותי וגם על
הצג הופיעה כתובית של "כל הכבוד" מדי פעם. אחרי כמה שעות, של
עבודה שלכאורה היא משעממת, אבל מהנה בשבילי, המדריך הורה לי
להוריד את הקסדה. עשיתי כדבריו, וראיתי שהוא החזיק ערימה של
פתקים צבעוניים, שבהם היו כתובים כל הרעיונות הנבזיים שלי.
המדריך אמר שעכשיו אני יכול ללכת לחדר שלי. הרגשתי מצוין,
סופסוף אני עובד בשביל עצמי ומרוויח את הכסף שלי בעבודה.  השעה
הייתה חמש אחרי הצהריים, הגעתי לחדר שלי וראיתי חדשות. לא היה
משהו יותר מדי מעניין, היה את הפיגוע הרגיל, רק שלושה הרוגים.
דיברו על איזה צהובון חדש שעומד לצאת וגם קצת על ספורט. גיליתי
שיש לי כבלים וחרשתי על הטלוויזיה עד שבע וחצי בערך. הלכתי
למטבח להכין לעצמי ארוחת ערב, המקרר היה מלא באוכל מוכן שצריך
רק חימום. הכנתי לעצמי חביתה בפיתה, ואכלתי מול הטלוויזיה
בסלון. הרגשתי בדידות מעורבת בהרגשת מצוינות. בדרך כלל היה לי
עם מי לאכול. עם החברים בילדות, עם הומלסים אחרים (כשהיה לנו
מה לאכול) בתקופה הרעה שלי. עכשיו, אכלתי לבד, וההרגשה הייתה
מוזרה.
כך העברתי ימים ושבועות, עד שיום אחד הופיע השם של אבא שלי על
הצג. כמובן שעלו לי המון דברים רעים על אבא שלי, ומה שהיה טוב
בזה שהם גם היו נכונים. בסוף היום היו לי המון פתקים ביד עם
דברים רעים עליו (אחרי הכול לא באמת הייתי בירושה), והלכתי
לשים את כל הפתקים במכונה הגדולה, שקבלה את הפתקים מכל
העובדים, ועבדה אותם. שאלתי את המפעיל של המכונה מה היא בעצם
עושה איתם, והוא מאד התפלא על השאלה. הוא אמר שהמכונה לוקחת את
כל הפתקים, ומעבדת אותם לכתבות, שיופיעו במגזין שלנו, שהגיליון
הראשון שלו יותר עוד שבוע וחצי!
חזרתי לחדר שלי, וזרקתי את עצמי על המיטה. נזכרתי שדיברו
בחדשות על צהובון חדש שעומד לצאת. עשיתי חשבון פשוט והבנתי
שאני עובד בצהובון הזה. התחלתי להרגיש קצת נקיפות מצפון, אבל
כבר הייתי רגיל להתעלם מזה. ככה העברתי עוד כמה ימים, עד שיום
אחד התעוררתי לגלות שהמפעל ביום חג.
גיליתי שהיום יוצאת המהדורה הראשונה שלנו, ושנתנו לכל העובדים
יום חופש. חזרתי לחדר עם הרגשה ענקית של סיפוק, סופסוף אני
עושה משהו שאני באמת אוהב, וכסף לא חסר לי.
עוד כמה חודשים עברו, הראש שלי עבד שעות על גבי שעות במחשבות
זדוניות.
היה לי הרבה כסף, וכדי להבטיח את עתידי, קניתי דירה נחמדה
בעיירה קטנה ושקטה, בלי לקחת הלוואה. ואז הייתי בטוח שבמקרה של
נפילה, עדיין יהיה לי איפה לגור.

לאחר כמה חודשים נוספים, המפעל התעורר ליום אבל. הפסדנו שמשפט
גדול מאד על הוצאת לשון הרע, ונאלצנו לסגור את העיתון. גם
העובדים לא יצאו מזה בזול, במיוחד לא אלה שהיו להם מניות בחברה
כמוני, וחויבתי לשלם המון כסף, ואפילו למכור את הדירה שקניתי.

שוב אני ברחוב. עכשיו, אני יכול לקבל קצת כסף בבקשה?

נתתי לו שטר של 100, אחרי הכל, הייתי צריך לדאוג למצב החברתי
שלי.