מאותו יום הוא ידע שזה מה שצריך להיות, מאותו רגע אומלל שבו
היא עשתה לו את זה ועוד בצורה נבזית שכזאת, היא כל הזמן שיחקה
בו כדי לשים אותו ללעג בפני חבריו ובפני עצמו.
הוא אהב אותה וחשב בכנות שגם היא אוהבת אותו, וכשאמר לה זאת
היא אמרה לו בדיוק את אותו הדבר ובדיוק שחשב שהוא בשיא חייו
היא זרקה אותו, ולא סתם זרקה, היא הסבירה לו בפרטי פרטים שהיא
מעולם לא אהבה אותו, שהיא עשתה את הכל כחלק מבדיחה אכזרית
ועכשיו, נמאס לה מהמוקיון והיא החליטה לסיים את זה..
הוא היה שבור ומדוכא, אחר כך הדיכאון פינה את מקומו לשנאה
טהורה, כל כך טהורה עד שהפכה למשהו אחר, לידיעה שיום אחד הוא
ישיג את נקמתו, ולא בגלל השנאה או הכאב, פשוט בגלל שכך זה צריך
להיות.
במשך חייו הוא הפך לאובססיבי כלפי הנקמה שלו, הוא ידע שזה צריך
להיות גדול, שזה צריך להיות שונה.
הוא ידע שזה צריך להיות דוגמה לכל האנשים שמרגישים כמהו, לכל
אותם "מוקיונים" שמשחק ברגשותיהם היה חלק מהשגרה היום-יומית.
הוא ידע שזה צריך להיות אישי, שזה צריך להיות ארוך ושעליו
להתקרב אליה עד מאוד כדי להגשים זאת.
במשך שנים וחודשים הוא עבד על התוכנית שלו, הקדיש את חייו
אליה, הוא העלה במשקל, הוא כבר לא היה השחיף הקטן שהיה תמיד,
הוא הפך לאדםבעל מסת שרירים מכובדת, הוא עקב אחריה ולמד את סדר
יומה,  איפה היא עובדת, הוא למד מה התפריט היומי שלה מחיטוט
באשפה שלה, אם מי היא מסתובבת, מה היא קוראת, מה תוכניות
הטלויזיה האהובות עליה הוא פשט ידע הכל.

החיים כמעט ולא יכלו להיות טובים יותר בשבילה באותו רגע, היא
עבדה בעבודה שרבים חלמו לעבודה בה, לא היו לה בעיות כלכליות
והיא היתה מוערכת ביותר בקרב אנשי המקצוע שאיתם עבדה, אך דבר
אחד כן חסר לה, היא הרגישה בודדה ולא היה איש לצידה, תופעה
שקוראת לפעמים לאנשים ששמים את הקרירה שלהם מעל הכל, אבל ברגע
זה היא חשה צביטה בלב בכל פעם שראתה זוג מאושר יושב על ספסל
בפארק.
לא פלא שכשהיא מצאה את אותו ספר כשפים מונח ליד דלת ביתה היא
לקחה אותו ללא היסוס ופתחה בעמוד של לחשי אהבה.
היא לא ידעה את גודל הטעות שבצעה באותו רגע, כל אותם שנים של
תכנונים יצאו סוף סוף לפועל.
למחרת כל המרכיבים היו כבר בידה והיא החלה לערוך סידורים
אחרונים אל הלחש, אילו רק ידע את שעתיד לקרות היתה שורפת את
הספר, אך באותם רגעים היא היתה מוכת בדידות, בדידות שכרסמה
ברוחה.
השעה הגיע והקסם הוטל, כל מה שביקשה היה בחור רומנטי, מתחשב
ורצוי גם שיראה טוב- לא בקשה מוגזמת כלל.
לאחר השלמת הלחש היא הסירה את בגדיה והלכה אל מיטתה.

השעה היתה שעת לילה מאוחרת שאותו בחור נעמד מול דלתה, הוא לא
ידע מדוע הוא שם, רק ידע שהרגשה חזקה מסוימת פשוט לא התירה לו
ברירה אילה להיות שם.
דפיקה נשמעה על דלתה.
היא לא הבינה מי מחפש אותה באותה שעת לילה, אך כשהדפיקות לא
הפסיקו היא התלבשה וניגשה אל הדלת.
כשפתחה את הדלת התגלתה לה הפתאה נעימה, היא ראתה מול עינה את
האידיליה הגברית שעליה חשבה בזמן הטלת הלחש.
באותו רגע הקסם חשף את פניו האיומות כשתפס אותה וזרק אותה על
מיטתה כשהוא מתעלם מכל סימן של התנגדות ואז ביצע בה מעשים שלא
יעלו על הדעת ועל הנייר.
היא נותרה בודדה וכואבת על אותה מיטה, מרגישה מזוהמת מבפנים
ומבחוץ ופשוט נגעלת מעצמה.
בשלב מסויים היא עזרה כוח והתרוממה אל המקלחת, מנסה לשטוף
מעצמה את הזועמה ללא כל הצלחה.
היא התעוררה בבוקר רוויה בשנאה וגועל עצמי על שקרה, מרגישה
אשמה, מה שבהחלט היתה...
היא לא יכלה יותר להסתכל לאנשים בעינים מרוב בושה.

היום עבר וכשהגיע הלילה ושכבה במיטה שוב זשמע קול של דפיקה על
הדלת, דפיקה שהתחזקה והתחזקה, ולבסוף נפסקה.
הדלת החלה להיפתח מעצמה, היא לא ידעה מדוע אך אוכל לומר לכם
שהיה זה מכוחו של הקסם, ואותו בחור ניגש אל חדר השינה שלה ובצע
בה את אותם מעשים.
המקרה חזר על עצמו כל לילה ולילה, והיא כבר חשבה על התאבדות אך
לא היה בה בכוח הנפשי הדרוש למעשה שכזה.
לבסוף מצאה פתרון לצרתה כאשר שהתה במטבח וחתכה בשר בסכין.
סכין גדולה וחדה.
באותו לילה חיכתה לו לייד הדלת וכאשר נפתחה בתנועה מהירה
השאירה חתך דק על צוורו, אך זה היה כבר מספיק.
הוא נפל על הריצפה ודם החל למלא את חדר המדגות.
פרפורי המוות שלו היו נראים והיא תפסה את שעשתה, היא היתה
האחראית הבלעדית למותו, היא שהטילה את הלחש והחשוב מכל היא,
היד שלה היתה היד שאחזה בסכין.
השוטרים הגיעו מהר מאוד, לדם יש נטייה מוזרה לגרום לאנשים
להיבהל, במיוחד כאשר הוא נוטף בחדר המדרגות בבנין שבו הם
חיים.

המשפט החל כעבור שבוע.
היא טענה שאנס אותה ושדובר בהגנה עצמית, אך לא יכלה להוכיח את
האונס.
את הרצח התביעה הוכיחה ללא כל קושי שהיה פה רצח, ואם קצת מעמץ
אף הוכיחה שהיה מתוכנן מראש.
כשהשוטרים לקחו אותה משם היא ראתה גבר אוחז באותו ספר מקולל
שהונח על סף דלתה, הוא נראה לה מוכר אך לא הצליחה להעלות את
שמו.
היה לה נצח להזכר.