התמוטטתי על המדרכה מול השווארמה של ג'ורג'. אני זוכר את זה כי
בזמן שצנחתי, ציינתי לעצמי שזה מצחיק שאני קונה אצל ג'ורג' מנה
כמעט כל שבוע מאז שהייתי קטן, וזאת הפעם הראשונה שאני רואה את
המלמטה של הבר סלטים שלו, שהיה מלא ניירות וכל מיני גושים לא
מזוהים, שחלקם זזו.
זה היה יום חם והמדרכה להטה, אבל באופן כלשהו זה לא היה חום
בלתי נעים. דווקא היה בזה משהו מרגיע ושליו. לא מיהרתי לשום
מקום, היה לי זמן. עצמתי את העיניים והתמכרתי לשלווה.  
לא לקח הרבה זמן עד ששמעתי את הקול הראשון. 'הלו דוד!' הוא קרא
מעלי. 'אתה בסדר?'.
לא היה לי כוח לענות. לא הגבתי וקיוויתי שהוא יילך, אבל כבר
שמעתי את האנשים מתאספים וידעתי שזה כבר לא יעזור. יש לי עוד
כמה שניות של שקט וזהו.
'מה קרה לו?' שאל קול נשי פרחי מאחורי. היא לא התביישה ללעוס
מסטיק כשבנאדם שוכב על הרצפה, התמוטט. אולי מת?
'לא יודע', ענה לה הגברי ממקודם. 'סתם ככה נפל פה. טראח'.
'ככה פתאום?' שאל קול נשי אחר, שדווקא לא לעס מסטיק. מייד
חיבבתי אותה.
'נראה לי הוא מת', התערב קול גברי סמכותי מעלי.
'אם הוא מת אז איך זה שהוא נושם?' שאלה הפרחה.
הסמכותי נעלב, 'אני אומר לך, הייתי חובש בצבא, הבנאדם מת'.
זה כבר היה מוגזם. פתחתי את העיניים. 'אה, עוד לא מת', אמר
הסמכותי באכזבה. 'אבל הוא גמור, אני אומר לכם. הייתי חובש
בצבא'. מתחת לקול, בזווית הראיה שלי, ניצבו שתי רגליים שעירות
בסנדלים תנכיים.
'אתה בסדר, דוד?" שאל הגברי הראשון, שעמד מאחורי.
'נראה לי שצריך לקרוא לאמבולנס', אמרה בדאגה הבחורה שלא לעסה
מסטיק, שעכשיו הצלחתי לראות שנעלה סניקרס כחולות פשוטות. היו
לה רגליים יפות וחלקות.
זוג פלטפורמות ורודות וזוג נעלי עקב שחורות נעמדו מולי. 'מה
קרה?' שאלה פלטפורמות ורודות.
'הולך למות', מיהר סנדלים תנ"כיות, 'גמור'.
'באמת?' שאלה עקב שחורות.
'לא יודעים', אמר הגברי. 'הלך הלך פתאום טראח! נפל'.
'אולי הוא מחבל?' שאלה הפרחה מאחורי. 'צריך לקרוא למשטרה'.
דוק מרטנס אדומות פילסו דרכן אלי דרך האנשים ונעמדו מול האף
שלי, הסתירו לי את הרגליים הנחמדות של סניקרס כחולות. 'פנו לו
מקום!' שאג, 'הוא צריך אוויר. שמישהו יקרא מהר לאמבולנס!'.
אף אחד לא זז.
'עזוב, הוא גמור', אמר סנדלים תנ"כיות. 'חבל על הזמן שלך כאן.
הלך עליו, אני אומר לך'.
'שימות, המחבל', אמרה הפרחה, 'אנחנו לא צריכים לרחם עליהם.
חיות'.
שמעתי את צלילי המקשים של הפלאפון של דוק מרטנס ולאחר מכן
הזמין אמבולנס. 'זהו', סיים את השיחה בנימת ניצחון. 'יגיעו תוך
כמה דקות'.
'הוא שומע אותנו?' שאלה פלטפורמות ורודות. 'נראה לי שהוא
מקשיב'. היא גחנה אלי. 'אתה שומע?!' צרחה באוזני.
לא היתה לי שום כוונה לענות. היא הזדקפה, היססה לשבריר שניה
ואז הניחה עלי את הנעל שלה ודחפה קלות. 'אתה שומע?!' זעקה שוב.

סניקרס כחולות הוכיחה שהיא באמת בסדר. 'מה את עושה?' גערה
בפלטפורמות. 'רדי ממנו'.
'תהרגו את כולם', אמרה הפרחה מאחורי, 'צריך להפסיק להיות
עדינים איתם'.
נייק לבנות הצטרפו לקהל. 'מה קרה?' שאל.
'לא יודעים', אמר הגברי, 'הלך ככה סתם ופתאום טאח! נפל'.
'הולך למות', אמר סנדלים תנ"כיות.
'מחבל', פסקה הפרחה.
'הזמנתי אמבולנס', התגאה דוק מרטנס. 'הם בדרך'.
סניקרס כחולות התקרבה אלי, התכופפה והניחה יד על כתפי. 'אתה
צריך משהו? להביא לך משהו?' שאלה ברוך. היה לה ריח נפלא וקול
מתוק.
'דיאט קולה', מלמלתי.
'היא התקרבה כדי לשמוע. 'דיאט קולה?' שאלה.
'כן', ניסיתי להגביר את קולי. 'לא פפסי'.
'אין בעיה'. היא הזדקפה ונעלמה לכיוון השווארמה של ג'ורג' שכבר
לא הצלחתי לראות מרוב אנשים. נכנסה לי שמש בעיניים והתחיל
להיות לי ממש חם. גם הזעתי. עצמתי את העיניים כדי לנוח קצת.
'הנה, מת', שמח סנדלים תנ"כיות.
'מגיע לו', אמרה הפרחה.
למזלי סניקרס כחולות חזרה מהר. 'הנה', אמרה, 'הבאתי לך גם קש'
ותקעה את קצהו בפי.
שתיתי קצת, עד שצרב לי בגרון. סימנתי לסניקרס שתתקרב אלי.
'כן?' שאלה.
'אפשר את הטלפון?' ניסיתי להישמע נון שלנטי למרות שהנסיבות היו
לרעתי, בכל דרך שלא תסתכלו על זה.
היא היססה. 'אני לא יודעת...'. הבנתי אותה.
'אני לא תמיד ככה', מיהרתי. 'אני בדרך כלל בסדר גמור, אפילו
עושה ספורט והכל. רק שמפעם לפעם נמאס. מהכל. את מבינה? כשאי
אפשר יותר. אז זה קורה לי.'
'קורה לך הרבה?' שאלה.
'בכלל לא. בפעם שעברה זה היה לפני חודשיים כמעט. בקניון. היה
מיזוג לפחות, היה הרבה יותר נעים מאשר כאן'.
'באמת בחרת מקום לא טוב. יש פה פסאז' שני מטר מפה, שם הרבה
יותר נעים'.
'חבל שאני לא יכול לבחור את זה', נאנחתי. שמעתי צפירות
מתקרבות. 'נו, אז אפשר את הטלפון?' שאלתי.
'לא נראה לי. אני מאוד עסוקה בזמן הקרוב...'.
האמבולנס הגיע ואסף אותי. הם שוב לא ימצאו כלום. אין לי כלום,
זה לא אני. זה אתם.