שקרתי. נו בטח ששקרתי, כאילו שיכולתי להגיד לה את האמת. איך
שהיא הביטה בי, בעיניים הגדולות האלה שלה, עם השפתיים הקמוצות
האלה, שעוד רגע היא נושכ... הנה, היא נשכה את השפתיים שלה.
כיוון שכבר התחלתי, המשכתי לשקר. שקרתי עד שלא הייתה בי אמת.
תיקון: עד שהייתה בי אמת, חדשה. ואיך שהתחלתי לשקר, הפנים שלה
התרככו. השפתיים כבר לא היו קמוצות. העיניים שלה היו פחות
מאיימות. איך הפלאתי לשקר. עוד רגע היא מעבי... הנה, היא
מעבירה לשון על השפה התחתונה. ככה היא עושה כשהיא שמחה. השקרים
שלי משמחים אותה, גורמים לה לחשוב שאני בכלל לא אני, שאני
מישהו אחר, מישהו שבחיים לא ישקר לה, ושהאמת שלו בכלל לא
כואבת. ובאמת, אם השקרים שלי היו אמת, זאת היתה אמת נפלאה. אמת
מתוקה, כנה, שכיף לשמוע. הנה היא מחייכת. כל כך כיף לשמח אותה.
והשקרים נפלטים מפי אחד אחד, ובשורות, ובקבוצות, וסתם, בלי סדר
מסוים. שקר אחד, גדול במיוחד, יוצא בקושי, עם קצת הזעה וקצת
כחכוך בגרון, אבל כשהוא סוף סוף יוצא, חיוך גדול נמרח על פניה,
והיא מחבקת אותי. ועכשיו אני רואה את השקר הזה מרחף מעלינו,
מתאחד עם כל השאר השקרים, כמו בועות סבון. ואני שוכח מהמציאות,
וגם היא מנסה, מתמסרת לשקרים שלי כמו למוזיקה מרקידה. וכל שקר
מתחנף שלי עושה לה משהו - אחד גורם לה להזדקף בפתאומיות, אחר
גורם לה לצווח בילדותיות, ואחד, טפשי למדי, גורם לה להביט בי
באהבה. "טוב, בעצם זה לא נכון" אני אומר, כמתוודה. אבל השאר
נכון, לגביה לפחות, והיא מאמינה לי. ועצם זה שאני מודה, גורם
לה להאמין לי אף יותר. ואחרי שעות של שיחה ורבבות של שקרים,
אנחנו שוכבים. אחרי עוד כמה שקרים, היא נרדמת. וכשאני מביט בה,
בעור החלק שלה, בחיוך הקטן שמסתתר בקצה שפתה, באושר שמרחף
מעליה, אני לא מרגיש אשם. שמחתי אותה, שמחתי אותי. הכל בסדר
עכשיו, אנחנו שמחים, אוהבים, וטוב לנו. ומה כבר עשיתי? שיקרתי.
נו, אז שקרתי. |