הקדמה

אומרים שלא טוב לשמור דברים בבטן במשך הרבה זמן, כי
בסוף...בסוף פשוט מתפוצצים.
אני התפוצצתי, לא כי לא ספרתי מה שעובר עלי, ספרתי...קצת...
הכל נשאר אצלי בבטן, עד היום, שהחלטתי להתפרק ולהוציא את הכל
החוצה, כל מה שהיה לי בפנים, במשך שנה, כל הסבל הזה, כל הסודות
האלה.
אז התפוצצתי פעמיים, בפעם הראשונה, מייאוש, אחרי שאבדתי את
טיפת התקווה האחרונה שהייתה לי בלב, וכמעט ולא נגמר בטוב.
ובפעם השניה, אני מרגישה שאני עוד לא יכולה לשמור את הכל
לעצמי, בפנים, נמאס לי  נמאס ללב,
אני מרגישה שאני חייבת להוציא את הכל החוצה  במקום לשתוק
כהרגלי.
אז אני צועקת, צעקה כל כך גדולה, שכולם ישמעו שכולם ידעו, אין
לי במה להתבייש.
סך הכל...סל הכל הייתי חלשה...סך הכל....

הסיפור

סך הכל כבר סוף כיתה ז', הרגשתי קצת בודדה, לא יודעת, לכמה
בנות כבר היה חבר, אז בקשתי מחברה שלי שתכיר לי מישהו, סתם,
בשביל הקטע לאיזה כמה זמן.
לא תכננתי שזה מה שיקרה בסוף, למרות שאני לא מתחרטת בכלל,
הניסיון הזה נתן לי הרבה.
יום אחד אני זוכרת, זה היה בכתה ח', אחרי טקס לרבין,חברה שלי
לקחה אותי אליו לכיתה שאני יראה אותו, איזה ביישנית הייתי,
בקושי הייתי מסוגלת להרים  לשניה את הראש
בכל זאת, הרמתי אותו אחרי דקות מביכות של שתיקה, הסתכלי עליו
והוא...חייך לי
מאותו רגע, אותו מבט, ידעתי בלב שלי שמשהו הולך לקרות. מאותו
רגע כבר הרגשתי את זה...ההרגשה הייתה נכונה.
מאותו רגע, ידעתי שהחיים  שלי עומדים להשתנות, רק החיך המאוס
הזה שלי שלא יכל לרדת די הראה לי את זה, והדפיקות לב...זאת
אהבה, ו..אהבה תמיד משנה.
אולי זאת הייתה "אהבה ממבט ראשון" אהבה שהפכה לסבל ואובססיה.
אבל בכל זאת אהבה.


אהבתי אותו, ממש אהבתי אותו. לא לקח לי הרבה  זמן עד שהייתי
בטוחה 100 אחוז שאני אוהבת אותו.
התחלתי להכיר אותו יותר טוב, חשבתי שהוא האדם הכי טוב ונפלא
בעולם, כל כך אהבתי אותו
הייתי כל כך מאושרת, חשבתי שאני הלידה הכי שמחה בעולם .
לפעמים שהיינו מדברים, היו זולגות לי כמה דמעות על הפנים,
דמעות של שמחה.
לא היה אכפת לי שה"קשר" היה בייננו היה מתוסבך, לא עמוק, לא הי
אכפת לי שבקושי ראיתי את הפרצוף הזורח הזה שלו, שתמיד כל פעם
שהייתי מסתכלת עליו, הפנים שלי...זרחו גם.
בשבילי זה היה מספיק אמיתי, הכי אמיתי שיכול להיות.
כל מה  שרציתי זה להמשיך להכיר אותו, לראות אותו בבית ספר,
ולדבר איתו על כל השטויות שהיינו מדברים עליהם.
אהבתי אותו ו...חייתי לי באשליה שגם הוא אוהב אותי.
פשוט אהבתי אותו, לא רציתי להסתכל  על שום אדם אחר חוץ ממנו.
הוא שינה לי ת'חיים והפך אותם לחיים ששווה לחיות.
הוא הראה לי כמה אני מסוגלת לאהוב
ככה כמעט שנה זה המשיך ואני הייתי פשוט בעננים, הייתי כל כך
תמימה.
אימא שלי תמיד אמרה לי שאלוהים נתן לי מתנה, את התמימות שלי.
כמו שאלוהים לוקח מאתנו כל יום את האנשים הכי קרובים אלינו,
ככה הוא פשוט לקחת ממני את התמימות שלי.



ניסיתי להשיג אותו והוא לא ענה לי. לא התקשר, לא החזיר לי
טלפונים, כלום.
כל יום מחדש הרמתי את הטלפון על חיוך על הפנים, תקווה בלב,
והנחתי אותו עם דמעות.
בסוף אחרי 3 שבועות הוא נזכר לשלוח לי הודעה לאיסיקיו שהוא לא
אוהב אותי יותר שנמאס לו ושלא מתאים לו יותר.
לא נשארה לי ממש ברירה אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ו...שלום.
מאז לא דברנו יותר.
הלכתי לאמבטיה להתפרק, בכיתי שעות, הרגשתי שהעולם שלי לגמרי
התמוטט, שנגמרו לי החיים, שלקחו  לי ת'סיבה שבגללה אני חיה.
מאז, לא הייתי מסוגלת יותר לחייך, להרגיש,
התרחקתי מאנשים, התקרבתי לאנשים, הפסקתי לבטוח בהם.
פחדתי להמשיך הלאה. שנאתי את עצמי, כל כך שנאתי את עצמי!
האשמתי האשמתי את עצמי שעשיתי לו משהו רע!!! שאני אשמה, שאני
פרקתי לעצמי  ת'חיים.
אפשר לומר שהגבתי בצורה די טבעית כמו כל אחד שמאבד אדם שהוא
אוהב, אחרי אכזבה.
פשוט קוויתי שיעבור לי. ו...לא עבר.

עבר חודש עברו חודשיים, והזמן...המשיך לרוץ.
ועדיין, חשבתי עליו בכל יום שעבר, בכיתי בגללו כל יום ועוד
הייתי צרכה לראות אותו כל יום ממשיך כרגיל, שמח, חיי חיים
בסבבה, וזה היה כל כך קשה , אני נשברת ומחזיקה מעמד כל יום
והוא נהנה ולא מזיז לו!
הכרתי אז איזה מישהו ממש  נחמד, הנוכחות שלו בחיים שלי גם קצת
עזרה לי, הוא היה נחמד, התייחס אלי יפה, בכלל הסוג קשר איתו
היה לגמרי שונה, אבל עדיין, המשכתי לסבול לבכות ולחשוב  על
מאור.
התחלתי  להרגיש משהו כלפי עוז, לא הייתי רגילה עוד לקשר
חדש.יכלתי לחפף אותו, מחוסר נעימות אולי שאני בתהליך התגברות
על מישהו קודם, אבל ...לא רציתי כי הוא לא עזר לי להתגבר עלי
הוא יכל להפסיק את הכאב הזה, גם אני לא יכלתי.
מייאוש, חשבתי אולי סמים יעזרו.
ניסתי פעם אחת לא בכוונה, גרם לי להשתחרר קצת לכמה זמן ואז בא
לי דיכאון גדל אחרי זה.
וויתרתי. עברו כמה חודשים, המצב רק החמיר, עכשיו אחרי הכל נראה
לי שכבר די הפסקתי ממש לאהוב את מאור מזמן, עדיין נשאר משהו
מהאהבה, נשארו רגשות שהתערבבו עם געגועים אכזבה, שנאה.
כל הרגשות האלה ביחד יצרו מן אובססיה.
מרב שגמרי לעצמי בכוח לסבול, שחכתי כבר למה אני בכלל במצב הזה
ומה הביא אותי לכאן.
חשבתי אולי סגירות יעזור לי להירגע קצת, אבל זה לא עזר לי
בגרוש, אבל עדיין המשכתי לא יודעת להרגע קצת מהלימודים למרות
שהייתי עוד מקרה אבוד של ילדה חכמה, להירגע מהחברות מההורים
שכל כך שנאתי ואני עדיין שונאת.
אחרי כמה זמן ,כבר אבדה לי התקווה מה כבר היה לי, משפחה  דפוקה
שכל היום אומרת לי כמה היא מתביישת בי, כמה חברות טובות שנשארו
איתי, כי הרב נטשו אותי כי כנראה לא מסתדר להם השינוי שלי לא
מסתדר להם  שהייתי "פריקית" בכלל הם נהיו ממש דפוקות תינוקות
כאלה שלא מבינים כלום על החיים. והיה לי את חבר שלי  שבדיוק
היינו בהספקה כי הרגשתי עמוס
ה מדי מלחצים רגשות, אכזבות. כבר זהו, התייאשתי לגמרי.
עוד לפני זה התחלתי לחשוב על התאבדויות, דרכים להתאבד, דמיינתי
את היום בו אני יתאבד.
אחרי כל הדיבורים, החלטתי לפעול, ולסגור חשבון עם  החיים שלי.


ערב אחד הייתי לבד בבית, שמעתי שיר מדכא  של אביב גפן ובכיתי,
שקעתי בעוד דיכאון עמוק.
רצתי למטה מהר פתחתי תארון הושטתי את היד הרועדת שלי לארון
התרופות לקחת  קופסה של כדורים, היד שלי החזיקה את הקופסה
בקצה, היא המשיכה לרעוד, הלב שלי התחיל לדפוק, פתחתי את הקופסה
שפכתי על היד כדורים, מהר בלעתי אותם  ושתיתי כוס מים.
מרב הלם הפלתי את הכוס על הרצפה.התחלית להזיע הייתי כולי רועדת
חשבתי שזהו, זה הסוף, אני יתמוטט וימות, והכל ייגמר, תמיד
חשבתי שרגע לפני המוות שלי, אני יתחרט וירצה להישאר עוד בחיים
להספיק עוד דברים, אבל הפעם, באמת הייתי מאושרת ושלמה עם זה.
בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן ממש חייכתי לעצמי, חייכתי כי
חשבתי שאני  הולכת למות תוך כמה שעות.
לא הכנתי שום מכתב, לא רציתי שזה יהיה מוות ממש מתוקשר, לא היה
בא לי להאשים ת'עולם שיחיו באשמה על חשבוני. חשבתי שמי שידע
קצת למה אני בדיכאון כבר ידע למה עשיתי את זה שינתח ת'סיבות
בעצמו.
כמו שהייתי רגילה, עוד אכזבה, נשארתי בריאה, חייה כרגיל.
מאז המצב שלי רק  הלך והמשיך להחמיר, לא נשאר בי כלום, לא טיפה
של תקווה או רגש.
רק הייתה לי תיקווה למות כבר!
כל כך רציתי לצאת מפה לברוח לעולם הבא שם בטוח יהיה לי טוב
יותר.
סתם מאז לקחתי פה ושם כדורים במכה, או סתם  חתכתי את עצמי פה
ושם ברגל ביד סתם מקומות בגוף, בשביל הכיף, אהבתי להכאיב
לעצמי, אהבתי לראות את עצמי סובלת, חשבתי שזה מגיע לי.
ככה המשכתי, כבר שנאתי את עצמי כל דבר קטן שבי. לא נשאר לי
ביטחון כלום
הכל נלקח ממני  כל מה שהיה לי לא נשאר.
לא היה לי כלום.


יום אחד דברתי עם חברה שלי היא אמרה לי שהיא נוסעת לאילת שאלה
אם בא לי לבוא איתה, חשבתי לעצמי שלא יזיק לי קצת לנקות את
הראש.
אז התחפפתי מפה לשבוע.
חזרתי משם אדם חדש, החלטתי לקבל עזרה להתחיל מחדש לשקם את עצמי
להחזיר לעצמי ת'חיים שלי למסלול.
קבלתי עזרה מאיזה פסיכולוגית של סהר, ההורים שלי כמובן לא ידעו
כלום על זה.
היא לא עזרה לי בגרוש, אז החלטתי לעזור לעצמי.
הלימודים ,כבר סוף שנה היה מאוחר מדי אז וויתרתי. חברות שלי,
הפסקתי לרדוף אחרי מי שלא אהבה אותי ממש, הבנתי מי החברות
הטובות שלי ו..הייתי אתם. הכרתי כמה חברה חדשים הסתובבתי איתם
קצת לא יודעת שפר לי קצת תמצברוח.
החזרתי לעצמי  ת'בטחון, ת'חברות, ת'חיים.


הגעתי לשלב שבאמת אהבתי את חבר שלי, הייתה בייננו אהבה אמיתית,
הוא גרם לי להיות שוב מאושרת, גרם לי להאמין שיש אנשים שאפשר
לסמוך עליהם.
היו לנו יחסים ממש טובים,הוא היה כמו ...כמו המלאך השומר שלי.
ומאור..הפסקתי לחשוב עליו לאהוב אותו, לבכות בגללו.
הבנתי שהאהבה הייתה בעצם אובססיה, לא באמת אהבה אמיתית.
הפסקתי עם השטויות, הפסקתי לעשן, הפסקתי עם המחשבות על
ההתאבדויות, הכדורים, החתכים, הכל.


סיום

זהו עכשיו אני אדם חדש, מאושר ושמח.
למדתי המון לקחים ממש שעבר עלי השנה, למרות שאומרים שאדם חלש
נשאר חלש, ושפעם הבאה שיעזבו אותי הכל יחזור  על עצמו.
אבל אני התחזקתי, מאד התחזקתי. למדתי הרבה על החיים, אהבה,
אכזבה,
והספקתי ללמד מה המשמעות של מוות.
עכשיו אני אדם חזק ואני גאה בעצמי שהמשכתי הלאה ויצאתי מזה בלי
שום עזרה.
עכשיו אני אוהבת את עצמי. קמה בבוקר, מחייכת. הולכת לישון
חיה רגיל.
אני עדיין חושבת במשך כל יום על מה שעבר עלי,אני לא מסוגלת
לשכח. לפעמים אני בוכה, בדרך כלל מחייכת.
באתי לעולם הזה כדי לחיות, לשנות.
לעשות חיים ליהנות, לסבול להשתטות. ולמות אחרי שהספקתי הכל.
בינתיים הספקתי רק לסבול, לראות תצד הרע שהחיים מראים.
אבל אני מתכוונת  להשאר פה עוד הרבה זמן,
הפעם, אני לא מתכוונת לברוח לשומקום.