New Stage - Go To Main Page

אביעד לוי
/
בזמן שיחה עם חגית

"יש תחושה של סתיו", אמרתי לחגית והתבוננתי מחוץ לחלון. היה
חושך מוחלט של תחילת ליל והענפים של עץ הלימון בגינה הקטנה,
שליד החדר שלי, היכו קלות על הזגוגית. המוזיקה הייתה עדינה
ואוורירית והתאורה בחדר יצרה אווירת סוף שבוע נובמברי. אחד
מאלה שהם גשומים. נובמבר הוא חודש נפלא, אבל עכשיו בכלל לא
נובמבר. "אני סתם יוצר תקוות שווא", אמרתי לה אחרי דקה. "עכשיו
אוגוסט".
בפנים נפולים וטרנינג אפור נעמדתי מול החלון והתבוננתי החוצה,
מנסה לדמיין עננים בלתי נראים בחושך. כאלה שעוד מעט יורידו גשם
ויפילו אותי למשכב ארוך במיטה. ניסיתי לדמיין והרסתי לעצמי
הכל, כשהושטתי את היד לעבר השמשה ונגעתי. תחושת חום גסה צרבה
לי את היד והרחיקה אותי בחזרה לפינה האחרת של החדר. מאותה
שנייה, לא נשאר בי כל חשק להמשיך את היום. תחושת המחנק הזו,
תחושת האחיזה הבלתי פוסקת של השגרה בחיי, לא נתנה לי מנוח.
חיפשתי נואשות אלבום של גאדספיד יו בלק אמפרור, רק כדי לעצום
את העיניים ולטוס מהחדר שלי. לא היה אכפת לי מהיעד, רק לצאת
למקום אחר.
שנייה אחרי שהתחילה המוזיקה, נעצמו עיניי וכל העולם כבה. שום
דבר כבר לא יכל למשוך אותי בחזרה. לא חגית, לא אמא שלי, לא
העבודה מחר במערכת של העיתון, לא הבדידות, לא הרעב, לא
הגעגועים לאלה שאני אוהב ונסעו לי כבר, לא לרוח, לקור ולגשם
ולא לניו יורק. כיסיתי את עצמי בשמיכה מעל לראש ושקעתי לי בתוך
טבעת מוביוס, בלי כל רצון לצאת ממנה.

הטלפון צלצל.

הוא לא הסכים לשתוק. הוא פשוט לא הסכים לעצור. הוא קטע לי הכל
ומשך אותי בחזרה לחום יולי אוגוסט, בלי שבכלל שמתי לב. לא היה
עוד טעם בכל ההתנתקות הזו. מישהו שחושב שהוא מאוד חשוב, חש
צורך להוכיח לי את זה והחליט לצלצל עד אינסוף. הוא לא הפסיק.
זרקתי את עצמי לעבר צלמו הטלפוני והרמתי את השפופרת, מבלי לומר
דבר. הייתה שתיקה כזו של שנייה ואז בקע הקול מן הצד השני. זו
הייתה האישה הנוראית הזו של בזק. היא חזרה מספר פעמים על השורה
האיומה "השעה שש וחמש דקות, השעה שש וחמש דקות, השעה שש וחמש
דקות".
דמעות החלו ליפול מהשמיים על הלחי שלי. שוב נגמר לי לילה, שוב
פעם אני מעלה חיוך בינוני ברמות הזיוף שלו ויורד אל תחנת
הרכבת. אין לי כלום עלי מלבד תיק ומדים מגוהצים עם תגיות
מרוממות לבב של "במחנה", ואני לא אוהב כלום. אני לא אוהב את
השם הזה, אני לא אוהב את התיק הזה ואני לא אוהב את העבודה שלי
ואת הבקרים שעימם אני מתחיל כל מסלול יומי כזה.

בשלב מסוים, אפילו הרצון לכתוב את התחושות הללו פסק ונשארתי
לשבת לבד על ספסל בתחנה. סגרתי את היומן הזה והחלטתי ללכת
ולהושיט יד אל הרכבת, לכשתבוא. משום מה, היא מעולם לא באה.
עמדתי וחיכיתי שעות ושום רכבת לא באה. פשוט נשארתי לשבת בתחנה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/8/02 5:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביעד לוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה