לא טוב. אפילו בכי רע היה המצב בקהילה המצומצמת שלנו. הכלכלה
שלנו ירדה לטמיון כי אי-אפשר לגדול על האדמה הזאת יותר כמו
פעם, והמתיישבים שפעם אפילו נחשבו לחזקים מכולם מתחילים פשוט
למות. חכמי הישוב תמיד אמרו שלנו זה לא יקרה, אנחנו לא כמו
כולם ויש מי שדואג לנו מלמעלה. אז הנה, גם לנו זה קורה. קראתי
בעיתון שאי-אפשר להתחמק מזה כי לרוב ההתיישבויות מהסוג שלנו
מתחילה הבצורת בערך בשנות הארבעים שלה, פחות או יותר, ואז יש
רק מקומות מסוימים שמצליחים לשרוד את הבצורת: מתיישבי המזרח,
המערב וצפון העורף בד"כ, שהאזור שלהם אף פעם לא נחשב לנחשק
בקרב העם בגלל הקירבה הפיזית שלהם למקומות נידחים כמו
אוזני-הראש וגב-הגוף. בתת-מודע תמיד ידענו שהם הכי חזקים
מכולם.
כשהסתובבתי קצת כדי למתוח את הקצה שלי, זיהיתי את חברי הטוב
יוסי פוני-טוב:
"מה מצב השורש יוסי!"
"לא טוב אחי השערה, לא טוב."
"מה קרה? כאבי שורש? הקרקפת לוחצת נכון?" אמרתי בהבנה.
"גם, אבל מציקים לי הקשקשים אחי, אני עוד מעט טובע כבר. תגיד,
מה יהיה הסוף איתנו אהה?"
"יהיה טוב אל תדאג, עם הטכנולוגיה של היום." ניסיתי לנחם
אותו.
"קראת עיתון?" הוא אמר בדיכאון.
"לא, מה קרה?"
"עוד מאה חמישים נחטפו ע"י המסרק. אני אומר לך אני קורא את זה
אני מתפצל. כבר לא מצליחים להדוף אותו! הוא פשוט תולש אותם
מהשורש! זוועה."
"כן... שכאלה דברים יעשו לשונאינו שערות הגב. תגיד, שמעת על
הנאום של שיבה שערת-קודקוד? הוא מכנס את כולם ממש עוד מעט."
"אז צריך ללכת להקשיב, לא?"
"חובה! אתה תראה, הוא יגרום לך להרגיש יותר טוב." אני מקווה
שהוא יגרום גם לי להרגיש יותר טוב.
כשחיכינו למנהיגנו שיצוץ לו מהקודקוד, הראה לי חברי יוסי
תמונות  מהעבר ששמר בארנקו. הוא הראה לי תמונה של כולנו ביחד
בפורים אחרי חמצון טוב, כולנו נראינו כל-כך בריאים, בלונדינים.
יוסי נראה כזה מצחיק- ארוך כמו שרוך ועוד עם ג'ל כמו העשירים.
הוא תמיד ידע לחיות טוב. הוא הראה לי גם תמונה שלי, כשהייתי
חזק ומלא ברק, הצטלמתי עם התלתל הג'ינג'י הזאת שהייתי איתה
בקשר בצעירותי, איזו ריס היא הייתה. אח, חיים שכאלה, מעניין
איפה היא היום. דמעה קטנה עלתה לקצה שלי, אולי היה עדיף שלא
הייתי מסתכל בתמונות...
פתאום קפץ מנהיגנו שיבה שערת-קודקוד, מבין כל חכמינו שערות
השיבה והתחיל לנאום:
"חבריי שערות הראש, עמי הנפלא ומלא הברק. אני יודע שבזמנים
קשים כאלו קשה להיות אופטימי, ובצורת הקרקפת מחלישה אותנו, אך
דווקא ברגעים הקשים אנו צריכים לדבוק ביחד ולהיות חזקים כי
כולנו משפחה אחת, וזכרו את מילתי: כי אנחנו נרבה ונצמח על פני
קרקפת זו כמו לפני עשר ועשרים שנה..."
ואז קמה שערה מפוצלת אחת ואמרה: "השורש שלי חלש! אני עומד
לנשור! על מה אתה מדבר!" שיבה נראה אובד עצות. ואז קם עוד אחד
וצעק: "הלוואי שכל החברים שלך מהקודקוד היה נושרים! נראה מה אז
היית אומר!"
שיבה התחיל להזיע קצת, שערות התחילו להתלחשש, הוא גרד את השורש
מלחץ וניסה להמשיך: "אני מבטיח לכם..." ואז נקטע שוב ע"י הכתבת
הזאת מעיתון 'ראש-היום', אותו עיתון שקראתי בו על סופנו המר:
"מר שערת-קודקוד, איך אתה מסביר את העובדה, שהפוני שלנו, השמנת
שלנו, שפעם היו קוצים מלאים קרם לחות, נושרים ונתלשים בקצב
כזה? אולי היה עדיף להתיישב בגב-הגוף או באזור פטמות-הציצי
אפילו?" אכן שאילה קשה.
"תראי ידידתי, פה זה לא ריסי-העין, אבל לשערות-הראש יש הרבה
כבוד בגוף, וזה ידוע. אם מישהו חושב שבאזורים האלה אין דאגות
אז הוא טועה, אם את לא מודעת לזה, בכל שאר המקומות יש הרבה
יותר סכנות. אני לא הייתי רוצה לראות אחד מאיתנו מקבל שעווה או
פינצטה לשורש."
הוא צודק. שיבה ניסה להמשיך בנאומו מהר לפני שיקטע שוב:
"לטכנולוגיה של היום יש הרבה ברכות, תכשירים קוסמטיים שמסוגלים
להחיות את השורש ואף להצמיח שערות חדשות..."
תוך כדי ששיבה מרגיע את העם, אני ויוסי שמענו שתי שערות
מתווכחות על המצב:
"הוא דובר אמת." אמר האחד.
"איזה אמת?! הוא שקרן בן שקרן!" השיב השני.
"אל תדבר שטויות, בלעדיו אתה לא היית פה בכלל."
"מה אתה חושב שהוא אלוהים?! הוא סתם אפס שמזיין לך את הקצה
המפוצל שלך!" התעצבן השני.
"קצה מפוצל השורש שלך יא דביל."
"הלו הלו! אתה לא מכיר אותי, אני אעשה ממך קשר ויעיף אותך ישר
לראש של שבי זרעיה! אז תיזהר!" הוא התעצבן עוד יותר.
"אני ממש רועד מפחד." השני זינק על הראשון ושניהם התחילו לנסות
לקשור אחד את השני ואז באה שערה צדיקה והפרידה:
"אתם לא שומעים על מה הוא מדבר? אני צריכים להיות מאוחדים."
שתי השערות הפסיקו את מריבתם ופנו חזרה אל מנהיגנו שכבר היה
לקראת סיום:
"אני זוכר עוד מאז שהייתי סיב דק וחלש, והקרקפת הייתה עוד לבנה
ורגישה, תמיד נשארנו מאוחדים, לא פחדנו מכלום. ועובדה- זה
הצליח ותראו איזה קהילה יש לנו היום!" כולם הריעו בתשואות
ושיבה קד קידה וחזר לשכב לו בקודקוד. אני ויוסי כבר נהיינו
יותר שלמים עם המצב, הבטחנו אחד לשני שתמיד נישאר ביחד לא משנה
מה.
לעת ערב הגיע המסרק שוב לתקוף. ראיתי אותו ככה מרחוק, אבל
לאט-לאט הוא התקרב יותר עד שכמעט תלש אותי. הסתובבתי ליוסי
ואמרתי לו: "ראית מה זה?" ואז תק. נתלשתי ע"י המסרק. "יוסי!"
צעקתי אבל הוא התרחק כל-כך מהר, איזה כאבים. אני לא יכול לסבול
את זה! המסרק חנה וראיתי עוד מלא שערות שבורות איתי על המסרק,
שורשים וחלקי שערות זרוקים. האימה. הזוועה! פתאום הרגשתי עייף,
לא היה לי אוויר, אני גוסס. אני עומד למות.
כשהתעוררתי היה חשוך, לא הבנתי איפה אני, הייתי מבולבל מאוד,
היה גם ריח קצת מוזר, והצפיפות! אזרתי כח כדי להתרומם קצת,
ושאלתי את השערה העקומה שהייתה לידי:
"איפה אני?" הוא ענה:
"ברוך הבא לשערות פי הטבעת! חלומו של כל זיף! מה אתה? עוד קרבן
של המסרק, אהה?"
שתקתי. לא רציתי לומר כלום מהדיכאון וחזרתי לשכב, הדמעה חזרה
לי לקצה והפעם כבר היא יצאה. הרגשתי בודד.
אחרי כמה שנים כבר די התרגלתי למזג אוויר ולצפיפות, שמעתי
שיוסי עבר לבית-שחי ואפילו מצא לו שם איזה ריס, יופי לו, אני
שמח בשבילו כמעט כמו שאני שמח בשבילי- אז מי אמר שהכי טוב
בראש? או בעין? תחת כבוד!