היא רצתה שזה יהיה כל כך סטנדרטי:
תיכון, גיטרה, לזכור תאריכים, שוקולדים, נרות ושאר מרעין
בישין.
אפילו הסיום - כאילו לקוח מתוך אותו סרט הנעורים החדש שיצא
אתמול,
או שאולי זו הסדרה הזאת האוסטרלית הישנה?
אתה נורא חשוב לי, ובכל זאת, ואף על פי, ואפילו ש, ואולי אם,
ולא.
נשמור על קשר?
שנינו ידענו שזה יבוא, אבל למה ככה?
השקט לפני, למרות שהסוף כבר נובח לי בפנים.
השקט תוך כדי, מהסגנון של "אני באמת לא יודעת מה להגיד, למרות
שתכננתי את זה שעות".
השקט אחרי, מהנימוס, בשביל לא לפגוע.
מן אי נוחות מאולצת כזאת, כאילו זה לא ברור שמה בראש סדר
העדיפויות של שני הצדדים
זה פשוט לברוח כמה שיותר מהר.
זה יכל גם להסתיים ב"טוב, ביי.",
אבל אז זה לא היה מתאים לתסריט.
רק דבר אחד חבל,

זה לא היא.
זה אני.