ברוך הבא לבית הקברות, ממלכת המתים, עולם שליו ושקט כל כך,
שקשה להכיר בעובדה שבית הקברות ממוקם בלב העיר החיה והסואנת.
בבואך תעבור בין טורים ושורות של מצבות, המהוות מין שריד אילם
לחיים ולאנשים שהיו ואינם.

רבים הם אלה, האומרים שבית הקברות מפחיד אותם, אך אני מעולם
לא הבנתי למה. מבחינתי, בית הקברות הוא המקום הבטוח, השקט
והיפה ביותר שיש בכל העיר הרועשת, ההמונית והמזוהמת.
כן, זה מוזר, אבל לפני כמה שנים הייתי אוהב לבקר שם.
הייתי בורח מהלחץ של ההורים והלימודים אל אותו מקום שליו
ורגוע בקצה העיר, מתגנב מעל החומה הנמוכה ונכנס הישר
אל הממלכה השלווה.

בתחילה קראתי והתעמקתי בכל מצבה ומצבה.
מאוחר יותר, כשכבר הכרתי די טוב את הקברים, היו קברים
שאהבתי יותר והיו כאלה שפחות.
התחברתי, יותר מכל, למצבות של בני הנוער,
לאלו שהלכו לעולמם צעירים כל כך, בנסיבות טראגיות כאלה
ואחרות.
אחד מת מסרטן ואחת בתאונת דרכים, אחד טבע והאחרת התאבדה.
כל כך טראגי וכל כך עצוב, במיוחד מפני שהם היו בסה"כ בני נוער,
כמוני.
לפעמים הייתי יושב על הקבר ומדבר אליהם, שואל אותם
מדוע מתו ואיך ולמה דווקא באותו תאריך, ואם הם כרגע
בגן עדן או בגיהנום ואיך שם, כי הרי גם אני אצטרך
להגיע לשם מתישהו.

כשהייתי מגיע לשם בשעות מאוחרות בלילה, כששררה עלטה מוחלטת
ולא יכולתי לראות דבר מבלי להשתמש בפנס שהייתי
נוטל עמי, הייתי רואה אותם.
הם היו לבושים בגדים לבנים,
כמו המלאכים בסרטים, והיו מחזיקים ידיים ומדלגים להם
במרחבי בית הקברות האפל, כשמין הילה לבנה סובבת אותם,
והם נראו כולם כל כך מאושרים ויפים וצוחקים, כאילו שהמוות
עשה להם רק טוב.

החגיגה הזו הייתה נמשכת כל הלילה, עד שאורותיה הראשונים של
השמש היו עולים. אז הם החלו לבכות.
הם התיישבו כולם ביחד, בין הקברים, ובכו על החיים
שאבדו להם, על אור השמש שאינם יכולים לראות,
על האהבה שהייתה ולא תחזור ועל הגעגועים לבני האדם
החיים, שגרמו להם לצער רב כל כך.
הדמעות שלהם היו נוצצות כמו יהלומים, והיו מתפוגגות
שניות ספורות לאחר שנבכו.
אחרי שהיו מסיימים לבכות, הם היו מחבקים אחד את
השני, חזק חזק, נפרדים זה מזה וכאילו צוללים אל תהומות הקברים
-
כל אחד בקברו שלו, וכשהשמש כבר זרחה במרום -
השתררה דממה מוחלטת בבית הקברות.

בשלב הזה הייתי הולך הביתה.
הייתי ישן קצת והולך לבית הספר, ובדרך
מסתכל על השמש, על השמש הזאת שגורמת
לילדי החושך שלי לבכות.
השמש הזאת, עם כל האור שהיא עושה, מסתירה בעצם עולם ומלואו.

יום אחד, אחרי שנגמרה ה"חגיגה" בבית הקברות וגם טקס
הדמעות שלאחריה - הלכתי לבית הספר.
מספרים כי כשחציתי את הכביש, בדרך לתחנת האוטובוס, פגעה בי
מכונית של נהג שיכור אחד, שהשליכה אותי כמה מטרים טובים
ושרופא שהגיע מיד למקום קבע את מותי.
לא דמיינתי לעצמי שגם אני אהיה כזה, זאת אומרת -
מאוד אהבתי אותם, את ילדי החושך של בית הקברות,
למרות שמעולם לא דברתי איתם ושהם מעולם לא שמו לב
לנוכחות שלי בכל אותם לילות ארוכים. על סיפור
המוות שלי שמעתי רק בהספדים בהלוויה שלי.
גם אותי הכניסו לקבר ואחרי חודש שמו מצבה,
כמו לכולם, כמו לכל ילדי החושך.

רק אז זה קרה. חוויתי את האושר הגדול ביותר שידעתי
אי פעם. הרגשתי טהור, נקי מכל חטא ומוגן מכל פגע,
ואותם ילדי חושך, שלא מכבר הצטרפתי אליהם, הכירו לי
עולם שלא יודע שנאה מה היא, עולם של אהבה.
רק אז הבנתי מה עושה השמש. כשהשמש עלתה,
נזכרתי בעולם שמעל לקבר. נזכרתי באמא ואבא, בכמה שאני מתגעגע
אליהם, באחי הקטן וגם בחברים שהיו לי ואולי מתגעגעים אלי.
נזכרתי שבגיל 17 עדיין לא חיים את החיים האמיתיים,
שמעולם לא ידעתי מהי אהבה, לא הקמתי משפחה ולא הותרתי
את חותמי בשום דרך או צורה על העולם שמעל.
צללתי גם אני בחזרה אל מעמקי הקבר החשוך.
רק אז הבנתי מה נגזר על ילדי החושך, ועל מה הם בוכים
ומתאבלים בכל פעם שהשמש עולה.

אם ביום מן הימים תזדקק לרגע של שלווה, אתה מוזמן לבקר
אותי בבית הקברות האדיר הזה.
אל תטריח את עצמך לשבת שם ולדבר או אולי להשאיר מכתב,
זה ממילא לא יגיע אלי.

אם במקרה תחזור ממקום כלשהו או שתחליט סתם לעבור באיזור בית
הקברות בשעות הלילה המאוחרות ותכנס אליו, תוכל לראות גם אותי
שם, שמח כמו שלא ראית אותי ודאי מעולם,
טהור כמו שבן אדם חי לא יכול להיות,
רץ אפוף אור במרחבים החשוכים של בית הקברות, בוכה כשהשמש שולחת
את אורותיה הראשונים וחוזר לקבר כשהיא במרומי הרקיע.