הוא היה האהבה הראשונה שלי.
כמה עצוב זה להודות שהאהבה הראשונה שלי היתה פרי מוחי,יציר
דמיוני.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
זה היה בגן.גן ירוק וקסום.ברור שהוא היה קסום.
כל הרגע היה קסום.מיותר יהיה להוסיף עוד מילה על אותו רגע ועל
אותו מקום,כך שאחסוך מכם את הטרחה כשאומר בפשטות-לא היה זה
יותר מסתם קסם,ולא היה זה פחות מהקסם הגדול ביותר!
ברור מאליו היה שכשנכנסתי אל אותו הגן לאחר שכל הקסם נעלם,היה
זה גן עזוב,עשבים שוטים מטפסים מכל עבר על הנדנדות השבורות.
אבל באותו רגע בו ראיתי אותו,הכל נראה לי כה נפלא, נפלא-כמו
שראיתי אותו!
הוא ניגש אליי,רכן על ברכיו ונשק לידי,ואז פנה אליי באומרו:כמה
יפה הוא הגן הזה,כמה יפים השמים,ועצומים הם במרחבם האינסופי.אך
יותר מכל,כמה יפה היא את!
כמובן שלמביני עניין מביניכם ייראה כל הרגע כאחיזת עיניים,מעין
קיטש דבילי שמתרחש רק באגדות,אך באותו רגע,מנקודת מבטו של אדם
הנתון ברגע קסום,כל זה לא אלא הדבר הכי יפה להגיד,והרי ברור
מאליו שאותו אדם,מרגע זה ואילך,התמכר לאותו קסם,הקרוי בפי כל
אהבה.
כי הרי כמה טוב הוא לאהוב,וטוב עוד יותר להיות נאהב.
                               

כמובן שלאחר שהתעוררתי מחלומי וחזרתי אל המציאות בה אני
חיה,נותר אותו רגע קסום במוחי בלבד.
אך בכל זאת,היו לי את הלילות.הלילות בהן אוכל לעצום את עיניי
ולפגוש בו.ולאהוב.ולהיות נאהבת.
וכך כל לילה ,ולעיתים אף בשעות צהריים,כאשר הייתי עוצמת את
עיניי,הייית מתאהבת מחדש,חשה את סערת הרגשות,את הדם המפעפע
בעורקיי.
וכך,כל בוקר,הייתי קמה,ונפרדת לשלום מאהובי,שהיה מחכה לו
בסבלנות עד לרגע הבא בו אעצום את עיניי,ונוכל להיפגש.
הוא היה לוקח אותי למקומות עליהם רק חלמתי,למקומות קסומים
ונפלאים הנמצאים רק בפנטזיות.
אך כאן היה טמון כל העוקץ,באותה פנטזיה,שגם הוא היה רק חלק
ממנה,ולא יותר.
בהתחלה לא רציתי להאמין שאני מאוהבת עד מעל לראש ביציר
מוחי,לכן אפילו סיפרתי עליו לכולם,ברוב טיפשותי.
כמובן שלאחר כמה זמן,משהוא לא הופיע,החלו לצוץ השאלות על
מממשיות קיומו,אותן שאלות, שלמרבה הפלא, צצו גם במוחי שלי.
כולם מסביבי דאגו,חשבו שאיבדתי את שפיות דעתי.
לכל הפחות הייתי נדלקת על כוכב הוליוודי,כמו כל נערה,ומוכיחה
לכולם,ובמיוחד לעצמי,שאני בכל זאת כמו כולם.אבל לא,הייתי צריכה
להידלק על משהו בלתי קיים,יצור בדיוני,ועוד יותר מכל,לשקוע
באהבה אליו,להתמסר לו כולי.
אך מה שהם לא ידעו זה שהיתה לנו אהבה.אהבת אמת. כל לילה הוא
חיכה לי,הזכיר לי עד כמה הוא אוהב אותי,ועד כמה אני אוהבת
אותו.
פעם אחת-לאחר שישבתי כל הלילה וצפיתי בשידורים חוזרים של "הכי
גאים שיש",מתמוססת מאהבה אל אותם זוגות נאהבים שמוכיחים שהם
מסוגלים,ומתגברים על המכשולים-נרדמתי מוקדם בבוקר,כשאני כבר
מייחלת לפגוש באהובי.אך באותה פעם,כאשר נרדמתי,הגן היה
ריק,ואהובי לא היה שם,מחכה לי.התחלתי לחשוש שמא קרה לו משהו.
כמובן שאז שמעתי קולות גניחה מסתוריות באות מאחורי הגן,קולות
גניחה שרק הלכו והתחזקו ככל שהתקרבתי.
קולות גניחה אלו רק עוררו את פחדיי שמא הגרוע מכל קרה לו,והוא
גונח מכאבים,קורא לי לעזרה.
משום מה,לא הבנתי למה קולות אלו היו קולות נשיים במקצת ורצתי
אל מאחורי הגן,שם נדהמתי לראות,להפתעתי הרבה,את אהובי עם מישהי
אחרת,ולא סתם מישהי,אלא אותה שחקנית מפורסמת שכל בן ובן בוודאי
גמר עליה לא פעם.
באותו רגע קלטתי שגם לאהובי,על אף שהיה יציר דמיוני,היו
פנטזיות,רק שהן לא היו עליי.
כמובן שבאותו רגע בחלום התעוררתי,אך לא התעוררתי מלאת זיעה כפי
שמתעוררים בדרך כלל מסיוטים,אלא התעוררתי עם חיוך,מפני שמאותו
רגע ואילך יכולתי להסתכל על העולם מזווית אחרת,מאותה זווית
שמסתכלים על העולם לאחר רגע מלא הארה.
כי באותו רגע קלטתי משהו חשוב בנוגע לאהבה,שהיא אינה.