הערה: זהו לא בדיוק סיפור קצר, אלא התחלה של ספר.

פרק ראשון

בטח אתם תוהים אם הספר טוב, אז אני כבר אומר לכם שאין בו הרבה
ריגושים, זה סתם ספר, הוא די מעניין דווקא, תלוי אם אתם אוהבים
ספרים כאלה. אני מקווה שאין לי שגיאות דקדוק בפסיקים ובנקודות
וכל זה כי אין מי שיבדוק לי את העבודה, גם בגלל שאני לא ארצה
להראות לו, וגם כי אין מישהו שמבין בזה ממש טוב בהישג יד.
סופר נורמלי בטח היה בודק את העבודה, זאת אומרת את היצירה שלו,
בקפידה רבה. הוא בטח היה משתדל מאוד לדחוף כמה שיותר מילים
לועזיות ארוכות, כאלה שיראו כמה שהוא חכם ומלומד, וגם כמה
אמצעים אומנותיים ספרותיים כדי לעשות את הספר יותר יוקרתי
ועמוק. תאמינו לי שהכל חרטא, אם אתה טוב אז אתה טוב, לא צריך
להתעמק יותר מדי ולבחור בקפידה את המילים, כתוב איך שבא לך, מה
שיוצא לך מהראש בהתאם למצב רוח שלך ולהרגשה שלך באותו יום.
הסופרים הרגילים פשוט מפחדים מהתוצאות, ממה שיגידו, שלא ידעו
כמה טיפשים ומתוסבכים הם באמת; הם רוצים להוכיח לעצמם שהם
טובים. זה מה-זה מגעיל אבל ככה העולם נבנה - על פי אשליות ופחד
מהמציאות המרה. אני לפחות לא מאכיל אתכם חרטות, אני לא מפחד
שתדעו כמה מתוסבך אני, זורק לכם דברים ישר מהלב גם אם אני
מפספס, ככה אני - אמיתי, אני לא אומר את זה כדי לשכנע את עצמי
כמו הנזכרים לעיל, אם הייתם יכולים לשאול אנשים שמכירים אותי
הם היו מאשרים, בייחוד חנה. ה"בוס" שלי בחנות לכלי בית ברחוב
הצפצפות 6. "רובינשטיין בבית" קוראים לחנות, כי כשהיא נפתחה,
חנה ובעלה חשבו שהם יעבדו שם ביחד, ותמיד יהיו לקוחות ואנשים
שיעברו להגיד שלום ובדרך יקנו איזה מאפרה, ותמיד הכל ילבלב שם.
אך זה היה בערך לפני איזה חמישים שנה, ובעלה נכנס לחנות מאז
איזה פעמיים ורק היא נשארה אחראית מאז ומתמיד, ובעלה מחפש לו
תעסוקות אחרות.
אני לא יודע איזה תעסוקות הוא מחפש עכשיו בגילו המופלג, אך גם
אשתו עכשיו נמאס לה ואני הפרייר שמחליף אותם, גם ככה אני לא
עושה כלום אז מה איכפת לי. חוץ מזה חנה ממש אוהבת אותי, היא
חושבת שאני אחראי כזה ושאיכפת לי מהחנות כמוה - כאילו שלה
איכפת בכלל - עסק שמכניס אלפיים שקל בחודש. בקיצור נטל
"רובינשטיין בבית" עכשיו על כתפיי, אבל אני עדיין חושב להתפטר
בגלל החנה הזאת; לא בגלל שהיא רעה או משהו, אלא בגלל שמעצבנת
אותי הפלולה שיש לה על השפתיים עם שתי השערות שנראות כמו
מחושים של איזה ג'וק, איך בעלה נישק אותה בכלל? ובנוסף היא
תמיד הולכת עם שמלה כזאת שלא מכסה את כל הרגליים ואפשר לראות
לה את היער שצומח לה שם, שהיא לא שמה לב אליו בכלל. אני לא
יכול לסבול את זה יותר. חוץ מזה הכסף חרא והעבודה משעממת
לאללה, קלה אבל משעממת, אבל עד שאני אמצא עבודה יותר טובה אני
לא אתפטר, אני מכיר את עצמי - אני אוהב לסבול, וחוץ מזה אני
רוצה לחסוך כסף לטוס לאיטליה. כן איטליה, לא הודו או תאילנד,
כי המקומות האלה לא מקוריים - הבנו את הקטע של השאנטי והחיפוש
העצמי, זה הכל בולשיט אם תשאלו אותי.
אנשים נוסעים למזרח בחיפוש אחר תשובות ומשלמים הון על הטיסות
והאוכל וכל הזבל שהם קונים שם, הם הולכים לכל מיני מקומות
מיסטיים כאלה ושותים שתן של פרה וכדומה. כשהם חוזרים לישראל הם
אומרים לכולם: 'שילמתי טונות כסף, בזבזתי שם חצי שנה - בטח
שמצאתי את עצמי! עכשיו אני מבין את משמעות העולם והחיים!' - כן
בטח, כדי לא להרגיש רע עם עצמם שיצאו כאלה פריירים הם מוכרים
לכם את הזבל הזה. העולם זה עם מטומטם. איטליה לעומת זאת היא
מקום אמיתי עם אנשים קצת יותר נורמלים, מקום מטופח, עם
היסטוריה מעניינת ואתרים שלא מסריחים מפרות - טיול אידיאלי לכל

המעונין.


פרק שני

היום יום חמישי, אז אני צריך לעבוד כל היום - 8:00 עד 19:00,
ואני גם עושה "סגירה" למקום בסוף היום, אז בגלל שכזה משעמם אני
אומר לכל חבריי הקרובים, שהם חנן ואריה, לבוא תמיד לבקר אותי
כדי שאני לא אשתעמם. מה שלא טוב בזה הוא שגם השכן שלי, מאיר
סיקורל, יודע את זה. מאיר הוא בחור טוב בעיקרון, אבל הוא קצת
דפוק בשכל. כשהוא היה בן שנתיים הוא נפל במדרגות בבניין שאנחנו
גרים וקיבל מכה די חזקה בראש. אימא שלו אומרת שבגלל המכה שהוא
חטף הוא גדל להיות כזה ילד מגודל עם בעיות, אבל אני אומר שהיא
ממציאה בגלל שהיא כזאת עיתונאית מצליחה ולא מאמינה שנולד לה
כזה דביל.
למען האמת הוא לא כזה דביל, הוא רק קצת ילדותי לגילו (עשרים
ושלוש).
בכל מקרה, המטורף הזה יודע שהיום יום חמישי אז הוא בא
ל"רובינשטיין בבית" כדי לראות אותי, חברו הטוב, כן כן...
"מה עניינים שי?" הוא אמר. הוא תמיד כזה שמח כשהוא רואה אותי.
"בסדר מאיר, מה באת לקנות איזה סיר לאימא?"
"לא, באתי לשבת איתך."
"באת לשבת איתי? איזה חמוד..." באמת חבר טוב המאיר הזה...
"אתה שמח שבאתי? כי אנחנו חברים טובים! נכון שי?" הוא אמר תוך
כדי שהוא מנסה לשים את התחת השמן שלו על הכסא הישן של חנה שלא
רגיל למשקלים כאלה.
"בטח אתה חבר טוב שלי." אני נחמד. באמת נחמד.
"אבל מאיר בוא תשב איתי מאחורי הדלפק איפה שהמנהלים יושבים."
אני לא רוצה שהוא ישבור את הכסא. הוא קם בחיוך גדול מלא ריר,
"אנחנו חברים טובים, נכון שי?"
"בטח מאיר, בוא תשב במקומי."
"שי."
"מה, מאיר."
"יש לי בעיה."
"מה הבעיה מאיר?" איך הוא מתייחס לכל דבר כאילו זה משהו רציני,
אפשר לחשוב שיש לו בעיות בזוגיות.
"אימא קנתה די.וי.די. חדש ואני לא מצליח להפעיל את הסרט
שקיבלתי! יש לי 'לשחרר את וילי 2', רוצה לבוא לראות?"
"אני... אני אפעיל לך את הדי.וי.די."
"יופי! אז תבוא אחרי העבודה?" הוא כבר קם מהכסא והתחיל לקפץ
קצת.
"יש לי... בסדר. אני אבוא לקצת זמן אחרי העבודה."
"יש! טוב ביי אני צריך ללכת לסבתא! אנחנו חברים טובים-טובים,
נכון?" הוא כבר התחיל לרוץ החוצה, ועצר כדי שאני אענה לו ואתן
לו אישור להסתער על הדלת המסכנה.
"בטח מאיר. בטח." לפני ה'בטח' השני הוא כבר הספיק כמעט לשבור
את הפעמון שמעל הדלת. כל בית שהוא נכנס אליו הוא בית בובות
בשבילו.
רבע שעה מאוחר יותר צלצל הטלפון. זה היה חנן, שהוא החבר הכי
טוב שלי.
"אתה ב'עבודה'?"
"כן, ואתה מפריע לי מאוד. אני בדיוק על סף סגירת דיל עם איזה
סיר לחץ."
"טוב, אני בא."
לא באמת נכנסו לחנות כמובן, אבל בכל זאת אני לא אגיד לחנן כדי
שיחשוב שבאמת אמרתי את זה מול פנים של אנשים שקנו סיר לחץ, הוא
אוהב את השטויות מהסוג הזה. הוא "פורע חוק". החנן הזה אני אומר
לכם, הוא תמיד גורם לי להרגיש טוב עם עצמי אפילו בשיחת טלפון
טיפשית שכזו, שתדעו שכמה שהשיחה יותר קצרה זה אומר שמבינים אחד
את השני יותר טוב, זה בגלל ששנינו חכמים כאלה מאותו סוג אז
אנחנו קוראים אחד את השני. זה תמיד גורם לי להרגיש
כזה-טוב-כזה.
אחרי עשרים דקות שהעסקתי את עצמי בקילוף הניילון שמתחת לכסא,
שהיה די כיף דרך אגב, נכנס חנן, או איך שהוא מכנה את עצמו -
אל. זה בגלל שקוראים לו אלחנן; אני נדבקתי בחלק השני של השם
וכל השאר בראשון. אבל אני בחיים לא אקרא לו אל, מי הוא בכלל
חושב את עצמו?
בירכנו אחד את השני במצמוץ וחיוך קל כי עברנו את הקטע של
כיפים:
"אתה בא לירושלמי (אריה ירושלמי) היום עם חן? נשחה קצת בבריכה,
נחרמן את חן..."
"אתה תחרמן את חן." אני משחק אותה קול ולא חרמן.
"בקיצור אתה בא?" הוא מלמל תוך כדי שהוא בדק בקפידה איזה גמד
מחרסינה שמחזיק לב שכתוב עליו: "...I'm sorry"
"תעזוב את הגמד, למה אתה תמיד חייב לשבור משהו?"
"הוא די חמוד דווקא. כמה?" השיב בחיוך שטני.
"סתום ת'פה ותחזיר אותו כבר. אני אשלם עליו אם הוא נשבר ואני
מנקה את החרסינה אח"כ."
"טוב בסדר..." איך שהוא שם אותו חזרה במדף נפל משם כלב מזכוכית
שקופה ושבר את האף שלו.
"אופסי... רגע אני אחבר אותו... הנה כמו חדש."
"תעזוב את זה יא מונגולואיד."
"טוב סליחה..." ואז הוא לקח את הגמד ממקודם מהר מהמדף שאני לא
אספיק להגיד כלום, ושוב עשה את החיוך השטני שלו שהפעם היה
בתחפושת חיוך חמוד ושאל: "כמה?" בקול גבוה, ושנינו צחקנו. תמיד
זה אותו קטע איתו.
"בסדר אני אשתדל להגיע, רק לך מפה!" לא באמת רציתי שהוא ילך
אבל זה היה מתבקש.
"טוב, אדיוס!"
אוי, שכחתי ממאיר הדביל, טוב. אני אשתדל לסיים איתו מהר שם
ולקפוץ לירושלמי, אריה, חבר טוב שלי שתשמעו עליו בהמשך.
בינתיים הזמן טס מקילוף הניילון, ובשעה חמישה לשבע חנה טלפנה
כדי לבדוק שלא עזבתי מוקדם יותר, כאילו שהיא מתקשרת לשאול אם
הכל בסדר באמת, כאילו שדדו את הקופה עם השתיים וחצי שקל, כמה
שהיא אוהבת אותי ומשחקת אותה שבוטחת בי היא די מעצבנת עם
הטלפונים שלה והאי אמונה שלה בי. את האמת, אם לא הייתי יודע
שהיא תמיד מתקשרת חמש דקות לפני שבע אז הייתי סוגר מוקדם יותר.

הלכתי הביתה מהר כדי שאוכל לגמור מהר עם מאיר. כשהגעתי אף אחד
לא היה בבית והיה ריח כזה של חופש כמו חופש גדול של בית ספר.
יש משהו בחופש גדול שהוא יותר כיף מכל החופשים האחרים, לא משנה
מה אתה עושה. אפשר לומר אבל שאני בחופש גדול כי אני מסופח לר"מ
שתיים עד סוף השירות, בגלל שהמצאתי להם שכואבת לי מאוד הפלטינה
ברגל ששמו לי עוד בתחילת השירות כששברתי את הרגל בגבעתי.
קיבלתי צ'ופר שחרור מוקדם - שבעה חודשים מוקדם יותר.
דחפתי לי לחמנייה עם נקניק לפה וכמובן הדלקתי טלוויזיה וראיתי
קצת שידורים חוזרים של "חברים" ונזכרתי בימים הטובים כשהפרק
הזה היה חדש.
קפצתי מיד למאיר כדי לשים לו את הסרט כי האימא ה"חשובה" שלו
בטח עוד בעבודה. הוא גר קומה מעליי אז הגעתי די מהר.
דפקתי בפלדלת שלהם והיה כתוב כמו תמיד על הדלת: 'כאן גרה בכיף
משפחת סיקורל!' והיה ציור של פרצוף מחייך של כל אחד מהמשפחה
וכתוב: "חיים, רונית, רונן, מאיר, וקישקשתא." קישקשתא זה הכלב
שלהם, ורונן זה אחיו הגדול של מאיר, שהיה טייס קרב ועכשיו הוא
נשוי וגר בפתח-תקווה. כשהייתי קטן, הייתי בא למאיר הרבה כדי
לשחק איתו, כי היינו ילדותיים בערך באותה המידה. אפילו שהוא
היה גדול ממני בכמה שנים. הבעיה היא שהוא נשאר ילדותי ואני קצת
התבגרתי עם הזמן, הוא עדיין חושב שאנו חברים ממש טובים כמו
פעם.
"מיייי שםםם??? שתו... סתום כבר קישקשתא!" זה היה קולו של
מאיר.
"זה אני, שי."
"שי! בוא תיכנס!" הוא פתח את כל האלף מנעולים ופתח את הדלת
בחיוך רחב.
"אנחנו חברים טובים, נכון שי?" כרגיל.
"כן מאיר, ברור." מה זה הסמארק הזה שיש לו באף?!
"רוצה לשתות משהו, שי? יש מיץ תפוזים טבעי." טבעי זה יכול
להיות טעים... אז שאלתי אותו:
"טבעי באמת?" וניגשתי אל הדי.וי.די.
"כן! של פריגת!" מה זה טבעי...
"לא, שתיתי בבית, תודה בכל מקרה."
"בסדר שי. אנחנו חברים ממש קרובים, נכון?" כמה שבנאדם יותר
טיפש הוא אומר את השם שלך כשהוא מדבר איתך יותר. אני כבר שמתי
את הסרט בדי.וי.די ולא היה לי כוח לענות לו.
"נכון שי?"
"כן, כן, חברים טובים. תפסיק לשאול אותי את זה כבר, מה יש לך?"
   
"חברים טובים, אהה?" הוא אמר והנהן בראשו כמו מפגר, אני אומר
לכם, המח של קישקשתא היה מסתדר יותר טוב עם הגוף שלו.
לפני שעוד הספקתי לראות תמונה על הטלוויזיה הוא הבהיל אותי
בצרחה:
"אז למה לא אמרת לי על הגוש נזלת הענקי שיש לי באף??? אההה???"
יא ווארדי איזה מטורף, מאותו הרגע חיפשתי דרך מילוט, הוא התנשף
והסתכל עלי כאילו הוא הולך לאכול אותי והוא די חזק, אז ניסיתי
לרכך את העניינים:
"איזה גוש?..."
"אל תשקר יא שקרן! כל אחד יכול לראות את זה! זה סותם לי את כל
הנחיר!" ובאמת היה נחיר גדול...
"חבר טוב היה אומר לי כזה דבר." הוא כבר נכנס לקטע של דיכאון
ובכי - עדיף מזה שהוא וקישקשתא יפוצצו אותי פה מכות.
פסיכופת...
"די מאיר, לא רציתי להעליב אותך פשוט, אני באמת חבר טוב שלך,
באמת, בשיא הרצינות, אתה אחד מארבעת החברים הכיייי טובים שלי."
אם אני אדבר בשפתו אז אולי הוא יאמין.
"כן??" הוא הסתכל עליי במבט מסכן.
"בטח!" אני כבר עברתי לחיוך.
"יופי! אז תראה איתי לשחרר את וילי 2, שי?" שחמט.
"בסדר..." קחו בחזרה את הקטע עם הטיפש, יחסית לכזה פסיכופת הוא
חכם, אפילו מאוד חכם, הוא גרם לי להישאר איתו עוד שעתיים
לפחות, ואני די חכם - קשה לעבוד עלי, כנראה שאצטרך לדחות את
הירושלמי.


פרק שלישי

יום שישי מחר ובטח נעשה משהו יותר מעניין כמו ללכת לאיזה פאב,
וכבר הייתי עייף מדי מכדי ללכת לירושלמי אז הלכתי לישון. לקראת
הצהריים כשעוד ישנתי צלצל אריה (ירושלמי) והזמין אותי לנרגילה.
הוא שאל אותי אם הוא העיר אותי, אמרתי שלא, אני תמיד אומר שלא.
שמתי איזה מכנסיים וקצת מים בשיער והלכתי לפגוש אותו.
כשראיתי אותו, הוא כמובן כבר הדליק ופמפם את הנרגילה עם חן,
אחותו, שקטנה מאתנו בשנתיים. איך אני אוהב את אריה, כזה בחור
טוב, הוא תמיד נותן לנו לרבוץ אצלו בבית הענקי שלו ומאכיל
אותנו גם כמו שצריך. אני מאוד קרוב אליו ואל חנן אבל אף פעם
אני לא אתקרב לאחותו, חן, מבחינה ידידותית, אף פעם אני לא
מתקרב לבנות כמעט משום בחינה, רק ליוצאות מן הכלל.
כשהוא זיהה אותי, הוא צעק לי "צ'יץ'!" והרים את היד הארוכה
והצנומה שלו, אפילו שראיתי אותו כבר מזמן. הוא לא כמו חנן,
אצלו הקטעים של ברכת שלום ולהתראות מאוד חשובים. ככה הוא,
בנאדם חם כזה. הוא קם ונתן לי חיבוק ועוד פעם הרגשתי את הגוף
הצנום שלו, זה תמיד גורם לי לרחם עליו.
"מה קורה איתך צ'יץ'? מזמן לא ראינו אותך." כל החברים הטובים
שלי קוראים לי צ'יץ'. את האמת, אני כבר לא זוכר למה. אני חושב
שזה עיוות רצחני של השם שלי.
"אתה יודע, העבודה מרובה... מה קורה חן?" ניסיתי קצת לשבור את
הקרח כרגיל אבל תמיד זה נכשל.
"הכל מצוין," היא אמרה בחיוך מזויף כזה, זה נראה כאילו שהיא
שונאת אותי, אבל אריה אמר לי שזה לא נכון פעם.
"קח קצת נרגילה!"
"איזה טעם?" כאילו איכפת לי, אני סתם אוהב לעשות טבעות.
"מלון. חן בחרה."
"אני אוהב מלון." אמרתי. את האמת, אם אריה היה אומר שהוא בחר
הייתי אומר שאני לא אוהב.
"אתה יודע מה יש עוד שבוע?" אמר אריה.
"מה?"
"ב-ו-מ-ב-מ-ל-ה!" בומבמלה זה פסטיבל בחוף ניצנים באשדוד, לפי
מה שאריה אמר לי, אני לא יודע מה עושים שם בדיוק. את האמת אני
לא יודע מה זה פסטיבל בכלל.
"אתה בא, נכון?" הוא אמר בציפייה.
"כן, כנראה שכן." אני אף פעם לא בטוח במאה אחוז כי אני כזה לא
ספונטני שאפילו התראה של שבוע לפני בקושי מספיקה לי.
"מי עוד בא?" שאלתי.
"חנן, ועוד כל מיני מקרית-שרת. אתה מכיר אותם לא?"
"קצת..." חברה נחמדים דווקא אבל קצת דפוקים בראש.
"היי חן, מה את שומעת?" אריה שאל אותה.
"ג'ימי הנדריקס. קח. ותביא את הנרגילה."
וואו, חן שמה את הפה "הקדוש" שלה איפה ששלי היה. איזה כבוד...
גם כן. אם יבוא איזה מישהו שקצת יקסים אותה, כמו חנן, היא תרד
לו כמו כלום, אני מכיר בחורות מהסוג שלה, הן בעיקרון טהורות
כמו נזירות, בכלל לכל משפחת ירושלמי יש היסטוריה דתית - אריה
וחן פעם למדו בבית ספר דתי. בחורות מהסוג של חן אוגרות מין
אנרגיה מינית כזו שהן חייבות לפרוק מתישהו. כמו נזירות...
כשיגיע המישהו ה"נכון" היא תקרע אותו. היא נמרה.
"וואי איזה שיר טוב!" הירושלמי הזה. הוא כזה מצחיק, בגלל זה
אני אוהב אותו - הוא באמת אנין טעם בכל מה שקשור למוזיקה
ואמנות בכלל, כמוני, אבל כשהוא שומע שיר טוב ומתלהב ממנו, כמו
עכשיו, אז הוא עושה תנועה כזאת ביד כאילו הוא פורט על גיטרה
בחזקה, עוצם את העיניים ונושך את השפתיים. ואם הוא במקרה עומד
אז הוא גם קופץ על רגל אחת - ממש כמו ילד מפגר. ועוד לראות
מישהו גבוה, צנום ומוזר כזה עושה כאלו תנועות זה בכלל מצחיק.
אבל כשהוא נכנס לזה - כלום לא מעניין אותו עד שהשיר נגמר. ככה
צריך להיות: ליהנות מכל דבר קטן בלי שיהיה לך איכפת מה אומרים.
הוא וחן כאלה שונים, אם הם לא היו כאלה דומים הייתי בטוח שהם
לא אחים.

אחרי שהשיר נגמר, שאלתי את אריה מה עושים היום בערב, אז הוא
השיב שכרגיל נפגשים אצלו, אולי הוא יביא איזה חבר וחנן יבוא
גם, ואז נלך לשבת איפהשהו. הכיף עם האנשים האלה שתמיד בין אם
נלך לאיפהשהו ובין אם לא - יש קטעים איתם כי הם אנשים מצחיקים
כאלה.
לפני שהלכתי לאריה, הלכתי כמו בכל יום שישי לאבא שלי - ההורים
שלי גרושים כבר עשר שנים, ולפני ארבע שנים אבא שלי חטף שבץ
מוחי ששיתק לו את כל הצד השמאלי של הגוף, ובנוסף דפק לו את
הראש יותר ממה שהוא היה כבר דפוק. בקיצור אני הולך אליו כדי
להעביר איתו קצת זמן בכניסת השבת ולהראות שאני בן טוב, אף על
פי שאני לא כל כך קרוב לאבי כי בקושי ראיתי אותו כל החיים שלי
מפני שפעם, כשאבי יכל לעבוד, אז הוא היה גומר את העבודה בערך
בחמש בערב ומשם ממשיך לכל החברות הצעירות שלו. כשהוא היה
לפעמים מחסיר כמה ימים מהבית אז אימי הייתה אומרת לי שהוא
במילואים כדי לא לפגוע לי ביחסים איתו. אבל אני הרחתי שמשהו לא
בסדר למרות שהייתי קטן וטיפש.
הוא אף פעם לא כיבד את אימי כמו שצריך, לא אמר אף פעם תודה,
בבקשה, לא זכר כל מיני תאריכים חשובים, שלא נדבר על זה שגם
כאבא הוא לא תפקד משהו. עובדה - הכל חזר אליו כבומרנג. בגלל זה
אני לא מעריץ אותו כל כך כמו שילד אמור להעריץ אבא. אני בחיים
לא אהיה כזה, אני אהיה שונה לגמרי ממנו.

כשהגעתי אליו היה, כרגיל, את הריח הזה שקיבל הבית מאז שהמשפחה
התפרקה לפני עשר שנים - ריח של כלום - ריח שחסר בו חום ואהבה,
ריח שאומר שחסרים ילדים קטנים שיתרוצצו בבית.
כאמור זה היה הבית הגדול שגרנו בו כל המשפחה, הבית שגדלתי בו,
הבית שכל כך אהבתי, אבל הכל שונה, כי אין מי שינקה וירהט את כל
שבעת החדרים, וכל מי שגר בבית חוץ מאבי זה המטפלת הבולגרייה
הצעירה של אבי, שהיא דווקא כן מנקה את הבית אבל לא משקיעה בו
אהבה כמו שאימא שלי השקיעה אז זה לא אותו דבר.
כל כך אופייני לאבא שלי כזאת עובדת צעירה עם ציצים גדולים, הוא
העיף איזה עשר עובדות מבוגרות עד שהוא תפס איזו צעירה...
לומר את האמת, כל בחורה שאבא שלי היה מעורב איתה הייתי רוצה
לזיין אותה. הראשונה, זו שגרמה לגירושים בין אבי לאימי, בת
עשרים ושבע היא הייתה, לא נראתה כזה טוב אבל חרמנה אותי. אח"כ
הייתה איזה דוגמנית בלונדינית מראשון-לציון, בת שלושים וחמש,
שנתנה לי לגעת ברגל שלה כשהייתי קטן ולא מבין. אח"כ הייתה אחת
בת ארבעים וחמש שראיתי אותה במקלחת בטעות ומאז אני חרמן עליה
פחד.
"מה נשמע אבא?" אבא שלי הוא לא בנאדם שאומרים לו "שבת שלום."
הוא בנאדם קר מדי מכדי להגיד לו את זה.
"בסדר שי, מה חדש?" אין לי כח להגיד לו מה חדש, הוא גם ככה לא
קולט שמונים אחוז מזה.
"אין חדש, אתה יודע, אני עוד עובד ברובינשטיין."
"עם החנה הזונה הזאת?" הוא אמר, אני אף פעם לא הכרתי אותו באמת
אחרי השבץ, משהו נדפק אצלו.
"כן, הזונה הזאת!" שיתפתי איתו פעולה כדי שירגיש טוב - זו
הסיבה שבאתי.
אחרי שיחה דבילית ולא מעניינת איתו, יצאנו לקנות לנו
בורגר-קינג כמו בכל יום שישי. אבי חיכה לי באוטו ואני הלכתי
לקנות. כשנכנסתי לבורגר ראיתי את שירלי, ידידה ממש טובה
מהתיכון. תמיד חיבבתי אותה כי היא הייתה שונה מכל הבנות, היא
הייתה אמיתית ובאמת אמרה מה שרצתה להגיד, לא סתם כדי להישמע
חמודה או כוסית.
בקיצור, שיחקתי אותה כאילו אני לא רואה אותה כי אני לא אוהב
להגיד שלום לאנשים שאני מכיר, בייחוד לבנות. אני לא יודע אם
לתת לה נשיקה או סתם כיף, או שניהם - הכי טוב לשחק אותה כאילו
אני לא רואה אותה. אבל היא ראתה אותי... ובאה להגיד לי שלום:
"היי שי!" הסתובבתי אליה בתמיהה. אני שחקן די טוב...
"היי שירלי, מה קורה." עוד לפני שהספקתי לתת לה כיף, היא נישקה
אותי בלחי.
שכחתי. אני לא מאמין ששכחתי לשים היום דאודורנט! יש לי שלוליות
מתחת לבית השחי, אני מאוד מקווה שלא יוצאות לי שערות מהאף, או
שאני פשוט לא אחייך הרבה והיא לא תשים לב, אני באמת צריך
להסתכל על עצמי יותר במראה! ולמה לא שמתי ג'ל או מים על
הראש... אני מטומטם, איך אני אתפקד נורמלי ככה?!
"מה עם הכדורסל? אתה עוד משחק?" היא זוכרת אותי עוד מהתקופה
ששיחקתי בתיכון.
"לא, פרשתי בשיא..."
"אוי, טוב לא נורא, מה אתה עושה עכשיו?" כשהיא אומרת "אוי" ממש
אפשר לשמוע שהיא מתאכזבת ולא סתם אומרת את זה כדי לפתח שיחה
כמו איזה מזויפת - אני אוהב אותה.
"אני עוד מעט מתכוון לטוס לאיטליה." לא רציתי להגיד לה שאני
כלומניק לתקופה זמנית.
"איטליה ואוו! מאיפה הכסף?"
"את יודעת, עבודות מזדמנות. אז מה איתך? יש לך חבר?" הייתי
ישיר מדי, ועוד במצבי! עם שערות באף!
"לא בדיוק... טוב אני צריכה ללכת, מצפצפים לי בחוץ. צלצל אלי
פעם כשיהיה לך זמן... טוב ביי!"
"ביי!" כשיהיה לי זמן? תמיד יש לי זמן! אני חושב שאני אטלפן
אליה כבר מחר. היא באמת חושבת שיש לי מה לעשות באמת? זאת
אומרת, אני לא כלומניק כזה שאין לו חיים אבל אני כלומניק
זמנית. עד שאני אמצא משהו נחמד לעשות כמו ללמוד או לטוס
לאיטליה. רגע, היא באמת התכוונה לזה או שהיא אמרה את זה כדי
להישמע נחמדה? אני מאמין שיכול להיות שהיא רוצה אותי כי כבר
פעם הייתי ידיד ממש טוב שלה בתיכון, אימה ממש אהבה אותי אבל
אביה לא. הוא מגונן קצת יותר מדי: כמעט נישקתי אותה עד שאביה
תפס אותנו והעיף אותי מהבית. מאז התרחקנו. אני אשאל את חנן
בקשר ל'צלצל אליי פעם!' הוא מבין בשטויות כאלה.
בכל מקרה, קניתי את הבורגרים לי, לאבי ולמטפלת של אבי, וחזרנו
הביתה. בדרך הביתה, באוטו, רציתי לדבר קצת עם אבא כדי שירגיש
אולי יותר טוב. היה לי מצב רוח לא רע דווקא, אז דיברתי איתו על
מכוניות קצת, כי זה הנושא שהוא הכי בקיא בו - מכונאות. אז
שאלתי אותו:
"אבא, איזה מכונית זו?"
"זו? זה... מכונית אמריקאית, דומה קצת ל'טריומפף' (סוג של
מכונית) שהייתה לי לפני שלושים שנה. איזה תאוצה הייתה לה...
הייתה לי גם חיפושית, אתה יודע?"
"כן, סיפרת לי פעם." אתם רואים, כשלי יש מצב רוח טוב אני מעביר
אותו לאבי.
כשהגענו הביתה, אכלתי את הבורגר שלי מהר כדי להגיע לירושלמי
יותר מהר. גמרתי לאכול, התיישבתי לראות טלוויזיה וחיכיתי שאבי
יגמור לאכול ויצטרף אלי - לא נעים לעזוב את הבית כשהוא אוכל.

בטלוויזיה הייתה קרן מור שמשום מה נראתה ממש טוב. אני בטוח
שהיא יכולה להיות אישה ואימא ממש טובה, היא נראית כמו אחת
מהנשים האלה שיודעות לשמור על התינוק שלה ולהחליף לו חיתול
תמיד בזמן, היא נראית כמו אחת מהנשים האלה שמפוצצות לבעליהן
חצ'קונים בגב. אחת שהייתי מתאהב בה כמו כלום. היא גם שחקנית
ממש טובה... קרן מור משתתפת בהצגה בתיאטרון 'הגשר' ששמה 'מחלק
העיתונים' יחד עם שאר חבריה מ'החמישייה הקאמרית' ומשה איבגי.
אני לא אוהב סרטים, אבל הצגות כן. בייחוד עם כאלה שחקנים
טובים. אני חושב שאפשר לקחת את שירלי להצגה הזאת. זה יכול
להיות נחמד...
כשאבא שלי גמר לאכול הוא הצטרף אליי. אמרתי לו:
"יאללה אבא, אני הולך, אני אהיה איתך בקשר."
"רגע שי. קח כסף." הוא עשה פרצוף עצוב כזה. פתאום איכפת לו
ממשהו - שאני הולך ומשאיר אותו לבד עם המטפלת בבית ריק וגדול.
הוא חייב לתת לי ללכת בהרגשה רעה. בהרגשה שאני מרחם עליו.
לקחתי מהר את הכסף ויצאתי בלי להסתכל עליו. כבר איבדתי את המצב
רוח שלי והכל נראה שוב כזה מבאס. אבל לא נורא, אני רגיל לזה -
ככה אני פשוט.    
כבר נהייתי ממש עייף, אבל בכל זאת הלכתי לאריה. לפני-כן הלכתי
הביתה כדי לשים דאודורנט ולהחליף לחולצה שדודתי שלחה לי מארצות
הברית יחד עם עוד קצת זבל אמריקאי, אבל את החולצה הזאת אהבתי
דווקא, הרגשתי טוב איתה.

כשהגעתי כולם כבר ישבו למטה במרתף - אריה, חן, חנן, רועי, חבר
של אריה, וחברה של רועי. חנן ישב על הכורסא הכי נוחה כמצופה
וכל השאר על הספה. מעניין, בד"כ חנן מביא מישהי. הפעם לא.
"צ'יץ'. סוף סוף באת. איזה חולצה!" אמר חנן. הנה הוא התחיל.
"מה זה הצבע הזה?!" הוא הוסיף.
"מה אתה רוצה? שחור ואדום." אמנם אני עיוור צבעים אבל לא עד
כדי כך.
"זה ורוד, צ'יץ'," אמר אריה. הוא רצה להגיד את זה בעצמו כדי
שאני לא אתעצבן על חנן אם הוא יגיד את זה.
כולם צחקו קצת, חוץ מאריה שהיה חבר טוב באמת. ואז חן נזכרה:
"אני דווקא אוהבת את החולצה." כאילו שהיא אמרה את זה כדי
להחמיא לי. היא אמרה את זה כדי שהיא תהיה חלוקה עם חנן על משהו
וחנן ישים אליה יותר לב, הוא אוהב כשלא מסכימים איתו כי ככה יש
לו נושא לויכוח, והוא הרי אוהב להתווכח - וברור, גם לנצח
בויכוח.
"טוב, תסתמו את הפה כולם בבקשה, אני רוצה לדבר!" הנה עוד אחת -
טליה - חברתו הבלונדינית של רועי בן-עמי, חבר של אריה. איך היא
הזדקפה וישבה ישיבה מזרחית כשאמרה את זה - היא חושבת שהיא
כוסית. היא לא יודעת שבלונדינית היא לא תמיד כוסית. היא כזו
גדולה ושתלטנית, היא נראית אחת שמפליצה הרבה ועושה גרעפסים
מסריחים ורועשים, ורועי הוא כזה רזה ואתלטי עם עיניים כחולות -
נשמה טהורה.
"שי, אתה רוצה לבוא איתנו למועדון חדש שנפתח בת"א?" היא גם
מדברת כמו כוסית - בהתנשאות מעצבנת.
זה כבר היה יותר מדי, מי היא חושבת שהיא, לעזאזל?! הייתי חייב
להגיב.
"מה את משחקת אותה בחברה? אני צריך לשאול אותך אם את רוצה לבוא
איתנו!" היא חושבת שהיא בחברה, ועוד פונה אלי בהתנשאות שכזו!
בדוגרי, אולי לא הייתי צריך להגיד את זה כי היא הכרטיס חברות
שלי לרועי שחשוב לי כי הוא חבר טוב של אריה. טליה הגיבה במעין
"אה" מזויף שהיה אמור להראות שהיא נעלבה, אפילו כשהיא נעלבת
היא מזויפת.
"היא רק ניסתה להיות נחמדה, שי," אמר רועי הג'נטלמן, הוא באמת
ג'נטלמן.
"בסדר, סליחה." למה אמרתי סליחה? יצאתי פראייר. חנן כמובן שמח
כרגיל - עם אותו חיוך שטני. למה אני חבר של הדביל הזה בכלל?
"אני מציע שנלך כי אני מתחיל להיות עייף ואני צריך איזה משקה!"
חנן אמר וקפץ מהכורסא וכבר היה במדרגות. חן רצה אחריו כדי
להיצמד אליו - כמו איזה כלבלב. רועי וטליה הלכו מאחורה
מחובקים, טליה שיחקה אותה כאילו מסכנה כדי שרועי ינחם אותה.
החלטנו לקחת את שתי המכוניות - אני, חנן וחן נסענו במכונית של
חנן וכל השאר נסעו במכונית של טליה. ישבתי מאחורה כי רציתי לתת
לחן להתקרב כמה שיותר לחנן. חנן הוציא סיגריה ונתן לחן, אפילו
שהיא לא מעשנת. הוא הסתובב ושאל אותי אם אני רוצה, ואמרתי לא,
כי אני לא צבוע כמו חן. כשנסענו ראינו ברחוב הראשי חייל - טייס
קרב. זה גרם לחנן להתחיל לזיין את השכל:
"הייתי צריך להיות טייס, אתם לא חושבים? יש לי מראה של טייס -
עיניים כחולות, שיער קצר, גוף שרירי. לא?" הוא הזכיר לי שאני
עייף.
"לא היית מספיק טוב כנראה," אמרה חן, לקחה שאכטה מהסיגריה
באלגנטיות והזיזה את המשענת אחורה. היא כמובן אמרה את זה כדי
למשוך את תשומת ליבו. כאמור, היא לא מבינה שחנן אוהב את המראה
הזנותי ולא את המראה השמרני שיש לה - שיער קרה ג'ינג'י, גוף
רזה ובלי ציצים. רק הפרצוף שלה היה עוד איכשהו מתקבל על הדעת,
ומה שחולני פה זה שהיא דומה לאריה...
חנן כצפוי נכנס איתה לויכוח, הוא ניסה לשכנע אותה שיש לו את
התכונות המתאימות, ושהיא טועה. אחרי מאבק משעמם חן נכנעה וחנן
כמובן ניצח. עכשיו הייתה לי הזדמנות לספר לחנן על מאיר. חנן
הכיר את הדפיקות שלו. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא השיב לי
בצחוק מזויף ואמר: "זה נחמד." אני אפילו לא אטרח לספר לו על
שירלי.

כשהגענו, אריה, רועי וטליה כבר חיכו לנו במועדון, הם כבר ישבו
והזמינו בירות, אז שלושתנו הצטרפנו אליהם. בשתי הדקות הראשונות
שישבנו, רק בחנו את המקום ואת האנשים שהיו שם, זה היה מקום די
נחמד, והמוזיקה הייתה לא רעה לשם שינוי - פינק-פלויד.
חנן היה חייב לשבור את השתיקה: "צ'יץ', לך תראה אם החולצה שלך
זוהרת באולטרה..."
"חנן, כדאי לך להתחיל להרגיע, למה עלית לי על העצבים היום
כבר."
"למה מה תעשה? תרביץ לי?" אמר וגיחך קלות.
"בדיוק חשבתי לפוצץ את הראש הגדול שלך. מה אתה אומר?"
"חחחח... אני גומר עליך רק עם יד שמאל."
"למה כי יד ימין עסוקה בכוס של חן במקרה?" אופס... לא הייתי
צריך להגיד את זה, עכשיו אני נגד כולם.
"מה??? מה אמרת?" חן מרוגזת עכשיו...
"מה את עושה את עצמך? היית מתה שהוא יעשה את זה, אל תשחקי אותה
בתולה." זונה.
חן התחילה לבכות ועזבה את השולחן, חנן היה דווקא די שמח אבל
אריה, רועי וטליה היו המומים, לפחות הם כעסו על שנינו. לא היה
לי כוח לשמוע את הבולשיט שלהם אז קמתי ועזבתי את השולחן, רציתי
ללכת הביתה אבל מונית עולה יותר מדי אז הלכתי לשבת ליד הבר
בתקווה למצוא עם מי לדבר שם. התיישבתי ליד הבר כשכל שאר
ה'חברים' ישבו בחוץ, הזמנתי בירה מהחבית כי ככה זה נשמע כאילו
אני שותה הרבה ומבין בבירות, זה נתן לי בטחון שמאוד הייתי צריך
אחרי מריבה כזו ובייחוד כשאני מוקף כל-כך הרבה בחורות לא
מוכרות וכל מיני ציצים מסתובבים חופשי...
"סליחה? על מה אתה מסתכל?!" כנראה בהיתי יותר מדי זמן...
הברמנית שלבשה גופייה שמה לב שהסתכלתי על השדיים שלה.
"מה?" אמרתי בתמימות.
"אתה בהית בציצים שלי!"
"כן... יש לך זוג יפה," אמרתי ולקחתי מהר שלוק ענק מהבירה. מה
קורה לי היום לעזאזל?
"נכון?" היא אמרה בהתלהבות.
"יש כאלה שחושבים שהם קטנים מדי," היא הוסיפה ותפסה אותם
בגאווה.
"איך קוראים לך?" שאלה אותי.
"שי. שי דיין. ולך?"
"מארלין. רק מארלין. אין לי שם משפחה."
"נעים להכיר אתכם... אה... סליחה - אותך, מרלין."
היא צחקה ואמרה: "מארלין. במלעיל." בחורה כלבבי. בחורה שלא
פוחדת להסתכל לך בעיניים ולהגיד מה היא חושבת, בחורה שמודעת
לזה שבוהים לה בשדיים ונהנית מזה. בחורה חכמה. בחורה כלבבי.
"אתה נראה קצת מוטרד."
"כן. הרגע נפרדתי מחברה שלי." איזה שקרן אני...
"וואלה? בסדר. יש עוד הרבה דגים בים."
"נכון, הבעיה שאני לא יודע לשחות..." אמרתי והיא צחקה. היא
נראתה יפה כשהיא צחקה. אמיתית.
"סליחה, אני פשוט בעבודה..." אמרה מארלין והלכה.

"שי. צ'יץ'. אנחנו הולכים. אתה בא? כבר חמש." אמר אריה שתפס
אותי ישן כנראה, הייתי כזה עייף, המקום היה ריק לגמרי אבל
עדיין אמרתי לו שיש לי הסעה וזה בסדר, למרות שלא הייתה לי.
פשוט לא רציתי לראות את הפרצוף של השאר. נשארתי כמעט בודד
במועדון חוץ מכמה מלצריות ואין לי כסף למונית.
"אתה עדיין פה?" מארלין. המלאך שלי.
"לא... אני הלכתי וחזרתי..."
"אתה רוצה טרמפ? אני מסיימת בעוד חמש דקות."
"כן. למה לא." הסתדרתי.
הלכנו לחניה. הלוואי שהם יראו אותי עכשיו עם מה אני חוזר.
"איפה אתה גר?" היא אמרה כשהתיישבנו בחיפושית הצהובה שלה.
אמרתי לה לאן לנסוע, שנינו חגרנו, היא הדליקה גלגל"צ ונסענו.
היא נוהגת יחסית טוב לבחורה - בצורה גברית. האוטו שלה היה גם
מאוד נקי, אפילו עץ הריח היה עוד חדש.
"אז מה למה נפרדת מחברה שלך?" אה כן. נפרדתי מחברה שלי.
"סתם. לא הסתדרנו."
"איך קוראים לה?"
"את לא מכירה."
"אני דווקא כן מכירה אנשים מהאזור שלך. איך קוראים לה?" אמרתי
את השם הראשון שעלה לי בראש:
"שירלי."
"שירלי מה?" היא סקרנית.
"גוטמן."
"גוטמן הייתה חברה שלך? היא חברה טובה שלי!" כבר התחלתי
להזיע.
"היא אף פעם לא הזכירה אותך. מוזר."
"תראי. סתם עבדתי עלייך. כי חשבתי שבנות מעדיפות בחורים שכרגע
יצאו ממערכת יחסים. סליחה."
"אני יודעת. אין לי מושג מי זאת שירלי גוטמן." איזה טיפש אני.
"אתה פשוט צריך ללמוד לשקר..." היא עוד פעם צחקה, רק שהפעם זה
נשמע קצת אכזרי.
"אתה רואה שהיה עדיף להיות כנה מההתחלה ופשוט להגיד לי שאני
מוצאת חן בעיניך?"
"את כבר לא מוצאת חן בעיני." התאכזבתי. היא צחקה שוב. היא
צוחקת הרבה, ועליי עובדים הרבה אנשים.
"איך ידעת ששיקרתי?" החטפתי מבט על שדיה העגלגלים ואז הסתכלתי
עליה.
"לא יודעת! אני פשוט יודעת. זה כשרון כנראה. בוא ואלמד אותך
עוד משהו." עצרנו ברמזור אדום והבטנו למכונית מימיננו.
"אתה רואה מי נמצא במכונית הזאת?" לא ראיתי שום דבר מוזר: גבר
מקריח בסביבות גיל השלושים עם אישה קצת שמנה שישנה במושב לידו.

"במכונית הזאת יושב ארנון, שחושב לעצמו: 'למה התחתנתי איתה?
למה לא נשארתי עם ההיא מהתיכון? איפה החיים שלי? למה אני לא
נוהג בהארלי שיכל להיות לי במקום המכונית הגדולה הזאת? למה
ביום שישי אנחנו הולכים להורים שלה? למה הסקס כזה גרוע? למה
היא כזאת שמנה? ולמה לעזאזל נושרות לי השערות כבר בגיל
שלושים?'".
"עכשיו אתה רואה את המכונית משמאל?" זאת הייתה סובארו אימפרזה
עם חלונות שחורים.
"זה גם ארנון, שיושב לו שם עם אותה ארנונה שישנה לידו, רק שהוא
ידע שכשהוא יעצור ברמזור אדום תהיה איזה מארלין שתגיד עליו את
הדברים המגעילים האלה, אז הוא מעדיף להתחמק מהמציאות המרה ע"י
מחסום של חלונות שחורים שמבטאים גם מחסום בחיים, הוא מפחד
שידעו עליו משהו, הוא לא שלם עם עצמו, אולי היה לו תסביך ילדות
כי היכו אותו ההורים שלו, אולי הוא אנס סדרתי ואולי הוא סתם לא
יכול להסתכל על עצמו ערום במראה. מה שבטוח שהוא לא יודע כמה
פתטי הוא נראה עכשיו. מדהים כמה אתה יכול לגלות על אנשים
מרמזור אדום אחד. נכון?"
העדפתי לשתוק. כל מה שהייתי אומר היה הורס את הרגע, על רגע כזה
נאמר הפתגם 'השתיקה היא החכמה' או משהו כזה. אני חושב שאני
מאוהב. בחיים שלי לא פגשתי מישהו שהרגשתי כל-כך קרוב אליו בכזה
זמן קצר, יש בה משהו מיוחד, משהו מסתורי, היא מושכת אותי כמו
מגנט. אני בטוח שגם אם היא לא הייתה נראית טוב הייתי נמשך אליה
באותה מידה.
לפני שהספקתי לעכל אותה, הגענו אליי הביתה. היא עצרה אבל לא
יצאתי, פתאום כבר לא הייתי עייף, רק רציתי להיות איתה, להריח
אותה, היה לה ריח של שושנים. היא הסתכלה עלי וחייכה: "אתה צריך
דחיפה?"
"תקשיבי מארלין. אני חייב לראות אותך עוד פעם, את עושה לי את
זה, מכל הבחינות, אני יכול לקבל את הטלפון שלך, כתובת,
אי-מייל, תעודת זהות או סתם תעודת לידה?" היא צחקקה ואמרה:
"אני בספר טלפונים, עכשיו תצא חמוד אני צריכה לזוז."
"יום טוב!" לא רציתי להיראות אובססיבי מדי אז לא הוספתי לומר
כלום. סגרתי את הדלת וראיתי את החיפושית הקסומה טסה לה לארץ
המלאכים. ואז נזכרתי - אין לה שם משפחה!
"מממאאארררללליייןןן!!!"
כוס אמק...


פרק רביעי

נראה לי שאת כל החברים בפורום כזה אני לא אראה בזמן הקרוב, כי
אין לי כוח לזיבולי השכל שלהם. חוץ מחנן, וקצת את אריה, אני לא
מעוניין לראות אף אחד.
מאתמול לא הפסקתי לחשוב על מארלין. היא ממש כבשה אותי בקסמה,
אני באמת מאמין שהיא איזה סוג של מלאך שאולי בא להראות לי את
הדרך הישרה והטובה שמובילה לסיפוק העצמי הזה שאנשים מחפשים,
כשאני בראשם, בכל מיני תרבויות רחוקות, אמונות וכתות. אולי
עכשיו אחרי שהכרתי אותה, הדרך לחיפוש אחר משמעות החיים תיראה
לי יותר קרובה וברורה...
על מי אני עובד? על עצמי. אני אכן מאמין שהיא מלאך, רק שבמקום
כנפיים, לה יש שדיים, ואם לומר את האמת אני לא יודע אם היא סתם
התפלספה עלי או שבמה שהיא אמרה היה היגיון כלשהו. מה שבטוח זה
שהיא שיגעה לי את השכל כי ידעה כשאני שיקרתי לה על שירלי והיא
גם קראה אותי כמו ספר פתוח. כנראה זאת הסיבה שהתאהבתי בה ככה.
חיפשתי את הקטע על שירלי בספר המחזור, מארלין הכניסה בי צורך
להיות עם בחורה. ממניעים של רצון לקשר או סתם מיניים. חשבתי
שאולי אקח את שירלי להצגה הזאת עם קרן מור: 'מחלק העיתונים'.
כשמצאתי אותו התקשרתי אליה מייד, לא יכולתי לדחות את זה כי אז
היו מלחיצים אותי דברים עד שהייתי מתקשר אליה כמו: מה היא
הייתה אומרת ואם היא בבית בכלל. תוך כדי שאני מחכה שיענו לי,
הסתכלתי בספר המחזור, בתמונתה. היא נראתה שם נורא חיוורת עם
גשר וחיוך עקום כזה - חנונית אמיתית. סגרתי מייד את הספר כדי
שזה לא יגרום לי להתחרט. ואז ענה לי קול של אישה, כנראה אימה:
"צהריים טובים."
"שלום, שירלי נמצאת?" מאז שאני בן שש יש לי אותו סוג של פתיחה
בטלפון: "שלום, 'שם' נמצאת?"
"לא, שירלי אצל חבר שלה. מי זה?" חבר שלה?! היא אמרה שאין לה
חבר! לא משנה. מעניין אם אימה תזהה אותי. בכל זאת עברו איזה
שלוש שנים מהתיכון מהפעם האחרונה שהייתי אצל בביתם, מאז שאביה
העיף אותי משם כי כמעט התנשקנו.
"זה שי. ידיד שלה..."
"שי דיין?" היא זיהתה.
"כן..."
"מה שלומך חמוד? איפה נעלמת כל הזמן הזה? מדברת רבקה, אימה של
שירלי."
"צבא בעיקר. גם עבדתי בעבודות מזדמנות וזה." אני מקווה שהיא
תשאל איפה הייתי בצבא ואני אגיד לה שהייתי בקרבי.
"מה עשית בצבא, חמוד?" יש!
"הייתי בגבעתי. לוחם." בשיא האדישות אמרתי את זה.
"גבעתי! וואו איך שרדת שם? זה נורא קשה!"
"לא. שטויות."
"אז למה אתה מחפש את ביתי, בחור צעיר?" היא חייבת להיות כזאת
חטטנית.
"רציתי לקחת את שירלי לאיזה הצגה ב'גשר' עם משה איבגי."
"'מחלק העיתונים'?" אוי לא.
"כן..."
"נהדר! אני ודבורה רצינו מאוד ללכת לשם! אתה זוכר את דבורה,
נכון?"
איך אפשר לשכוח את דבורה?! אחותה המכוערת של שירלי שקטנה
מאיתנו בשנתיים שתמיד התקרצצה אלינו כשהייתי אצלם בבית. תמיד
ירדתי עליה על כמה שהיא מכוערת ועל הגבות השעירות שלה, לא באמת
התכוונתי להעליב אותה אבל היא נעלבה ממש. דבורה היא הסיבה
העיקרית שניסיתי תמיד להביא את שירלי אליי הביתה. טוב, אולי לא
העיקרית - אבא שלה זו הסיבה העיקרית... היא הייתה הסיבה
השניה.
"בטח שאני זוכר אותה. מה איתה? היא כבר גמרה בית-ספר?" כאילו
איכפת לי באמת.
"היא? אחלה! היא עוד מעט מתגייסת, ותהיה לנו חיילת צעירה ויפה
בבית!" איזה צורת דיבור יש לה. ממש אימהית כזאת. איך היא פיתחה
את זה? זה משהו שמקבלים עם הלידה הראשונה? או שיש קורס כזה
בקלטת ביתית שקונים מחינוכית 23? אין לדעת.
"יפה, יפה..." לא היה לי מה להגיד יותר ואז הייתה שתיקה ארוכה
כזאת שנשברה בדיוק לפני שנהייתה יותר מדי ארוכה:
"תבוא איתנו? נשמח ללכת איתך היום! נעביר קצת חוויות מפעם."
היא לא מבינה שאני רוצה לזיין את שירלי, לא אותה ואת דבורה!
"בסדר, למה לא..." יאללה, מה זה משנה, אז נלך איתן, אולי יהיה
מעניין. אני מעדיף את זה מלשבת בבית ולהתבאס על שירלי.
"נפלא. אז תבוא אלינו היום בערך בשבע וחצי. אני אדאג לכרטיסים.
טוב חמוד?"
"בסדר. אז נראה אותך יותר מאוחר. ביי."
"להתראות!"
אני לא מבין. עד כמה הייתי קרוב אליה ועד כמה היא אוהבת אותי
שאנחנו הולכים ביחד להצגה? ועוד עם דבורה? אני מתקשר לבית
גוטמן כדי לצאת עם שירלי ולבסוף אני יוצא עם שתי גוטמניות שאף
אחת מהן היא לא שירלי! האירוניה.
עד שהייתי צריך לצאת לבית גוטמן, חשבתי שאני צריך תמיד קצת
גיוון באנשים ובגילאים שאני מסתובב איתם, אבל מצד שני, תמיד
כשאני מנסה להתחיל משהו עם מישהי אז היא בורחת לי מהידיים
איכשהו. זה כאילו שאני מקולל, כל פעם שאני רוצה משהו באמת הוא
צריך להתחרבן. קחו לדוגמא את מארלין ושירלי - איך למארלין אין
שם משפחה ואי אפשר למצוא אותה, ושירלי, כשאני מנסה איתה, אני
יוצא עם אימה ואחותה המכוערת. ויש עוד כמה מקרים שלא סיפרתי
לכם שהם באותו נוסח כמו שירלי ומארלין.
איך זה? אולי אני מסוג האנשים שאף פעם לא ילך להם בחיים, כאלה
שמתים ממחלה סופנית שרדפה אותם כל חייהם, ולאף אחד לא איכפת,
כאלה שיקיריהם מתים להם עוד בגיל צעיר והם נשארים בודדים ולא
שפויים. כן. אני רואה את העתיד המר שלי עכשיו בבירור: אני אגור
בבניין בתל-אביב ברחוב מסריח ורועש כזה שתמיד מלוכלך, כל
הבניין מבחוץ יהיה שחור כזה מרוב זיהום האויר הגבוה שיש שם,
יהיו אפילו חלקים בבניין שיהיו כל-כך מקולפים שיהיה אפשר לראות
את הבלוקים עצמם. כשיסתכלו מהחלון ייווכחו ברעש האיום ובניחוח
התעשייתי הכה מוכר. יראו רק את הבניין הצמוד שממש קרוב לבניין
שלי, ויהיה אפשר לראות למרפסות של כל הקומות:
בקומה ראשונה, בבניין הצמוד לשלי, יהיה אפשר לראות את התריסים,
שכאמור, כמעט שחורים מהזיהום, התריסים תמיד יהיו סגורים ואני
אחשוב שאף אחד לא גר שם כשבעצם גר שם איזה זוג זקן, יותר ממני,
אבל להם לפחות יהיה אחד את השני.
בקומה השניה, התריסים אף פעם לא יהיו סגורים ויהיה אפשר לראות
את כל מה שקורה בבית: את שבעת הילדים התימניים, המכוערים
והשחורים שכל הזמן הולכים מכות ומסתכלים עליי במבט דבילי כזה
מהחלון, ואת הוריהם שצועקים אחד על השני ומרביצים לילדים.
בקומה השלישית, יהיו זוג מבוגר, אשכנזי, די נורמלי, שיפתחו
ויסגרו את התריסים שלהם באופן שווה דווקא. הם ישתדלו לשמור
עליהם נקיים אבל לא יצליחו כי הזיהום רב מדי. האישה תאהב לקרוא
ספרים חכמים כאלה ליד המרפסת עם מנורת קריאה כזאת ומשקפיים
שמגדילים לה את העיניים עם מסגרת בולטת. היא תיראה טוב יחסית
לגילה כי היא תטפח את עצמה בתכשירים קוסמטיים טבעיים ותצבע את
השיער שלה תמיד בשחור חזק כזה כדי שלא יראו את שערות השיבה
שלה. היא תהיה פמיניסטית מוצהרת, ובעלה יהיה אדם מנומס ושקול
שיאהב להקשיב לאופרה ותמיד יפנק את אשתו ויהיה רומנטי.
התאורה בדירה שלהם תמיד תהיה מעומעמת. זה מראה על השקט הנפשי
שלהם. הם לא מתאימים לשכונה.
ובקומה הרביעית, יהיה זוג צעיר שהחכימו להחליף את התריסים
לחדשים ולשים ויטרינה. התריסים שלהם יהיו בצבע לבן צחור כי
הרגע הם קנו אותם בכסף שהוא הרוויח מחברת ההיי-טק בה הוא עובד.
התריסים לא יתאימו לבניין כי הם יהיו לבנים מדי. אשתו, עדיין
לומדת משפטים באוניברסיטה, והיא אוהבת להסתובב בבית בבוקסר
סקסיים כאלה וגופייה, ולגלוש באינטרנט בלילה במחשב. אני, בגלל
שאני לא שפוי כל-כך, אחשוב שהיא עושה את זה כדי למשוך אותי. הם
מזדיינים כל לילה. שיהיו בריאים.
על הבניין, בחצר, יהיה כתוב בגרפיטי: "אריאלה אני אוהב אותך!"
שבטח כתב הבעל התימני לאשתו עוד כשהיו זוג טרי, כשהבניין היה
חדש ועוד היה כשיר כדי שיעשו בו את ליל-הסדר וראש-השנה. וכמובן
איך אפשר לשכוח את החתול השכונתי שאין לו שם, ויש לו עין אחת
ואוזן וחצי. הוא שוכן לו על שטיח ישן בפינה שם ליד חדר הזבל,
ולידו קערה מפלסטיק מלפני עשרים שנה כשהחתול הזה היה יקר
למישהו והיה לו שם. החתול הזה תמיד ישן לו באותה פוזיציה, אבל
הוא מסופק מהחיים שלו, כבר לא איכפת לו אם יבוא איזה רוטווילר
ויאכל אותו כי בצעירותו הוא כבר חרש על כל החתולות בשכונה. הוא
השליט הבלתי מעורער של שכונת לא-איכפת-לי.
ואני? אני לא אצא מהבית, ותמיד אסתובב עם חלוק, וכפכפים
שקיבלתי ממבצע בקוקה-קולה, מסריחים וקרועים, שהבוהן השמאלית
שלי משתרברבת החוצה מהם ואפשר לראות לי את הציפורן הארוכה
והעקומה שמבקשת להיגזר, אבל אני לא אתייחס אליה כי יהיו לי
בעיות יותר קשות. יהיו לי רהיטים ישנים וכל זה - ברור, אבל זה
גם לא יהיה איכפת לי. יהיה איכפת לי להתעורר כל בוקר ולראות את
עצמי בתמונה שתלויה מול המיטה משנות העשרים שלי, עם ג'ל ומשקפי
שמש, ואז לראות את עצמי במראה. את גופי השברירי, את עיניי
העייפות ושפתיי, שלא ידעו שפתיים של אחרת כבר הרבה שנים והן
מתחילות לאבד צבע. ואז אני אסתכל על הפטמות שלי ואחשוב איפה
הבחורה הזאת שמצצה לי את הפטמות נמצאת היום, ואז אני ארד יותר
למטה ולא אוכל להסתכל יותר, אבל אני אמשיך להסתכל כי אני לא
בורח מהמציאות. אני אתבונן ביד הימנית שלי, שידעה כמה סוגי
שדיים בעבר, אבל עכשיו היא מייחלת למשהו הרבה פחות יוקרתי,
משהו בסיסי, אולי יד אחרת, יד חמה ונשית שחוץ מלהחזיק את ידי,
גם תגזור לי את הציפורן של הבוהן השמאלית שיוצאת מהכפכף.

איזה טריפ. וואו. אני בטח סתם פרנואיד, אני בטוח שעוד הרבה
אנשים מרגישים ככה, זה סתם שלב. אני אדבר על זה עם חנן
בהזדמנות שיגרום לי להרגיש יותר טוב. הוא בטח יגיד שהוא גם חשב
על זה פעם וזה יעבור. אתם באמת לא מכירים אותו מספיק טוב. הוא
דווקא חבר טוב כשצריך אותו, ברור שיש איתו קצת פאקים אבל אף
אחד לא מושלם. אני באמת אוהב אותו אפילו שאני מעוצבן עליו
עכשיו קצת. אבל עד יום ראשון שנינו נשכח מזה כבר, כמו תמיד
כשקורה לנו משהו כזה.
תוך כדי שהתלבשתי ראיתי מגזין חדשות בערוץ 33 שהיה בשעה מוזרה
כזאת - רבע לשבע. דיברו שם על דברים טיפשיים שהיו די מעניינים
דווקא, כמו שעומדים לפוצץ מאגר מים טבעי שנוצר במשך השנים
במכתש-רמון. מפוצצים אותו כי יש סכנת מפולת למטיילים שנמצאים
שם. הראו את המטיילים מסתובבים שם כל ימות השנה במקום היפהפה
הזה, כדי להתרחק מכל הזבל העירוני. באמת מציאה המקום הזה. אולי
אני, לשם שינוי, אלך לשם לאיזה סוף שבוע, זה היה יכול להיות
פיצוץ אם הייתי הולך עם מארלין... אהה. אבל בעצם מפוצצים את
המקום. עד שאני מוצא מקום טוב אז באים ומפוצצים אותו. איזה מזל
חרא.

נסעתי למשפחת גוטמן בפיאט ודווקא עמדתי בזמן אבל עדיין שתיהן
חיכו לי בחוץ. פתחתי את החלון ורציתי להגיד להן להיכנס אך רבקה
אמרה לי לצאת כי לוקחים את הב.מ.ו שלה. באמת עדיף.
ישבתי מאחורה, ורבקה נהגה כמו זקנה אמיתית - לאט, בזהירות,
והידיים שלה היו על ההגה בדיוק איפה שהמורה לנהיגה היה רוצה.
דבורה ישבה מקדימה ושערה השטני הסתיר את הפרצוף שלה. אז חוץ
מהשלום שהיא אמרה לי לפני שנכנסנו לאוטו לא דיברתי איתה. ואת
האמת, לא הספקתי לראות אותה אבל היא נראתה הרבה יותר בוגרת.
רבקה שאלה אותי דרך המראה: "שי, מה עם אימא? היא עוד בחברה
הזאת למעליות?"
"כן. כבר הרבה זמן," עניתי.
"יופי, שתהיה בריאה. תמסור לה ד"ש ממני."
"בסדר." אני אף פעם לא הבנתי את הקטע של הד"שים, זה כאילו אתה
מוסר לבנאדם שאתה זוכר אותו ונותן לו יחס, אף על פי שאתה לא
לידו. אנשים כנראה אוהבים שזוכרים אותם ומוקירים להם על הדברים
שעשו.
"שירלי גם מוסרת לך ד"ש. היא אמרה שאתה טס עוד מעט לאיטליה."
"מה... כן... הייתי אמור, אבל דחיתי את זה מסיבות פיננסיות."
"טוב, בלי לחץ, כל עיקוב לטובה. דבורה, תגידי משהו לא הוצאת
מילה כל הדרך!" איך אני שונא כשאימא עושה כזה דבר. זה מביך.
נראה איך היא תסתדר עם זה.
"נכון. אני פשוט הרהרתי במשהו. שי, רצית ללכת עם שירלי להצגה
הזאת, לא?" היא אמרה תוך כדי שהיא הסתובבה וחשפה את עצמה.
שיואוו! איזה יפה! ואיזה ציצים! והכל בשלוש שנים? לא הייתי
מאמין, היא לבשה גופייה צהובה חושפנית כזאת ומיני שחור, היא גם
שמה עיפרון כזה בעיניים שעשה אותן חתוליות, אם הייתי יודע
הייתי מזמין אותה ולא את שירלי. כמה שזה נשמע שיטחי... ניסיתי
לענות לה מהשוק: "שיר...לי? כן. אני... לא ידעתי איפה היא."
"מה?" היא אמרה בגיחוך. מי היה מאמין שדבורה שפעם ירדנו עליה
וגרמנו לה לגמגם, עושה לי אותו דבר. התלמיד ניצח את המורה.
"לא, לא משנה, אני דווקא שמח ללכת איתך... זאת אומרת איתכן."
היא חייכה והסתובבה חזרה. כל הדרך עד לשם רק הסתכלתי על שערה,
וניסיתי לראות כמה שיותר מהרגליים, לא יכולתי לחכות עד שנצא
מהאוטו.
כשיצאנו מהאוטו, רבקה זרזה אותנו ואמרה שאנחנו כבר מאחרים.
הלכתי מאחורי דבורה ובהיתי לה בתחת הקטן והחמוד שלה, שהיה
כל-כך קטן שאפילו לא התאים לגוף שלה. היה כבר שמונה וחצי
וההצגה הייתה צריכה להתחיל עכשיו. דבורה נתנה בי מבטים של
כאילו: 'נו, מה אתה אומר עכשיו? כוסית או לא כוסית?' זה די
עיצבן אותי. אני בטוח שהיא הסכימה לבוא רק כי היא רצתה לראות
את הפרצוף שלי כשאראה אותה, ואיך אני אגמגם. היא קיבלה את מה
שרצתה, וזה עיצבן אותי לאללה. אבל עדיין הייתי מזיין אותה
בתחת...
באמת איחרנו באיזה דקה, אבל לא היה איכפת לי כל-כך, רק צפיתי
כל ההצגה בדבורה בלי ששמה לב. חקרתי את היופי שנחת עליה וככל
שהסתכלתי יותר, פחות האמנתי. ההפסקה הגיעה מוקדם מן המצופה,
וכולנו יצאנו החוצה ללובי ליד המזנון, רבקה אמרה שהיא יוצאת
לעשן, היא הייתה מעשנת כפייתית, והשאירה אותי לבד עם דבורה.
הרגשתי די מאוים, בייחוד כשהיא הסתכלה עליי בעיניים חודרניות
כאלה. אחרי שתיקה של איזה דקה שברתי את הקרח:
"מה?"
"מה מה?" היא השיבה.
"על מה את מסתכלת?"
"עליך. ועל כמה שלא השתנית." היא רק רצתה שאני אגיד לה כמה היא
השתנתה, כדי שיעלה לה עוד קצת את הביטחון, אני לא מטומטם.
"מה רצית? שאני אגדל כרס?"
"אתה אוהב את שירלי?" היא אמרה בחיוך מרושע.
כמעט נחנקתי לשניה, כל מה שהצלחתי לפלוט זה "מה?!".
"למה, שתדע שהיא לא אוהבת אותך בכלל."
"טוב, אף פעם לא חשבתי עליה ככה..." חוץ מאיזה 1000 פעם.
"מה אתה משחק אותה, ראיתי שניסית למזמז אותה בתיכון."
"מה את רוצה, תגידי?" היא נהייתה שטנית, היא רק מנסה לעצבן
אותי, אולי כדי להחזיר לי על מה שעשיתי לה בתיכון.
"כלום. אני רק אומרת לך את האמת כדי שלא תחיה באשליה שהיא
חיכתה לך. כפי שאתה יודע - יש לה חבר."
"אני יודע, מה אני מטומטם, נראה לך?"
"אז למה טלפנת אליה בכל מקרה?"
"רציתי לצאת איתה כידיד... מה אני חייב לך משהו?"
"לא. אני רק נהנית לראות אותך חסר בטחון ליד אחת כמוני."
"אחת כמוך?! אחת פוסטמה כמוך?!" היא כבר נראתה לי מכוערת.
"אל תגיד לי שאתה לא נהנה להסתכל עלי, על התחת שלי, איך שהוא
קופץ. תגיד את האמת, ציפית לראות את דבורה העקומה שתמיד ירדת
עליה. לא?" עכשיו עלה לי הסעיף.
"את יודעת מה? כן, אני אוהב את שירלי, ואם את חושבת שבגלל שאת
יפה אז את יותר טובה ממנה אז את חיה בסרט כי את אף פעם לא
תגיעי לקרסוליים שלה!" 'לא תגיעי לקרסוליים שלה'?! זה מה שאבא
שלי אמר לאימי אחרי שהוא בגד בה והיא גילתה - שהפילגש שלו לא
תגיע לקרסוליים של אימי. וואו.
אני חושב שהיא נעלבה, שוב לא הרגשתי טוב עם עצמי שאמרתי את זה.
היא הסתכלה עלי במבט מתנשא ונכנסה לאולם. נכנסתי אחריה
והתיישבתי במקומי - לידה, רבקה הגיעה אחר-כך והצטרפה אלינו עד
לסוף ההצגה. לא דיברתי עם דבורה עד שהגעתי הביתה, חוץ מהשלום
המזויף שאמרנו בסוף כדי שאימה תהיה רגועה. רבקה כמובן דיברה
איתי כל הדרך על 'השלמת פערים'. סיפרתי לה על כל החבר'ה, ומה
עשיתי בזמן שהייתי מרוחק משירלי. היא די נהנתה מהשיחה. רבקה
הוסיפה ואמרה לי להיות בקשר איתה ועם כל בנות גוטמן, אמרתי לה
שבטח, אני אהיה בקשר, ונתתי בדבורה מבט קודר לפני שיצאתי.

מה שאמרתי לדבורה בהצגה נשמע כזה קיטשי ומגעיל. אבל זה היה
נכון. אני לא בא ללמד אתכם מוסר השכל כי אין. באמת אין, אבל
אני כל הזמן מפתיע את עצמי מחדש עם דברים כאלה, יכול להיות
שאני מתבגר. אבל מה זה מתבגר? אין כזה דבר להתבגר, יש להתעייף.
כן. להתעייף. הבגרות נובעת כתוצאה מזה שנמאס לך ממשהו או שהבנת
שאין בו שום תועלת. ה'משהו' הזה הוא בד"כ דברים לא בוגרים כמו
מין מזדמן, היכולת לוותר, או אפילו לזרוק ביצים לחלון של השכן.
אני יכול להגיד לכם שאני בכלל לא התעייפתי, אני אפילו עירני
מאוד, אך במקרה הזה הרגשתי מחויבות להעמיד אותה במקום.


פרק חמישי

יום ראשון היום. אני אוהב את יום ראשון כי זה יום לדף חדש,
שבוע נקי ורענן. קמתי בערך באחת עשרה והייתי צריך ללכת לעבודה
באחת, זה די ביאס אותי כי ממש לא היה בא לי. אכלתי קצת
קורנפלקס וראיתי טלוויזיה, הייתה התכנית 'רבקה מיכאלי' שאירחה
אחד שכל החיים שלו עבד בגן הזואולוגי או משהו כזה, הוא כל
החיים שלו עם חיות. הוא אמר שהוא לא נשוי, אין לו ילדים, ולא
הרבה כסף. הוא פשוט זורם עם החיים ונהנה מזה, לא איכפת לו אם
חושבים עליו שהוא מסכן ומבזבז את החיים שלו, הוא שלם עם עצמו
ואני חושב שהוא הרבה יותר מסופק בחיים מאיזה עורך-דין מזויף
שלא איכפת לו שאשתו בוגדת בו ורק מעניין אותו איך הוא מרוויח
את הכסף ליגואר החדשה שלו. כנראה שלהאכיל טווס ולנקות חרא של
פיל בחמש בבוקר יכול להיות ממש מהנה.
והנה, דופקים לי בדלת. אני מסדר את הביצים שלי בתוך הבוקסר,
בודק שאין כתמי שתן עליו וניגשתי לפתוח. אני כאילו מקווה שזאת
תהיה מארלין... ומי זה יכול להיות אם לא מאיר.
"שי, בוקר טוב!" בשבילו סידרתי את הביצים?! אם הייתי פותח ערום
הוא לא היה שם לב.
"בוקר טוב. מה ברצונך שכן יקר?"
"מצאתי שני גורים של חתולים! קטנים ואפורים כאלה! אתה רוצה
לעזור לי להאכיל אותם? אה שי?" הוא אמר, והראה לי את המזרק
הקטן עם החלב שהוא הביא. הלוואי שאני הייתי מתלהב מכאלה דברים.
חיי היו נראים אחרת.
"לא מאיר. אולי יותר מאוחר, אני צריך ללכת." מוזר איך הוא כבר
שכח לגמרי מה קרה לפני כמה ימים, הוא תמיד מדבר איתי כאילו כל
יום אנחנו יוצאים לדיסקוטק ביחד.
"טוב, אז אני בבית. ביי." וואלה? הייתי בטוח שיש לך מליאה
בכנסת. דביל.
סגרתי את הדלת והבטחתי לעצמי שמעכשיו אני אסנן את האנשים שבאים
לי הביתה.
הדלקתי את הרדיו והיה את השיר הזה 'סינג הללויה'. הגברתי,
והתחלתי לרקוד במטבח כמו איזה מטורף. אני פשוט חייב ללכת לאיזה
דיסקוטק טוב באמת, אני חייב להתפרק קצת ולשכוח מכל משפחת
ירושלמי והגוטמניות, אני חושב לנתק איתם קשר בכלל, שיישאר לי
רק חבר אחד - חנן. זה די מגניב שיש רק חבר אחד, לא יודע למה,
וחנן הוא מסוג האנשים שיכולים להיות החבר היחיד שלך, הוא
הבנאדם היחיד בעולם שבאמת לא איכפת לי להגיד לו הכל, הוא חבר
שאפשר לראות איתו סרט כחול, לבד, בחושך, מבלי להרגיש הומו. זה
מאוד חשוב בחברות שלא מתביישים מכלום.
השיר הבא ברדיו היה של משינה: 'הכוכבים דולקים על אש קטנה'.
הלהקה הכי אהובה על חנן בעולם היא משינה ולכן כשאני שומע שיר
שלהם אני תמיד נזכר בו.
תוך כדי שאני שומע את השיר ומזמזם אותו יש עוד דפיקה בדלת. אני
מאוד מקווה שזה לא מאיר עם עוד אחת מה'בעיות' שלו, הסתכלתי
בעינית וראיתי את פרצופו של חנן, פתחתי את הדלת ואמרתי: "יהיו
לך חיים ארוכים, בדיוק חשבתי עליך." איזה שטויות זו האמונה
הטפלה הזאת, זה כמו שחולמים על מישהו שהוא מת אז אומרים שיהיו
לו חיים ארוכים. אומרים את זה רק כדי שבעל החלום לא יפחד שאותו
אחד עומד למות.
"חיים ארוכים? שיהיו ארוכים," הוא אמר ומצא את דרכו פנימה ישר
אל הכורסא הנוחה שלי. לא משנה אבל, שיישב, כל עוד הוא מרגיש
טוב עם עצמו. התיישבתי לידו וחיכיתי שיגיד את סיבת בואו.
"טוב, תקשיב טוב. אתה לא הולך היום לעבודה, אתה בא איתי לראות
דירה שאנחנו עוברים לגור בה."
"מה?! מה לא הולך לעבודה?"
"טלפנתי לחנה הזאת ואמרתי לה שדודה שלך מתה ואני התקשרתי בשמך
כי הרגשת רע מדי מכדי להתקשר. אל תדאג, היא אכלה את זה כמו
כלב, אמרתי לה גם לא להתקשר כי אנחנו לא רוצים שיציקו לנו
בשבעה." הייתי כבר קצת בשוק, כאמור, אני לא ספונטני במיוחד.
"איזה דירה?"
"תמיד דיברנו שאנחנו חייבים כבר לעבור לדירה משלנו כדי לנסות
להיות עצמאים וזה. אז הנה: דוד שלי עובר לגור בארה"ב לאיזה חצי
שנה, ועד שהוא יצליח להשכיר את הדירה למישהו, שזה גם יכול
להיות אנחנו, אז אנחנו יכולים לגור שם בשלושה חודשים הקרובים
בערך. אני בטוח עובר. אתה בא גם?" אף פעם לא יכולתי להרוס לו
את התוכניות. אם זה היה ההפך, אני לא הייתי עובר לשם אם הוא לא
היה עובר איתי.
"חנן, אנחנו באמת דיברנו על זה פעם אבל זה סתם היה, אנחנו בני
עשרים לעזאזל."
"אז אתה בא או לא בא?"
"אני בא." איזה מניפולטיבי הוא.
"גדול! אתה תראה איזה דירה יפה: בת"א, שלושה חדרים, חמש דקות
מהים, מועדונים, פאבים, כוסיות חופשי. אתה תראה איזה כיף נעשה
שם, רק אני ואתה." כשהוא רצה, הוא תמיד ידע לעשות עניין מדבר
קטן. אבל באמת, אני צריך כבר קצת עצמאות, לעזוב קצת את אימא
ואת החממה הזאת, וללמוד איך זה להיות על סמך עצמך. עכשיו אני
רק צריך לשכנע את אימא שתרשה לי.
"כבר התחלתי לנקות אותה! אגב, אתה יודע שהשכן הפיקח שלך משחק
לו עם חתלתולים למטה?"
"כן הוא... אתה יודע, יש לו בעיות."
"אז אתה בא לראות את הדירה?"
"מה, עכשיו?!"
"כן, אז מתי רצית?"
"יאללה בוא נלך."
שנינו קמנו ועזבנו את המקום, בדרך למטה פגשנו במאיר שהעיף
עלינו מבט מסכן, ופה פעור מלא ריר, הוא בדיוק האכיל איזה
חתלתול מסכן. חנן אמר לו בשפה ילדותית:
"ביי מותק!" ונפנף בידו לשלום כמו ילד קטן. מאיר רק בהה בו
באותו מבט מסכן עד שנעלם לו משדה הראייה. נכנסנו לאוטו שלו
והעברנו חוויות כתמיד, חנן כרגיל הפגין את כושר נהיגת הראלי
שלו והתפלסף איתי על שטויות לא מעניינות. סיפרתי לחנן על כל
החוויות האחרונות שלי, והתייעצתי איתו לגבי החזיון שראיתי את
עצמי בעתיד. הפעם הוא הגיב בצורה יותר מבינה, כנראה בגלל שאף
אחד לא היה כדי להציק לנו כמו חן... באמת לא צריך יותר מחבר
אחד, אני הרבה יותר נהנה ככה לבד איתו.
הגענו לשכונה, רחוב צפוף כזה כמעט בלי מקום לחנות, אבל בסוף
מצאנו חנייה ממש ליד הבניין. יצאנו מהמכונית וחנן הסתכל למעלה
לקומה השלישית ואמר: "ביתנו הקט!"
נכנסנו לבניין. לא הייתה דלת כניסה או מעלית, כל החצר הקטנה
למטה הייתה מלאה בדשא שהולך ונעלם.
התחלנו לעלות לדירה בקומה השלישית. חנן היה עם חיוך על הפרצוף,
הקירות היו מלוכלכים והחלונות בחדר המדרגות היו קטנים ותמיד
פתוחים - כמו בצינוק. כבר התחלתי להיזכר שוב בשכונת
לא-איכפת-לי ובחתול שתום העין. הגענו לדירה וחנן הוציא את
המפתח בגאווה ודחף אותו לחור המנעול. זה לא נפתח. הוא הסתובב
אלי ואמר: "זה בסדר, צריך רק לשחק איתו קצת."
אחרי כמה שניות נפתחה הדלת. נכנסנו פנימה. הדירה הייתה ערומה,
היה אפשר להרגיש שהדירה הזאת עברה הרבה אנשים, היא נראתה גדולה
עלינו למרות שהייתה מאוד קטנה פיזית. לא היה בה כלום חוץ מכסא
ישן, טלפון, וקומקום שעמד על הרצפה והיה מחובר ישירות לשקע ליד
הכסא.
"נו, אז מה אתה אומר?"
"זה נראה מקום טוב להתחיל בו..."
"קצת ניקיון ורהיטים ותראה איך היא תיראה. יש לי ציוד ניקיון
ורדיו באוטו למטה, אני רץ להביא אותו. תרגיש בבית!"
חנן ירד ואני ממש לא הרגשתי בבית, אפילו שלא היה שם אף אחד.
הלכתי לסלון והסתכלתי החוצה מהחלון הגדול, בדקתי קודם כל את
התריסים שלי ואז את של השכנים, הם דווקא נראו במצב טוב. התחלתי
להתרגל לנוף, לאוויר, הסתכלתי על אנשים עוברים ושבים, זה נראה
מקום די חי וזורם - כמו שאני אוהב. הלכתי לאחד החדרים, גם בו
היה חלון שהסתכלתי בו, את הנוף הזה יותר אהבתי אפילו: לא היו
בניינים גבוהים שחסמו את הנוף אז יכולתי לראות ממש רחוק, גם
ראיתי את הים בבירור, הוא באמת היה קרוב. כבר התחלתי ממש
להסתגל למקום. את החדר הזה אני אקח לעצמי, אני מרגיש בו טוב,
אני אפילו לא רוצה להיכנס לחדר השני. חנן חזר עם הציוד נלהב,
הדלקנו את הרדיו, הורדנו נעליים, והתחלנו לשטוף כמו משוגעים.
הגענו לכל פינה כי רצינו שהדירה תהיה מצוחצחת. כל הזמן גילינו
עוד משהו זרוק שהשאירו קרובי המשפחה של חנן: מצאנו חייל
כח-המחץ, אני חושב שזה היה רגל-ברזל, מצאנו גם כפכף קטן וישן -
בטח של הילד שלהם.
סיימנו לשטוף לעת ערב ואז הלכנו לדוכן הפלאפל הקרוב, חנן אכל
לו איזה מנה, ואני לא רציתי כי לא היה בא לי פלאפל, רציתי
לאכול קצת אוכל של אימא. נסענו הביתה וקבעתי עם חנן שיבוא אליי
מחר בשתיים בערך, בדיוק כשאני חוזר מהעבודה, כדי שיעזור לי
להעביר את המיטה שלי. לחנן יש ואן גדול אז זה לא בעיה, פשוט
דוחפים אותה חצי פנימה וקושרים עם חבלים כאלה שהוא השיג. ממש
תקתקנו עניינים כי לא רצינו שזה יתעכב, שנינו כבר היינו ממש
להוטים לעבור, לחיות לבד, להסתדר לבד, לכבס לבד (במכבסה
הקרובה). אנחנו נהיה 'צוות לעניין' כמו שאומרים.
כשנכנסתי הביתה התכוונתי לדבר עם אימי. חשבתי מה אני אגיד לה
ובאיזה אופן כדי שהיא תסכים יותר בקלות.
"שלום," אמרתי לשם שינוי. אני שונא להגיד שלום.
"שלום חמודי! איך היה בעבודה? אתה בטח רעב."
"כן אני די רעב..." מת מרעב.
"אני אחמם לך אורז וקציצות. זה בסדר?"
"כן, נראה לי... אימא, אני צריך להגיד לך משהו."
"כן, אני שומעת," היא אמרה תוך כדי ששמה את הצלחת שלי
במיקרוגל.
"נכון תמיד אמרתי לך שאני רוצה לעבור דירה כבר?"
"כן..." היא אמרה מחוסר הבנה על מה אני מדבר.
"ואת אמרת שאם אני אמצא דירה שאני אוכל להרשות לעצמי לעבור
אליה, אז את תסכימי, נכון?"
"עוד פעם חנן עם הרעיונות שלו?" היא קלטה אותי.
"זה לא עוד רעיון. זה אמיתי ורציני, כבר שטפנו את המקום וחנן
התחיל להעביר לשם דברים ומחר אני מעביר את המיטה שלי." היא
הסתובבה וחזרה לשטוף כלים, אבל ידעתי שהיא על סף בכי. היא לא
מאמינה שאנחנו נסתדר לבד.
"למה את מסתובבת? אימא!" אמרתי. היא הסתובבה והשיבה: "מי יעשה
לכם כלים? מי יעשה כביסה? איפה תאכלו? איך תשלמו מים, חשמל?
אתה וחנן?! אתם צעירים מדי, אני לא רוצה, שי."
היא צדקה אבל אני וחנן היינו כבר יותר מדי בתוך הקטע, כבר נורא
רציתי לעבור, אז אמרתי: "הכל מטופל. תבטחי בי פעם אחת, למה את
לא בוטחת בי?" אמרתי. ואז צלצל המיקרו ואימא הוציאה לי את
הצלחת ושמה אותה על השולחן איפה שישבתי.
"אתה יודע מה? תעבור. נראה איך תסתדר. תוך שבוע שניכם תחזרו
בזחילה," היא אמרה וסיבבה את הצלחת על השולחן. היא לפעמים עשתה
את זה ולא הבנתי למה, מה זה? איזה סוג של אמונה תפילה?
"למה את מסובבת לי את הצלחת ככה?" הייתי סקרן.
"כדי שהצד עם האורז יהיה הרחוק יותר, כי לפעמים נופל לך אורז
על הכסא ואני לא מצליחה להוציא את הכתמים אחר-כך."
סיבבתי חזרה את הצלחת איך שהייתה ואמרתי: "נראה אם נחזור
בזחילה." באמת נפלו לי כמה גרגירים כבר בביס הראשון...