[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר דולב
/
הלוויה הראשונה

החורף הוא זמן טוב ללוויות. הערפל והקור מחמיאים למראה המוזנח
של האנשים וללבוש השחור והארוך הראוי ללוויות. אבל לא כל
הלוויות מתרחשות בסופות חזקות מלאות רעמים וברקים. לא בכל
הלוויות אנשים עטופים במעילים שחורים ומטריות תואמות. לא בכל
הלוויות הגשם מתערבב בתוך הדמעות כך שלא ניתן לזהות מי בוכה.
גם בקיץ אנשים מתים.

הלוויה הראשונה אליה הלכתי הייתה באחד הימים החמים ביותר של
השנה. חבורה של כעשרים אנשים הגיעו ללוות את האישה שאהבו
במסלול הסופי של המוות. תמיד שמעתי אנשים אומרים את המשפט הזה,
אבל אף פעם לא קלטתי כמה הוא באמת משקף, כמה שהוא נכון. היה חם
מאד. אני לבשתי ג'ינס ארוך וחולצה שחורה והתחרטתי על כך מהרגע
שיצאתי מהרכב.

הלוויה הראשונה היא המבט האמיתי הראשון והאחרון שלך על המוות.
כל מבט נוסף עליו יהיה ציני וחתרני, אחרת זה כבר לא יהיה
מעניין. רק בלוויה הראשונה אתה מסתכל למוות בפנים. אתה רואה
כמה הכל סופי, כמה שהמוות הוא לא בדיחה, ושכל ניסיון שלך למצוא
פירוש אחר בשביל המוות בפעם הראשונה יהיה מיותר. רק בפעם
הראשונה שלך אתה רואה כמה שהמוות הוא עצוב.

זה מתחיל בשער. אנשים מתכנסים, לוחצים ידיים, מרכינים ראשים.
כל האנשים שהגיעו הם אנשים שגילו על הלוויה לפני שעתיים לכל
היותר. הם עזבו הכל והגיעו לכאן, כדי לחלוק כבוד אחד אחרון.
זהו הרגע בו ניתן להעריך אנשים לפי מה שהם באמת. כשכולם
מגיעים, ניתן להבחין בלבוש. סנדלים, מכנסיים קצרות וחולצות
כפתורים- האנשים האלה יכלו ללכת ברחוב ואף אחד לא היה יודע
שמישהו קרוב אליהם מת. רק הפנים הראו משהו שונה- הבעות שלא
רואים כל יום- גבות מכווצות, שפתיים קמוצות ומעוותות, וראשים
מורכנים כלפי מטה.

ההליכה מתחילה. אדם מזוקן, חובש כיפה, מוביל את הארון ונושא
תפילה. אני משתרך מאחור, נושא שקית שהפקידו בידי. בלי כיפה, רק
כובע שנועד להגן עלי מהשמש החמה, ולא מההוא שיושב מעל. השביל
משתרך כלפי מעלה, מבלי שניתן יהיה לראות מה נמצא מאחוריו. אף
אחד לא יודע מתי יגיע הרגע בו נראה אותו, הרגע בו המוות יקפוץ
לנו מול הפנים.

הגענו לאזור מוצל נוסף. כולם עוצרים. כל אחד שולח יד לבקבוק
המים שלו, גומע את המים מהבקבוק, שואב את החיים מתוכו. האדם
הזר, זה שהוביל את הארון עד לכאן, זה שלא הכיר את סבתא אפילו
טיפונת לפני שהגיעה לכאן, נושא תפילה נוספת. כאשר הוא מסיים,
הוא שואל אם מישהו רוצה להגיד משהו, ומציין שעדיף כאן בצל,
מאשר ליד הקבר בשמש. ויש מי שיקרא. אני עמדתי מאחוריה בזמן
שהיא הקריאה, ואני ראיתי את הדף- לא יותר משלוש פסקאות, קצרות,
פשוטות. הפסקה הראשונה הלכה חלק, בשנייה הקול התעוות, בשלישית
כבר היה צריך לעצור באמצע.. אני הסתכלתי על הרצפה, קלטתי טיפות
עצבות שנוחתות על הרצפה, ומתייבשות באותה המהירות בה הגיעו.

בית הקברות הציבורי היחידי שהייתי בו הוא זה שכאן בחולון, אבל
אני מרשה לעצמי להניח שיש צורה מסויימת בה כל בתי הקברות
בנויים. הדרך בה בית הקברות בנוי היא מדהימה כמו שהיא מגעילה.
כאשר אתה נכנס יש לך תחושה עצומה של מרחב. כיכר גדולה פרושה
לפנייך, כרי דשא מרווחים, אבנים גדולות ומרשימות. אבל לא עובר
הרבה זמן לפני זה נוחת עלייך בבום ענק. עשרות אלפי קברים, אחד
ליד השני, בצפיפות עצומה. קברים גדולים, קברים קטנים, גבוהים
ונמוכים, קברים בשפות לא מובנות, קברים של שנות ה70 וקברים של
האלף החדש. אחד ליד השני. אנשים נקברים בצפיפות גדולה יותר מזו
שהם בילו בה את חייהם. מישהו מוכן להסביר לי, למה קוראים לזה
המנוחה הסופית, אם אתה מונח מקופל בין, מעל, ומתחת אנשים שלא
הכרת וגם לא תכיר?

השביל משתרך קדימה, והשיירה ממשיכה כעדר אחרי התפילה. כפי
שהחלילן מהמלין משך את הילדים, כך התפילה ריתקה אותנו להמשיך
אחרי הגופה. מצאתי את עצמי כבר לא מאחור, אלא ראשון בטור, מביט
קדימה, ורואה את בית הקברות כולו לפניי. תחושה פתאומית של
חולשה נחתה עליי. פתאם קלטתי כמה שהוא מורגש כאן, כמה שהכוח
שלו כאן בא לביטוי בצורה מלאה ועוצמתית. כל המצבות האלה, מתחת
לכל אחת מהן נמצא מישהו. מישהו שחי את חייו, ולאחר מכן מת. כל
האנשים האלה, נוצרו והתפוגגו, בידיו? האם זה ייתכן? תמיד
האמנתי שכן קיימת איזושהי יישות עליונה. האם היא אחראית לכל
זה? האם בכל נקישת אצבע של כבודו אשר במרומים, אדם נוסף מצטרף
לחלקת המוות הענקית הזו, בית העלמין של חולון?

הגענו. חור באדמה, מוכן לשאוב אליו את זה שכבר לא ידרוך עליה.
"אתה, יש לך כוח?" מצאתי את עצמי מסתכל אחורה, לא מבין שמדברים
אלי. גמגמתי משהו. הרגשתי עייף, הרגשתי חלש, אבל ניגשתי קדימה.
הם רוצים שאני ארים את הדרגש למעלה כשהם משחילים את הגופה לתוך
הבור. הייתי צריך לטפס על קבר אחר. זה פשוט מרגיש לא בסדר.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא את הכל, על החול והגופה והמצבה.
אבל בלעתי. עשיתי מה שעשיתי בלי לחשוב- רגע אחר כך כבר מצאתי
את עצמי מחזיק את חפירה ומתחיל לכסות את סבתא. הדמעות התחילו
לטפטף אבל אני התעלמתי והמשכתי לחפור. אנשים מסביבי החליפו את
הכלים מתוך עייפות, אבל אני המשכתי, לא מרגיש את השרירים
פועלים. הפסקתי כשכבר לא היה מקום לחול, והקשבתי לתפילה
האחרונה, הסופית באמת.

הלוויה הראשונה שלי הייתה ותמיד תהיה המבט האמיתי הראשון
והאחרון שלי על המוות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התעמתתי עם
המוות. לא דרך כותרות בעיתונים, לא דרך קרוב משפחה רחוק שמת,
אלא מקרוב ובאופן אישי. אני הייתי שם. אני ראיתי איפה היא
נמצאת, בין מי למי הגופה שלה תמצא מעתה ועד שאיזו נבואה תתגשם,
או שלא. אני כיסיתי את גופתה בחול, אני הלכתי את הדרך האחרונה
שלה וגם חזרתי בה. כל הליכה נוספת שלי בדרך הזו תהיה הליכה
ידענית, הליכה בה אצחק בפני המוות, ולא אפחד ממנו. אני אמצא את
האירוניה שבמוות ואני אשתעשע במחשבות עליו. וזה יהיה בסדר. כי
תמיד תהיה לי את הפעם הראשונה.

מוקדש לסבתא פני
1910-2002
יהי זכרה ברוך







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין לי רשיון,
ואין לי נסיון




נו מה, שקר לבן
אחד לא יזיק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/02 20:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר דולב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה