פרולוג

בטח אתם תוהים אם הספר טוב, אז אני כבר אומר לכם שאין בו הרבה
ריגושים. זה סתם ספר, הוא די מעניין דווקא, תלוי אם אתם אוהבים
ספרים כאלה. אני מקווה שאין לי שגיאות דקדוק בפסיקים ובנקודות
וכל זה כי אין מי שיבדוק לי את העבודה, גם בגלל שאני לא ארצה
להראות לו, וגם כי אין מישהו שמבין בזה ממש טוב בהישג יד. סופר
נורמלי בטח היה בודק את העבודה, זאת אומרת, את היצירה שלו
בקפידה רבה. הוא בטח היה משתדל מאוד לדחוף כמה שיותר מילים
לועזיות ארוכות כאלה שיראו כמה שהוא חכם ומלומד, וגם כמה
אמצעים אומנותיים ספרותיים כדי לעשות את הספר יותר יוקרתי
ועמוק. תאמינו לי שהכל חרטא, אם אתה טוב אז אתה טוב, לא צריך
להתעמק יותר מדי ולבחור בקפידה את המילים. כתוב איך שבא לך, מה
שיוצא לך מהראש בהתאם למצב רוח שלך וההרגשה שלך באותו יום.
הסופרים הרגילים פשוט מפחדים מהתוצאות, ממה שיגידו, שלא ידעו
כמה טיפשים ומתוסבכים הם באמת, הם רוצים להוכיח לעצמם שהם
טובים. זה מזה מגעיל אבל ככה העולם נבנה- על פי אשליות ופחד
מהמציאות המרה. אני לפחות לא מאכיל אתכם חרטות, אני לא מפחד
שתדעו כמה מתוסבך אני, זורק לכם דברים ישר מהלב גם אם אני
מפספס, ככה אני- אמיתי. אני לא אומר את זה כדי לשכנע את עצמי
כמו הנזכרים לעיל. אם הייתם יכולים לשאול אנשים שמכירים אותי
הם היו מאשרים. בייחוד חנה, ה'בוס' שלי בחנות לכלי בית ברחוב
הצפצפות 6. 'רובינשטיין בבית' קוראים לחנות, כי כשהיא נפתחה
חנה ובעלה חשבו שהם יעבדו שם ביחד ותמיד יהיו לקוחות ואנשים
שיעברו להגיד שלום, ובדרך יקנו איזה מאפרה, ותמיד הכל ילבלב
שם. אך זה היה בערך לפני איזה חמישים שנה, ובעלה נכנס לחנות
מאז איזה פעמיים ורק היא נשארה אחראית מאז ומתמיד, ובעלה מחפש
לו תעסוקות אחרות. אני לא יודע איזה תעסוקות הוא מחפש עכשיו
בגילו המופלג, אך גם אשתו, עכשיו, נמאס לה ואני הפראייר שמחליף
אותם, גם ככה אני לא עושה כלום אז מה איכפת לי. חוץ מזה חנה
ממש אוהבת אותי, היא חושבת שאני אחראי כזה ושאיכפת לי מהחנות
כמוה- כאילו שלה איכפת בכלל- עסק שמכניס אלפיים שקל בחודש.
בקיצור נטל 'רובינשטיין בבית' עכשיו על כתפיי. אני, אבל, עדיין
חושב להתפטר בגלל החנה הזאת, לא בגלל שהיא רעה או משהו, בגלל
שמעצבנת אותי הפלולה שיש לה על השפתיים עם שתי השערות שנראות
כמו מחושים של איזה ג'וק, איך בעלה נישק אותה בכלל? ובנוסף היא
תמיד הולכת עם שמלה כזאת שלא מכסה את כל הרגליים ואפשר לראות
לה את היער שצומח לה שם שהיא לא שמה לב אליו בכלל. אני לא יכול
לסבול את זה יותר. חוץ מזה הכסף חרא והעבודה משעממת לאללה. קלה
אבל משעממת, אבל עד שאני אמצא עבודה יותר טובה אני לא אתפטר,
אני מכיר את עצמי- אני אוהב לסבול וחוץ מזה אני רוצה לחסוך כסף
לטוס לאיטליה. עכשיו החלטתי- כן- איטליה, לא הודו או תאילנד כי
המקומות האלה לא מקוריים. הבנו את הקטע של השנטי והחיפוש עצמי,
זה הכל בולשיט אם תשאלו אותי- אנשים נוסעים למזרח בחיפוש אחר
תשובות ומשלמים הון על הטיסות והאוכל וכל הזבל שהם קונים שם,
הם הולכים לכל מיני מקומות מיסטיים כאלה ושותים שתן של פרה
וכדומה. כשהם חוזרים לישראל הם אומרים לעצמם- שילמתי טונות כסף
בזבזתי שם חצי שנה- בטח שמצאתי את עצמי! עכשיו אני מבין את
משמעות העולם והחיים- כן בטח, כדי לא להרגיש רע עם עצמם שיצאו
כאלה פריירים הם מוכרים לכם את הזבל הזה- העולם זה עם מטומטם.
איטליה לעומת זאת היא מקום אמיתי עם אנשים קצת יותר נורמלים,
מקום מטופח, עם הסטוריה מעניינת ואתרים שלא מסריחים מפרות-
טיול אידיאלי לכל המעונין.

פרק ראשון

היום יום שני אז אני צריך לעבוד כל היום- 8:00 עד 19:00 ואני
גם עושה 'סגירה' למקום בסוף היום, אז בגלל שכזה משעמם אני אומר
לכל חבריי הקרובים, שהם חנן ואריה, לבוא תמיד לבקר אותי כדי
שאני לא אשתעמם. מה שלא טוב בזה שגם השכן שלי, מאיר סיקורל,
יודע את זה. מאיר הוא בחור טוב בעיקרון, אבל הוא קצת דפוק
בשכל- כשהוא היה בן שנתיים הוא נפל במדרגות בבניין שאנחנו גרים
וקיבל מכה די חזקה בראש. אמא שלו אומרת שבגלל המכה שהוא חטף
הוא גדל להיות כזה ילד מגודל עם בעיות, אבל אני אומר שהיא
ממציאה בגלל שהיא כזאת עיתונאית מצליחה ולא מאמינה שנולד לה
כזה דביל.
למען האמת הוא לא כזה דביל, הוא רק קצת ילדותי לגילו (עשרים
ושלוש).
בכל מקרה, המטורף הזה יודע שהיום יום חמישי אז הוא בא
ל'רובינשטיין בבית' כדי לראות אותי חברו הטוב, כן כן...
"מה עניינים שי?" הוא אמר. הוא תמיד כזה שמח כשהוא רואה אותי.
"בסדר מאיר, מה באת לקנות איזה סיר לאמא?"
"לא, באתי להגיד שלום ולשבת איתך".
"באת לשבת איתי? איזה חמוד..." באמת חבר טוב המאיר הזה...
"אתה שמח שבאתי? כי אנחנו חברים טובים! נכון שי?" הוא אמר תוך
כדי שהוא מנסה לשים את התחת השמן שלו על הכסא הישן של חנה שלא
רגיל למשקלים כאלה.
"בטח אתה חבר טוב שלי". אני נחמד, באמת נחמד.
"אבל מאיר בוא תשב איתי מאחורי הדלפק איפה שהמנהלים יושבים".
אני לא רוצה שהוא ישבור את הכסא. הוא קם בחיוך גדול מלא ריר,
"אנחנו חברים טובים נכון שי?"
"בטח מאיר, בוא תשב במקומי".
"שי".
"מה, מאיר".
"יש לי בעיה".
"מה הבעיה מאיר?" איך הוא מתייחס לכל דבר כאילו זה משהו רציני,
אפשר לחשוב שיש לו בעיות בזוגיות.
"אמא קנתה די.וי.די חדש ואני לא מצליח להפעיל את הסרט שקיבלתי!
יש לי 'לשחרר את וילי 2' רוצה לבוא לראות?"
"אני... אני אפעיל לך את הדי.וי.די.".
"יופי! אז תבוא אחרי העבודה?" הוא כבר קם מהכסא והתחיל לקפץ
קצת.
"יש לי... בסדר. אני אבוא לקצת זמן אחרי העבודה".
"יש! טוב ביי אני צריך ללכת לסבתא! אנחנו חברים טובים-טובים
נכון?" הוא כבר התחיל לרוץ החוצה, ועצר כדי שאני אענה לו ואתן
לו אישור להסתער על הדלת המסכנה.
"בטח מאיר. בטח". לפני ה'בטח' השני הוא כבר הספיק כמעט לשבור
את הפעמון שמעל הדלת. כל בית שהוא נכנס אליו הוא בית בובות
בשבילו.
רבע שעה מאוחר יותר צלצל הטלפון. זה היה חנן, שהוא החבר הכי
טוב שלי:
"אתה ב'עבודה'?"
"כן, ואתה מפריע לי מאוד אני בדיוק על סף סגירת דיל עם איזה
סיר לחץ".
"טוב אני בא".
לא באמת נכנסו לחנות כמובן, אבל בכל זאת אני לא אגיד לחנן כדי
שיחשוב שבאמת אמרתי את זה מול פנים של אנשים שקנו סיר לחץ, הוא
אוהב את השטויות מהסוג הזה. הוא 'פורע חוק'. החנן הזה אני אומר
לכם, הוא תמיד גורם לי להרגיש טוב עם עצמי אפילו בשיחת טלפון
טיפשית שכזו, שתדעו שכמה שהשיחה יותר קצרה בין זוג חברים זה
אומר שמבינים אחד את השני יותר טוב. בגלל ששנינו חכמים כאלה
מאותו סוג אז אנחנו קוראים אחד את השני. זה תמיד גורם לי
להרגיש כזה-טוב-כזה.
אחרי עשרים דקות שהעסקתי את עצמי בקילוף הניילון שמתחת לכסא,
שהיה די כיף דרך אגב, נכנס חנן, או איך שהוא מכנה את עצמו-אל.
קוראים לו אלחנן ואני נדבקתי בחלק השני של השם וחלק בראשון,
אבל אני בחיים לא אקרא לו אל, מי הוא בכלל חושב את עצמו?!
בירכנו אחד את השני במצמוץ וחיוך קל כי עברנו את הקטע של
כיפים:
"אתה בא לירושלמי (אריה ירושלמי) היום עם חן? נשחה קצת בבריכה,
נחרמן את חן..."
"אתה תחרמן את חן". אני משחק אותה קול ולא חרמן.
"בקיצור אתה בא?" הוא מלמל תוך כדי שהוא בדק בקפידה איזה גמד
מחרסינה שמחזיק לב שכתוב עליו: ''...I'm sorry''
"תעזוב את הגמד למה אתה תמיד חייב לשבור משהו?"
"הוא די חמוד דווקא. כמה?" השיב בחיוך שטני.
"סתום ת'פה ותחזיר אותו כבר. אני אשלם עליו אם הוא נשבר ואני
מנקה את החרסינה אח"כ".
"טוב בסדר..." איך שהוא שם אותו חזרה במדף נפל משם כלב מזכוכית
שקופה ושבר את האף שלו.
"אופסי... רגע אני אחבר אותו... הנה כמו חדש".
"תעזוב את זה יא מונגולואיד".
"טוב סליחה..." ואז הוא לקח את הגמד ממקודם מהר מהמדף שאני לא
אספיק להגיד כלום, ושוב עשה את החיוך השטני שלו שהפעם היה
בתחפושת חיוך חמוד ושאל:
"כמה??" בקול גבוה ושנינו צחקנו. תמיד זה אותו קטע איתו.
"בסדר אני אשתדל להגיע, רק לך מפה!" לא באמת רציתי שהוא ילך
אבל זה היה מתבקש.
"טוב, אדיוס!"
אוי, שכחתי ממאיר הדביל, טוב. אני אשתדל לסיים איתו מהר שם
ולקפוץ לירושלמי, אריה, חבר טוב שלי שתשמעו עליו בהמשך.
בינתיים הזמן טס מקילוף הניילון, ובחמש דקות לשבע חנה טלפנה
כדי לבדוק שלא עזבתי מוקדם יותר, כאילו שהיא מתקשרת לשאול אם
הכל בסדר באמת, כאילו שדדו את הקופה עם השתיים וחצי שקל, כמה
שהיא אוהבת אותי ומשחקת אותה שבוטחת בי היא די מעצבנת עם
הטלפונים שלה והאי אמונה שלה בי. את האמת, אם לא הייתי יודע
שהיא תמיד מתקשרת חמש דקות לפני שבע אז הייתי סוגר מוקדם
יותר...
הלכתי הביתה מהר כדי שאוכל לגמור מהר עם מאיר, כשהגעתי אף אחד
לא היה בבית והיה ריח כזה של חופש כמו חופש גדול של בית ספר.
יש משהו בחופש גדול שהוא יותר כיף מכל החופשים האחרים לא משנה
מה אתה עושה. אפשר לומר אבל שאני בחופש גדול כי אני מסופח לר"מ
שתיים עד סוף השירות, בגלל שהמצאתי להם שכואבת לי מאוד הפלטינה
ברגל ששמו לי עוד בתחילת השירות כששברתי את הרגל בגבעתי.
קיבלתי צ'ופר קיצור שירות- שבעה חודשים מוקדם יותר.
דחפתי לי לחמנייה עם נקניק לפה וכמובן הדלקתי טלוויזיה וראיתי
קצת שידורים חוזרים של 'חברים' ונזכרתי בימים הטובים כשהפרק
הזה היה חדש.
קפצתי מיד למאיר כדי לשים לו את הסרט כי האמא ה'חשובה' שלו בטח
עוד בעבודה, הוא גר קומה מתחתיי אז הגעתי די מהר.
דפקתי בפלדלת שלהם והיה כתוב כמו תמיד על הדלת: 'כאן גרה בכיף
משפחת סיקורל!' והיה ציור של פרצוף מחייך של כל אחד מהמשפחה
וכתוב: 'חיים, רונית, רונן, מאיר, וקישקשתא'. קישקשתא זה הכלב
שלהם ורונן זה אחיו הגדול של מאיר שהיה טייס קרב ועכשיו הוא
נשוי וגר בפתח-תקווה. כשהייתי קטן, הייתי בא למאיר הרבה כדי
לשחק איתו כי היינו ילדותיים בערך באותה המידה. אפילו שהוא היה
גדול ממני בכמה שנים. הבעיה היא שהוא נשאר ילדותי ואני קצת
התבגרתי עם הזמן, הוא עדיין חושב שאני חברים ממש טובים כמו
פעם.
"מיייי שםםם??? שתו... סתום כבר קישקשתא!!" זה היה קולו של
מאיר.
"זה אני, שי".
"שי!! בוא תיכנס!" הוא פתח את כל האלף מנעולים ופתח את הדלת
בחיוך רחב.
"אנחנו חברים טובים נכון שי?" כרגיל.
"כן מאיר, ברור". מה זה הסמארק הזה שיש לו באף?!
"רוצה לשתות משהו שי? יש מיץ תפוזים טבעי". טבעי זה יכול להיות
טעים... אז שאלתי אותו:
"טבעי באמת?" וניגשתי אל הדי.וי.די.
"כן! של פריגת!" מה זה טבעי...
"לא, שתיתי בבית, תודה בכל מקרה".
"בסדר שי. אנחנו חברים ממש קרובים נכון?" כמה שבנאדם יותר טיפש
הוא אומר את השם שלך כשהוא מדבר איתך יותר. אני כבר שמתי את
הסרט בדי.וי.די ולא היה לי כח לענות לו.
"נכון שי?"
"כן, כן, חברים טובים תפסיק לשאול אותי את זה כבר מה יש לך?"  
     
"חברים טובים אהה?" הוא אמר והנהן בראשו כמו מפגר, אני אומר
לכם, המח של קישקשתא היה מסתדר יותר טוב עם הגוף שלו.
לפני שעוד הספקתי לראות תמונה על הטלוויזיה הוא הבהיל אותי
בצרחה:
"אז למה לא אמרת לי על הגוש נזלת הענקי שיש לי באף????
אההה???" יא ווארדי איזה מטורף, מאותו הרגע חיפשתי דרך מילוט,
הוא התנשף והסתכל עלי כאילו הוא הולך לאכול אותי והוא די חזק,
אז ניסיתי לרכך את העניינים:
"איזה גוש?..."
"אל תשקר יא שקרן!! כל אחד יכול לראות את זה! זה סותם לי את כל
הנחיר!" ובאמת היה נחיר גדול...
"חבר טוב היה אומר לי כזה דבר". הוא כבר נכנס לקטע של דיכאון
ובכי- עדיף זה מאשר שהוא וקישקשתא יפוצצו אותי פה מכות.
פסיכופת...
"די מאיר, לא רציתי להעליב אותך פשוט, אני באמת חבר טוב שלך,
באמת, בשיא הרצינות, אתה אחד מארבעת החברים הכיייי טובים שלי".
אם אני אדבר בשפתו אז אולי הוא יאמין.
"כן??" הוא הסתכל עלי במבט מסכן.
"בטח!" אני כבר עברתי לחיוך.
"יופי!! אז תראה איתי לשחרר את וילי 2, שי?" שחמט.
"בסדר..." קחו בחזרה את הקטע עם הטיפש, יחסית לכזה פסיכופת הוא
חכם, אפילו מאוד חכם, הוא גרם לי להישאר איתו עוד שעתיים
לפחות, ואני די חכם- קשה לעבוד עלי, כנראה שאצטרך לדחות את
הירושלמי.

פרק שני

יום שישי מחר ובטח אעשה משהו יותר מעניין מלראות סרט עם מאיר
כמו ללכת לאיזה פאב, וכבר הייתי עייף מדי מכדי ללכת לירושלמי
אז הלכתי לישון. לקראת הצהרים, כשעוד ישנתי, צלצל אריה
(ירושלמי) והזמין אותי לנרגילה. הוא שאל אותי אם הוא העיר
אותי, אמרתי שלא, אני תמיד אומר שלא. שמתי איזה מכנסיים וקצת
מים בשיער והלכתי לפגוש אותו.
כשראיתי אותו, הוא כמובן כבר הדליק ופמפם את הנרגילה עם חן,
אחותו, שקטנה מאתנו בשנתיים. איך אני אוהב את אריה, כזה בחור
טוב, הוא תמיד נותן לנו לרבוץ אצלו בבית הענקי שלו ומאכיל
אותנו גם כמו שצריך. אני מאוד קרוב אליו ואל חנן אבל אף פעם
אני לא אתקרב לאחותו, חן, מבחינה ידידותית, אף פעם אני לא
מתקרב לבנות כמעט משום בחינה, רק ליוצאות מן הכלל.
כשהוא זיהה אותי, הוא צעק לי "צ'יץ'!" והרים את היד הארוכה
והצנומה שלו, אפילו שראיתי אותו כבר מזמן, הוא לא כמו חנן,
אצלו הקטעים של ברכת שלום ולהתראות מאוד חשובים- ככה הוא-
בנאדם חם כזה. הוא קם ונתן לי חיבוק ועוד פעם הרגשתי את הגוף
הצנום שלו, זה תמיד גורם לי לרחם עליו.
"מה קורה איתך צ'יץ'? מזמן לא ראינו אותך". כל החברים הטובים
שלי קוראים לי צ'יץ'. את האמת, אני כבר לא זוכר למה. אני חושב
שזה עיוות רצחני של השם שלי.
"אתה יודע, העבודה מרובה... מה קורה חן?" ניסיתי קצת לשבור את
הקרח כרגיל אבל תמיד זה נכשל.
"הכל מצוין". היא אמרה בחיוך מזויף כזה, זה נראה כאילו שהיא
שונאת אותי, אבל אריה אמר לי שזה לא נכון פעם.
"קח קצת נרגילה!"
"איזה טעם?" כאילו איכפת לי, אני סתם אוהב לעשות טבעות.
"מלון. חן בחרה".
"אני אוהב מלון". אמרתי. את האמת, אם אריה היה אומר שהוא בחר
הייתי אומר שאני לא אוהב.
"היי חן, מה את שומעת?" אריה שאל אותה.
"ג'ימי הנדריקס. קח. ותביא את הנרגילה".
וואו, חן שמה את הפה 'הקדוש' שלה איפה ששלי היה. איזה כבוד...
גם כן. אם יבוא איזה מישהו שקצת יקסים אותה, כמו חנן, היא תרד
לו כמו כלום, אני מכיר בחורות מהסוג שלה, הן משחקות אותה
טהורות כמו נזירות. בכלל, לכל משפחת ירושלמי יש היסטוריה דתית-
אריה וחן פעם למדו בבית ספר דתי. בחורות מהסוג של חן אוגרות מן
אנרגיה מינית כזו שהן חייבות לפרוק מתישהו. כמו נזירות...
כשיגיע המישהו ה'נכון' היא תקרע אותו. היא נמרה.
"וואי איזה שיר טוב!" הירושלמי הזה. הוא כזה מצחיק, בגלל זה
אני אוהב אותו- הוא באמת אנין טעם בכל מה שקשור למוזיקה ואמנות
בכלל, כמוני, אבל כשהוא שומע שיר טוב ומתלהב ממנו, כמו עכשיו,
אז הוא עושה תנועה כזאת ביד כאילו הוא פורט על גיטרה בחזקה,
עוצם את העיניים ונושך את השפתיים. ואם הוא במקרה עומד אז הוא
גם קופץ על רגל אחת- ממש כמו ילד מפגר, ועוד לראות מישהו גבוה,
צנום ומוזר כזה עושה כאלו תנועות זה בכלל מצחיק, אבל כשהוא
נכנס לזה כלום לא מעניין אותו עד שהשיר נגמר. ככה צריך להיות-
ליהנות מכל דבר קטן בלי שיהיה לך איכפת מה אומרים. הוא וחן
כאלה שונים, אם הם לא היו כאלה דומים הייתי בטוח שהם לא אחים.

אחרי שהשיר נגמר, שאלתי את אריה מה עושים היום בערב, אז הוא
השיב שכרגיל נפגשים אצלו, אולי הוא יביא איזה חבר וחנן יבוא
גם, ואז נלך לשבת איפהשהו. הכיף עם האנשים האלה שתמיד בין אם
נלך לאיפהשהו ובין אם לא- יש קטעים איתם כי הם אנשים מצחיקים
כאלה.
לפני שהלכתי לאריה, הלכתי כמו בכל יום שישי לאבא שלי- ההורים
שלי גרושים כבר עשר שנים ולפני ארבע שנים אבא שלי חטף שבץ
מוחין ששיתק לו את כל הצד השמאלי של הגוף, ובנוסף דפק לו את
הראש יותר ממה שהוא היה כבר דפוק. בקיצור אני הולך אליו כדי
להעביר איתו קצת זמן בכניסת השבת ולהראות שאני בן טוב אף על פי
שאני לא כל כך קרוב לאבי כי בקושי ראיתי אותו כל החיים שלי
מפני שפעם, כשאבי יכל לעבוד, אז הוא היה גומר את העבודה בערך
בחמש בערב ומשם ממשיך לכל החברות הצעירות שלו. כשהוא היה
לפעמים מחסיר כמה ימים מהבית אז אימי הייתה אומרת לי שהוא
במילואים כדי לא לפגוע לי ביחסים איתו. אבל אני הרחתי שמשהו לא
בסדר למרות שהייתי קטן וטיפש, הוא אף פעם לא כיבד את אימי כמו
שצריך, לא אמר אף פעם תודה, בבקשה, לא זכר כל מיני תאריכים
חשובים, שלא נדבר על זה שגם כאבא הוא לא תפקד משהו- עובדה- הכל
חזר אליו כבומרנג. בגלל זה אני לא מעריץ אותו כל כך כמו שילד
אמור להעריץ אבא. אני בחיים לא יהיה כזה, אני אהיה שונה לגמרי
ממנו.
כשהגעתי אליו היה, כרגיל, את הריח הזה שקיבל הבית מאז שהמשפחה
התפרקה לפני עשר שנים- ריח של כלום- ריח שחסר בו חום ואהבה,
ריח שאומר שחסרים ילדים קטנים שיתרוצצו בבית.
כאמור זה היה הבית הגדול שגרנו בו כל המשפחה, הבית שגדלתי בו,
הבית שכל כך אהבתי, אבל הכל שונה כי אין מי שינקה וירהט את כל
שבעת החדרים וכל מי שגר בבית חוץ מאבי זה המטפלת הבולגרייה
הצעירה של אבי, שהיא דווקא כן מנקה את הבית אבל לא משקיעה בו
אהבה כמו שאימא השקיעה אז זה לא אותו דבר.
כל כך אופייני לאבא שלי כזאת עובדת צעירה עם ציצים גדולים, הוא
העיף איזה עשר עובדות מבוגרות עד שהוא תפס איזה צעירה...
לומר את האמת, כל בחורה שאבא שלי היה מעורב איתה הייתי רוצה
לזיין אותה- הראשונה, זו שגרמה לגירושים בין אבי לאימי, בת
עשרים ושבע היא הייתה, לא נראתה כזה טוב אבל חרמנה אותי, אח"כ
הייתה איזה דוגמנית בלונדינית מראשון-לציון, בת שלושים וחמש,
שנתנה לי לגעת ברגל שלה כשהייתי קטן ולא מבין, אח"כ הייתה אחת
בת ארבעים וחמש שראיתי אותה במקלחת בטעות ומאז אני חרמן עליה
פחד.
"מה נשמע אבא?" אבא שלי הוא לא בנאדם שאומרים לו 'שבת שלום'.
הוא בנאדם קר מדי מכדי להגיד לו את זה.
"בסדר שי, מה חדש?" אין לי כח להגיד לו מה חדש, הוא גם ככה לא
קולט שמונים אחוז מזה.
"אין חדש, אתה יודע, אני עוד עובד ברובינשטיין".
"עם החנה הזונה הזאת?" הוא אמר, אני אף פעם לא הכרתי אותו באמת
אחרי השבץ, משהו נדפק אצלו.
"כן, הזונה הזאת!" שיתפתי איתו פעולה כדי שירגיש טוב- זו הסיבה
שבאתי.
אחרי שיחה דבילית ולא מעניינת איתו, יצאנו לקנות לנו
בורגר-קינג כמו בכל יום שישי, אבי חיכה לי באוטו ואני הלכתי
לקנות. כשנכנסתי לבורגר ראיתי את שירלי, ידידה ממש טובה
מהתיכון, תמיד חיבבתי אותה כי היא הייתה שונה מכל הבנות, היא
הייתה אמיתית ובאמת אמרה מה שרצתה להגיד, לא סתם כדי להישמע
חמודה או כוסית.
בקיצור, שיחקתי אותה כאילו אני לא רואה אותה כי אני לא אוהב
להגיד שלום לאנשים שאני מכיר, בייחוד לבנות. אני לא יודע אם
לתת לה נשיקה או סתם כיף, או שניהם- הכי טוב לשחק אותה כאילו
אני לא רואה אותה. אבל היא ראתה אותי... ובאה להגיד לי שלום:
"היי שי!" הסתובבתי אליה בתמיהה. אני שחקן די טוב...
"היי שירלי, מה קורה". עוד לפני שהספקתי לתת לה כיף, היא נישקה
אותי בלחי.
שכחתי. אני לא מאמין ששכחתי לשים היום דאודורנט!, יש לי
שלוליות מתחת לבית השחי, אני מאוד מקווה שלא יוצאות לי שערות
מהאף, או שאני פשוט לא אחייך הרבה והיא לא תשים לב, אני באמת
צריך להסתכל על עצמי יותר במראה!, ולמה לא שמתי ג'ל או מים על
הראש... אני מטומטם איך אני אתפקד נורמלי ככה?!
"מה עם הכדורסל? אתה עוד משחק?" היא זוכרת אותי עוד מהתקופה
ששיחקתי בתיכון.
"לא, פרשתי בשיא..."
"אוי, טוב לא נורא, מה אתה עושה עכשיו?" כשהיא אומרת 'אוי' ממש
אפשר לשמוע שהיא מתאכזבת ולא סתם אומרת את זה כדי לפתח שיחה
כמו איזה מזויפת- אני אוהב את הטיפוס הזה.
"אני עוד מעט מתכוון לטוס לאיטליה." לא רציתי להגיד לה שאני
כלומניק לתקופה זמנית.
"איטליה ואוו!! מאיפה הכסף?"
"את יודעת עבודות מזדמנות. אז מה איתך? יש לך חבר?" הייתי ישיר
מדי, ועוד במצבי! עם שערות באף!
"לא בדיוק... טוב אני צריכה ללכת מצפצפים לי בחוץ. צלצל אלי
פעם כשיהיה לך זמן... טוב ביי!"
"ביי!" כשיהיה לי זמן?, תמיד יש לי זמן! אני חושב שאני אטלפן
אליה כבר מחר. היא באמת חושבת שיש לי מה לעשות באמת, זאת
אומרת, אני לא כלומניק כזה שאין לו חיים אבל אני כלומניק
זמנית. עד שאני אמצא משהו נחמד לעשות כמו ללמוד או לטוס
לאיטליה. רגע, היא באמת התכוונה לזה או שהיא אמרה את זה כדי
להישמע נחמדה? אני מאמין שיכול להיות שהיא רוצה אותי כי כבר
פעם הייתי ידיד ממש טוב שלה בתיכון, אימה ממש אהבה אותי אבל
אביה לא. הוא מגונן קצת יותר מדי: כמעט נישקתי אותה עד שאביה
תפס אותנו והעיף אותי מהבית. מאז התרחקנו. אני אשאל את חנן
בקשר ל'צלצל אלי פעם!' הוא מבין בשטויות כאלה.
בכל מקרה, קניתי את הבורגרים לי, לאבי ולמטפלת של אבי, וחזרנו
הביתה. בדרך הביתה, באוטו, רציתי לדבר קצת עם אבא כדי שירגיש
אולי יותר טוב. היה לי מצב רוח לא רע דווקא, אז דיברתי איתו על
מכוניות קצת, כי זה הנושא שהוא הכי בקיא בו- מכונאות. אז שאלתי
אותו:
"אבא איזה מכונית זו?"
"זו? זה... מכונית אמריקאית, דומה קצת ל'טריומפף' (סוג של
מכונית) שהייתה לי לפני שלושים שנה. איזה תאוצה הייתה לה...
הייתה לי גם חיפושית, אתה יודע?"
"כן, סיפרת לי פעם". אתם רואים, כשלי יש מצב רוח טוב אני מעביר
אותו לאבי. זו מצווה.
כשהגענו הביתה, אכלתי את הבורגר שלי מהר כדי להגיע לירושלמי
יותר מהר. גמרתי לאכול, התיישבתי לראות טלוויזיה וחיכיתי שאבי
יגמור לאכול ויצטרף אלי- לא נעים לעזוב את הבית כשהוא אוכל.
בטלוויזיה הייתה קרן מור שמשום מה נראתה ממש טוב. אני בטוח
שהיא יכולה להיות אישה ואמא ממש טובה. היא נראית כמו אחת
מהנשים האלה שיודעות לשמור על התינוק שלהן ולהחליף לו חיתול
תמיד בזמן, היא נראית כמו אחת מהנשים האלה שמפוצצות לבעלן
חצ'קונים בגב. אחת שהייתי מתאהב בה כמו כלום. היא גם שחקנית
ממש טובה... קרן מור משתתפת בהצגה בתיאטרון 'הגשר' ששמה 'מחלק
העיתונים' יחד עם שאר חבריה מ'החמישייה הקאמרית' ומשה איבגי.
אני לא אוהב סרטים, אבל הצגות כן. בייחוד עם כאלה שחקנים
טובים. אני חושב שאפשר לקחת את שירלי להצגה הזאת. זה יכול
להיות נחמד...
כשאבא שלי גמר לאכול הוא הצטרף אלי. אמרתי לו:
"יאללה אבא, אני הולך, אני אהיה איתך בקשר".
"רגע שי. קח כסף". הוא עשה פרצוף עצוב כזה. פתאום איכפת לו
ממשהו- שאני הולך ומשאיר אותו לבד עם המטפלת בבית ריק וגדול.
הוא חייב לתת לי ללכת בהרגשה רעה. בהרגשה שאני מרחם עליו.
לקחתי מהר את הכסף ויצאתי בלי להסתכל עליו. כבר איבדתי את המצב
רוח שלי והכל נראה שוב כזה מבאס. אבל לא נורא אני רגיל לזה-
ככה אני פשוט.        
כבר נהייתי ממש עייף, אבל בכל זאת הלכתי לאריה. לפני-כן הלכתי
הביתה כדי לשים דאודורנט ולהחליף לחולצה שדודתי שלחה לי מארצות
הברית יחד עם עוד קצת זבל אמריקאי, אבל את החולצה הזאת אהבתי
דווקא, הרגשתי טוב איתה.                                    
                     כשהגעתי כולם כבר ישבו למטה במרתף-
אריה, חן, חנן, רועי, חבר של אריה, וחברה של רועי. חנן ישב על
הכורסא הכי נוחה כמצופה וכל השאר על הספה. מעניין, בד"כ חנן
מביא מישהי. הפעם לא.
"צ'יץ'. סוף סוף באת. איזה חולצה!" אמר חנן. הנה הוא התחיל.  
                  "מה זה הצבע הזה?!" הוא הוסיף.
"מה אתה רוצה? שחור ואדום". אמנם אני עיוור צבעים אבל לא עד
כדי כך.
"זה ורוד צ'יץ'". אמר אריה. הוא רצה להגיד את זה בעצמו כדי
שאני לא אתעצבן על חנן אם הוא יגיד את זה.
כולם צחקו קצת, חוץ מאריה שהיה חבר טוב באמת. ואז חן נזכרה:
"אני דווקא אוהבת את החולצה". כאילו שהיא אמרה את זה כדי
להחמיא לי. היא אמרה את זה כדי שהיא תהיה חלוקה עם חנן על משהו
וחנן ישים אליה יותר לב, הוא אוהב כשלא מסכימים איתו כי ככה יש
לו נושא לויכוח, והוא הרי אוהב להתווכח וברור גם לנצח בויכוח.
"טוב, תסתמו את הפה כולם בבקשה אני רוצה לדבר!" הנה עוד אחת-
טליה- חברתו הבלונדינית של רועי בן-עמי, חבר של אריה. איך היא
הזדקפה וישבה ישיבה מזרחית כשאמרה את זה- היא חושבת שהיא
כוסית. היא לא יודעת שבלונדינית היא לא תמיד כוסית. היא כזו
גדולה ושתלטנית, היא נראית אחת שמפליצה הרבה ועושה גרעפסים
מסריחים ורועשים, ורועי הוא כזה רזה ואתלטי עם עיניים כחולות-
נשמה טהורה.
"שי, אתה רוצה לבוא איתנו למועדון חדש שנפתח בת"א?" היא גם
מדברת כמו כוסית- בהתנשאות מעצבנת.
זה כבר היה יותר מדי, מי היא חושבת שהיא לעזאזל?! הייתי חייב
להגיב.
"מה את משחקת אותה בחברה? אני צריך לשאול אותך אם את רוצה לבוא
איתנו!" היא חושבת שהיא בחברה, ועוד פונה אלי בהתנשאות שכזו!
בדוגרי, אולי לא הייתי צריך להגיד את זה כי היא הכרטיס חברות
שלי לרועי שחשוב לי כי הוא חבר טוב של אריה. טליה הגיבה במעין
'אה' מזויף שהיה אמור להראות שהיא נעלבה. אפילו כשהיא נעלבת
היא מזויפת.
"היא רק ניסתה להיות נחמדה, שי". אמר רועי הג'נטלמן, הוא באמת
ג'נטלמן.
"בסדר סליחה". למה אמרתי סליחה? יצאתי פראייר. חנן כמובן שמח
כרגיל- עם אותו חיוך שטני. למה אני חבר של הדביל הזה בכלל?
"אני מציע שנלך כי אני מתחיל להיות עייף ואני צריך איזה משקה!"
חנן אמר וקפץ מהכורסא וכבר היה במדרגות. חן רצה אחריו כדי
להיצמד אליו- כמו איזה כלבלב. רועי וטליה הלכו מאחורה מחובקים,
טליה שיחקה אותה כאילו מסכנה כדי שרועי ינחם אותה.
החלטנו לקחת את שתי המכוניות- אני, חנן וחן נסענו במכונית של
חנן וכל השאר נסעו במכונית של טליה. ישבתי מאחורה כי רציתי לתת
לחן להתקרב כמה שיותר לחנן, חנן הוציא סיגריה ונתן לחן אפילו
שהיא לא מעשנת, הוא הסתובב ושאל אותי אם אני רוצה, ואמרתי לא
כי אני לא צבוע כמו חן. כשנסענו ראינו ברחוב הראשי חייל- טייס
קרב. זה גרם לחנן להתחיל לזיין את השכל:
"הייתי צריך להיות טייס, אתם לא חושבים? יש לי מראה של טייס-
עיניים כחולות, שיער קצר, גוף שרירי. לא?" הוא הזכיר לי שאני
עייף.
"לא היית מספיק טוב כנראה". אמרה חן ולקחה שאכטה מהסיגריה
באלגנטית והזיזה את המשענת אחורה. היא כמובן אמרה את זה כדי
למשוך את תשומת ליבו כאמור, היא לא מבינה שחנן אוהב את המראה
הזנותי ולא את המראה השמרני שיש לה- שיער קרה ג'ינג'י, גוף רזה
ובלי ציצים. רק הפרצוף שלה היה עוד איכשהו מתקבל על הדעת, ומה
שחולני פה זה שהיא דומה לאריה...
חנן כצפוי נכנס איתה לויכוח, הוא ניסה לשכנע אותה שיש לו את
התכונות המתאימות, ושהיא טועה. אחרי מאבק משעמם חן נכנעה וחנן
כמובן ניצח. עכשיו הייתה לי הזדמנות לספר לחנן על מאיר. חנן
הכיר את הדפיקות שלו. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא השיב לי
בצחוק מזויף ואמר: "זה נחמד". אני אפילו לא אטרח לספר לו על
שירלי.
כשהגענו, אריה, רועי וטליה כבר חיכו לנו במועדון, הם כבר ישבו
והזמינו בירות, אז שלושתנו הצטרפנו אליהם. איך לעזאזל טליה
הגיעה לפני חנן?! זה בטח יפגע לו באגו הגברי שלו אם הוא היה שם
לב... אבל אני לא אזכיר לו- אני לא רוצה שהוא ירגיש רע כל
הערב...
בשתי הדקות הראשונות שישבנו, רק בחנו את המקום ואת האנשים שהיו
שם, זה היה מקום די נחמד, והמוזיקה הייתה לא רעה לשם שינוי-
פינק-פלויד. חנן היה חייב לשבור את השתיקה:
"צ'יץ', לך תראה אם החולצה שלך זוהרת באולטרה..."
"חנן, כדאי לך להתחיל להרגיע למה עלית לי על העצבים היום
כבר".
"למה מה תעשה? תרביץ לי?" אמר וגיחך קלות.
"בדיוק חשבתי לפוצץ את הראש הגדול שלך. מה אתה אומר?"
"חחחח... אני גומר עליך רק עם יד שמאל". שוויצר!!
"למה כי יד ימין עסוקה בכוס של חן במקרה?" אופס... לא הייתי
צריך להגיד את זה, עכשיו אני נגד כולם.
"מה??? מה אמרת?" חן מרוגזת עכשיו...
"מה את עושה את עצמך? היית מתה שהוא יעשה את זה, אל תשחקי אותה
בתולה". זונה.
חן התחילה לבכות ועזבה את השולחן, חנן היה דווקא די שמח אבל
אריה, רועי וטליה היו המומים, לפחות הם כעסו על שנינו. לא היה
לי כח לשמוע את הבולשיט שלהם אז קמתי ועזבתי את השולחן, רציתי
ללכת הביתה אבל מונית עולה יותר מדי אז הלכתי לשבת ליד הבר
בתקווה למצוא עם מי לדבר שם. התיישבתי ליד הבר כשכל שאר
ה'חברים' ישבו בחוץ, הזמנתי בירה מהחבית כי ככה זה נשמע כאילו
אני שותה הרבה ומבין בבירות, זה נתן לי בטחון שמאוד הייתי צריך
אחרי מריבה כזו ובייחוד כשאני מוקף כל-כך הרבה בחורות לא
מוכרות וכל מיני ציצים מסתובבים חופשי...
"סליחה?! על מה אתה מסתכל?!" כנראה בהיתי יותר מדי זמן...
הברמנית שלבשה גופייה שמה לב שהסתכלתי על השדיים שלה.
"מה?" אמרתי בתמימות.
"אתה בהית בציצים שלי!"
"כן... יש לך זוג יפה". אמרתי ולקחתי מהר שלוק ענק מהבירה. מה
קורה לי היום לעזאזל?
"נכון??" היא אמרה בהתלהבות.
"יש כאלה שחושבים שהם קטנים מדי". היא הוסיפה ותפסה אותם
בגאווה.
"איך קוראים לך?" שאלה אותי.
"שי. שי דיין. ולך?"
"מארלין. רק מארלין . אין לי שם משפחה".
"נעים להכיר אתכם... אה... סליחה- אותך, מרלין". היא צחקה
ואמרה:
"מארלין. במלעיל..." בחורה כלבבי. בחורה שלא פוחדת להסתכל לך
בעיניים ולהגיד מה היא חושבת, בחורה שמודעת לזה שבוהים לה
בשדיים ונהנית מזה. בחורה חכמה, והיא אפילו יודעת מה זה
מלעיל!- בחורה כלבבי.
"אתה נראה קצת מוטרד".
"כן. הרגע נפרדתי מחברה שלי". איזה שקרן אני...
"וואלה? בסדר. יש עוד הרבה דגים בים".
"נכון, הבעיה שאני לא יודע לשחות..." אמרתי והיא צחקה. היא
נראתה יפה כשהיא צחקה. אמיתית.
"סליחה, אני פשוט בעבודה..." אמרה מארלין והלכה.





"שי. צ'יץ'. אנחנו הולכים. אתה בא? כבר חמש". אמר אריה שתפס
אותי ישן כנראה, הייתי כזה עייף, המקום היה ריק לגמרי אבל
עדיין אמרתי לו שיש לי הסעה וזה בסדר, למרות שלא הייתה לי.
פשוט לא רציתי לראות את הפרצוף של השאר. נשארתי כמעט בודד
במועדון חוץ מכמה מלצריות ואין לי כסף למונית.
"אתה עדיין פה?" מארלין- המלאך שלי.
"לא... אני הלכתי וחזרתי..."
"אתה רוצה טרמפ? אני מסיימת בעוד חמש דקות".
"כן. למה לא." הסתדרתי.
הלכנו לחניה. הלוואי שהם יראו אותי עכשיו עם מה אני חוזר.
"איפה אתה גר?" היא אמרה כשהתיישבנו בחיפושית הצהובה שלה.
אמרתי לה לאן לנסוע, שנינו חגרנו, היא הדליקה גלגל"צ ונסענו.
היא נוהגת יחסית טוב לבחורה- בצורה גברית. האוטו שלה היה גם
מאוד נקי, אפילו העץ ריח היה עוד חדש.
"אז מה למה נפרדת מחברה שלך?" אה כן. נפרדתי מחברה שלי.
"סתם. לא הסתדרנו".
"איך קוראים לה?"
"את לא מכירה".
"אני דווקא כן מכירה אנשים מהאזור שלך. איך קוראים לה?" אמרתי
את השם הראשון שעלה לי בראש:
"שירלי".
"שירלי מה?" היא סקרנית.
"גוטמן".
"גוטמן הייתה חברה שלך? היא חברה טובה שלי!" כבר התחלתי
להזיע.
"היא אף פעם לא הזכירה אותך. מוזר".
"תראי. סתם עבדתי עלייך. כי חשבתי שבנות מעדיפות בחורים שכרגע
יצאו ממערכת יחסים. סליחה".
"אני יודעת. אין לי מושג מי זאת שירלי גוטמן". איזה טיפש אני.
"אתה פשוט צריך ללמוד לשקר..." היא עוד פעם צחקה, רק שהפעם זה
נשמע קצת אכזרי.
"אתה רואה שהיה עדיף להיות כנה מההתחלה ופשוט להגיד לי שאני
מוצאת חן בעיניך?"
"את כבר לא מוצאת חן בעיני". התאכזבתי. היא צחקה שוב. היא
צוחקת הרבה, ועלי עובדים הרבה אנשים.
"איך ידעת ששיקרתי?" החטפתי מבט על שדיה העגלגלים ואז הסתכלתי
עליה.
"לא יודעת! אני פשוט יודעת. זה כשרון כנראה. בוא ואלמד אותך
עוד משהו:" עצרנו ברמזור אדום והבטנו למכונית מימיננו:
"אתה רואה מי נמצא במכונית הזאת?" לא ראיתי שום דבר מוזר: גבר
מקריח בסביבות גיל השלושים עם אישה קצת שמנה שישנה במושב לידו.
 
"במכונית הזאת יושב ארנון, שחושב לעצמו: 'למה התחתנתי איתה?
למה לא נשארתי עם ההיא מהתיכון? איפה החיים שלי? למה אני לא
נוהג בהארלי שיכל להיות לי במקום המכונית הגדולה הזאת? למה
ביום שישי אנחנו הולכים להורים שלה? למה הסקס כזה גרוע? למה
היא כזאת שמנה? ולמה לעזאזל נושרות לי השערות כבר בגיל
שלושים?'".
"עכשיו אתה רואה את המכונית משמאל?" זאת הייתה סובארו אימפרזה
עם חלונות שחורים.
"זה גם ארנון, שיושב לו שם עם אותו ארנונה שישנה לידו, רק שהוא
ידע שכשהוא יעצור ברמזור אדום תהיה איזה מארלין שתגיד עליו את
הדברים המגעילים האלה, אז הוא מעדיף להתחמק מהמציאות המרה ע"י
מחסום של חלונות שחורים שמבטאים גם מחסום בחיים, הוא מפחד
שידעו עליו משהו, הוא לא שלם עם עצמו, אולי היה לו תסביך ילדות
כי היכו אותו ההורים שלו, אולי הוא אנס סדרתי ואולי הוא סתם לא
יכול להסתכל על עצמו ערום במראה. מה שבטוח שהוא לא יודע כמה
פתטי הוא נראה עכשיו. מדהים כמה אתה יכול לגלות על אנשים
מרמזור אדום אחד. נכון?"
העדפתי לשתוק. כל מה שהייתי אומר היה הורס את הרגע, על רגע כזה
נאמר הפתגם 'השתיקה היא החכמה' או משהו כזה. אני חושב שאני
מאוהב. בחיים שלי לא פגשתי מישהו שהרגשתי כל-כך קרוב אליו בכזה
זמן קצר, יש בה משהו מיוחד, משהו מסתורי, היא מושכת אותי כמו
מגנט. אני בטוח שגם אם היא לא הייתה נראית טוב הייתי נמשך אליה
באותה מידה.
לפני שהספקתי לעכל אותה, הגענו אלי הביתה. היא עצרה אבל לא
יצאתי, פתאום כבר לא הייתי עייף, רק רציתי להיות איתה, להריח
אותה, היה לה ריח של שושנים. היא הסתכלה עלי וחייכה:
"אתה צריך דחיפה?"
"תקשיבי מארלין. אני חייב לראות אותך עוד פעם, את עושה לי את
זה, מכל הבחינות, אני יכול לקבל את הטלפון שלך, כתובת,
אי-מייל, תעודת זהות או סתם תעודת לידה?" היא צחקקה ואמרה:
"אני בספר טלפונים, עכשיו תצא חמוד אני צריכה לזוז".
"יום טוב!" לא רציתי להיראות אובססיבי מדי אז לא הוספתי לומר
כלום. סגרתי את הדלת וראיתי את החיפושית הקסומה טסה לה לארץ
המלאכים. ואז נזכרתי- אין לה שם משפחה!
"מממאאארררללליייןןן!!!!!"
כוס אמק...  

פרק שלישי

נראה לי שאת כל החברים בפורום כזה אני לא אראה בזמן הקרוב, כי
אין לי כח לזיבולי שכל שלהם. חוץ מחנן וקצת את אריה אני לא
מעוניין לראות אף אחד.
מאתמול לא הפסקתי לחשוב על מארלין. אני חייב לחזור למקום הזה.
היא ממש כבשה אותי בקסמה, אני באמת מאמין שהיא איזה סוג של
מלאך שאולי בא להראות לי את הדרך הישרה והטובה שמובילה לסיפוק
העצמי הזה שאנשים מחפשים, כשאני בראשם, בכל מיני תרבויות
רחוקות, אמונות וכתות. אולי עכשיו אחרי שהכרתי אותה, הדרך אחר
חיפוש משמעות החיים תיראה לי יותר קרובה וברורה...
על מי אני עובד? על עצמי. אני אכן מאמין שהיא מלאך, רק שבמקום
כנפיים, לה יש שדיים, ואם לומר את האמת אני לא יודע אם היא סתם
התפלספה עלי או שבמה שהיא אמרה היה היגיון כלשהו. מה שבטוח זה
שהיא שיגעה לי את השכל כי היא ידעה כשאני שיקרתי לה על שירלי
והיא גם קראה אותי כמו ספר פתוח. כנראה זאת הסיבה שהתאהבתי בה
ככה. אני חייב ללכת שוב לאותו מקום כדי לראות אותה שוב,
בהזדמנות הראשונה כשיהיה לי זמן זה מה שאני אעשה.
חיפשתי את הקטע על שירלי בספר המחזור, מארלין הכניסה בי צורך
להיות עם בחורה. ממניעים של רצון לקשר או סתם מיניים. חשבתי
שאולי אקח את שירלי להצגה הזאת עם קרן מור: 'מחלק העיתונים'.
כשמצאתי אותו התקשרתי אליה מייד, לא יכולתי לדחות את זה כי אז
היו מלחיצים אותי דברים עד שהייתי מתקשר אליה כמו: מה היא
הייתה אומרת ואם היא בבית בכלל. תוך כדי שאני מחכה שיענו לי,
הסתכלתי בספר מחזור, בתמונתה. היא נראתה שם נורא חיוורת עם גשר
וחיוך עקום כזה- חנונית אמיתית. סגרתי מייד את הספר כדי שזה לא
יגרום לי להתחרט. ואז ענה לי קול של אישה. כנראה אימה:
"צהריים טובים".
"שלום, שירלי נמצאת?" מאז שאני בן שש יש לי אותו סוג של פתיחה
בטלפון: 'שלום, 'שם' נמצאת?'
"לא, שירלי אצל חבר שלה. מי זה?" חבר שלה?! היא אמרה שאין לה
חבר! לא משנה. מעניין אם אימה תזהה אותי. בכל זאת עברו איזה
שלוש שנים מהתיכון מהפעם האחרונה שהייתי אצל בביתם, מאז שאביה
העיף אותי משם כי כמעט התנשקנו.
"זה שי. ידיד שלה..."
"שי? שי דיין?" היא זיהתה.
"כן..."
"מה שלומך חמוד? איפה נעלמת כל הזמן הזה? מדברת רבקה, אימה של
שירלי".
"צבא בעיקר. גם עבדתי בעבודות מזדמנות וזה". אני מקווה שהיא
תשאל איפה הייתי בצבא ואני אגיד לה שהייתי בקרבי.
"מה עשית בצבא, חמוד?" יש!
"הייתי בגבעתי. לוחם". בשיא האדישות אמרתי את זה.
"גבעתי! וואו איך שרדת שם? זה נורא קשה!"
"לא. שטויות".
"אז למה אתה מחפש את ביתי, בחור צעיר?" היא חייבת להיות כזאת
חטטנית.
"רציתי לקחת את שירלי לאיזה הצגה ב'גשר' עם משה איבגי".
"'מחלק העיתונים'?" אוי לא.
"כן..."
"נהדר! אני ודבורה רצינו מאוד ללכת לשם! אתה זוכר את דבורה,
נכון?"
איך אפשר לשכוח את דבורה?! אחותה המכוערת של שירלי שקטנה
מאיתנו בשנתיים שתמיד התקרצצה אלינו כשהייתי אצלם בבית תמיד
ירדתי עליה על כמה שהיא מכוערת ועל הגבות השעירות שלה, לא באמת
התכוונתי להעליב אותה אבל היא ממש נעלבה. דבורה היא הסיבה
העיקרית שניסיתי תמיד להביא את שירלי אלי הביתה. טוב אולי לא
העיקרית- אבא שלה זו הסיבה העיקרית... היא הייתה הסיבה השניה.
"בטח שאני זוכר אותה. מה איתה? היא כבר גמרה בית- ספר?" כאילו
איכפת לי באמת.
"היא? אחלה! היא עוד מעט מתגייסת, ותהיה לנו חיילת צעירה ויפה
בבית!" איזה צורת דיבור יש לה. ממש אימהית כזאת. איך היא פיתחה
את זה? זה משהו שמקבלים עם הלידה הראשונה? או שיש קורס כזה
בקלטת ביתית שקונים מחינוכית 23? אין לדעת.
"יפה, יפה..." לא היה לי מה להגיד יותר ואז הייתה שתיקה ארוכה
כזאת שנשברה בדיוק לפני שנהייתה יותר מדי ארוכה:
"תבוא איתנו? נשמח ללכת איתך היום! נעביר קצת חוויות מפעם".
היא לא מבינה שאני רוצה לזיין את שירלי, לא אותה ולא את
דבורה!!
"בסדר, למה לא..." יאללה, מה זה משנה, אז נלך איתן, אולי יהיה
מעניין. אני מעדיף את זה מלשבת בבית ולהתבאס על שירלי.
"נפלא. אז תבוא אלינו היום בערך בשבע וחצי. אני אדאג לכרטיסים.
טוב חמוד?"
"בסדר. אז נראה אותך יותר מאוחר. ביי".
"להתראות!"
אני לא מבין. עד כמה הייתי קרוב אליה ועד כמה היא אוהבת אותי
שאנחנו הולכים ביחד להצגה? ועוד עם דבורה? אני מתקשר לבית
גוטמן כדי לצאת עם שירלי ולבסוף אני יוצא עם שתי גוטמניות שאף
אחת מהן היא לא שירלי! האירוניה.
עד שהייתי צריך לצאת לבית גוטמן, חשבתי שאני צריך תמיד קצת
גיוון באנשים ובגילאים שאני מסתובב איתם, אבל מצד שני, תמיד
כשאני מנסה להתחיל משהו עם מישהי אז היא בורחת לי מהידיים
איכשהו. זה כאילו שאני מקולל, כל פעם שאני רוצה משהו באמת הוא
צריך להתחרבן. קחו לדוגמא את מארלין ושירלי- איך למארלין אין
שם משפחה ואי אפשר למצוא אותה, ושירלי, כשאני מנסה איתה, אני
יוצא עם אימה ואחותה המכוערת. ויש עוד כמה מקרים שלא סיפרתי
לכם שהם באותו נוסח כמו שירלי ומארלין. איך זה? אולי אני מסוג
האנשים שאף פעם לא ילך להם בחיים, כאלה שמתים ממחלה סופנית
שרדפה אותם כל חייהם, ולאף אחד לא איכפת, כאלה שיקרהם מתים להם
עוד בגיל צעיר והם נשארים בודדים ולא שפויים. כן, אני יכול
לתאר את העתיד המר שלי עכשיו בבירור: אני אגור בבניין בתל-אביב
ברחוב מסריח ורועש כזה שתמיד מלוכלך, כל הבניין מבחוץ יהיה
שחור כזה מרב הזיהום אויר הגבוה שיש שם, יהיו אפילו חלקים
בבניין שיהיו כל-כך מקולפים שיהיה אפשר לראות את הבלוקים עצמם.
כשיסתכלו מהחלון ייווכחו לרעש האיום ולניחוח התעשייתי הכה
מוכר. יראו רק את הבניין הצמוד שממש קרוב לבניין שלי, יהיה
אפשר לראות למרפסות של כל הקומות:
בקומה ראשונה, בבניין הצמוד לשלי, יהיה אפשר לראות את התריסים
שכאמור כמעט שחורים מהזיהום, התריסים תמיד יהיו סגורים ואני
אחשוב שאף אחד לא גר שם כשבעצם גר שם בחנק איזה זוג זקן, יותר
ממני, אבל להם לפחות יהיה אחד את השני.
בקומה השניה, התריסים אף פעם לא יהיו סגורים ויהיה אפשר לראות
את כל מה שקורה בבית: את שבעת הילדים התימניים, המכוערים
והשחורים עם כתמים של שמן על החולצה שכל הזמן הולכים מכות
ומסתכלים עלי במבט דבילי כזה מהחלון, ואת הוריהם שצועקים אחד
על השני ומרביצים לילדים.
בקומה השלישית, יהיו זוג מבוגר. אשכנזי. די נורמלי, שיפתחו
ויסגרו את התריסים שלהם באופן שווה דווקא, הם ישתדלו לשמור
עליהם נקיים אבל לא יצליחו כי הזיהום רב מדי. האישה תאהב לקרוא
ספרים חכמים כאלה ליד המרפסת עם מנורת קריאה כזאת ומשקפיים
שמגדילים לה את העיניים עם מסגרת בולטת. היא תראה טוב יחסית
לגילה כי היא תטפח את עצמה בתכשירים קוסמטיים טבעיים ותצבע את
השיער שלה תמיד בשחור חזק כזה כדי שלא יראו את שיערות השיבה
שלה. היא תהיה פמיניסטית מוצהרת ובעלה יהיה אדם מנומס ושקול
שיאהב להקשיב לאופרה ותמיד יפנק את אשתו ויהיה רומנטי כשצריך.
התאורה בדירה שלהם תמיד תהיה מעומעמת. זה מראה על השקט הנפשי
שלהם- הם לא מתאימים לשכונה.
ובקומה הרביעית, יהיו זוג צעיר שהחכימו להחליף את התריסים
לחדשים ולשים ויטרינה. התריסים שלהם יהיו בצבע לבן צחור כי
הרגע הם קנו אותם בכסף שהוא הרוויח מחברת ההיי-טק בה הוא עובד.
אשתו, עדיין לומדת משפטים באוניברסיטה, והיא אוהבת להסתובב
בבית בבוקסר סקסיים כאלה וגופייה, ולגלוש באינטרנט בלילה
במחשב. אני, בגלל שאני לא שפוי כל-כך, אחשוב שהיא עושה את זה
כדי למשוך אותי. הם מזדיינים כל לילה. שיהיו בריאים.
על הבניין, בחצר, יהיה כתוב בגרפיטי: 'אריאלה אני אוהב אותך!'
שבטח כתב הבעל התימני לאשתו עוד כשהיו זוג טרי, כשהבניין היה
חדש ועוד היה כשיר כדי שיעשו בו את ליל-הסדר וראש-השנה. וכמובן
איך אפשר לשכוח את החתול השכונתי שאין לו שם, ויש לו עין אחת
ואוזן וחצי. הוא שוכן לו על שטיח ישן בפינה שם ליד חדר הזבל,
ולידו קערה מפלסטיק מלפני עשרים שנה כשהחתול הזה היה יקר
למישהו והיה לו שם. החתול הזה תמיד ישן לו באותה פוזיציה, אבל
הוא מסופק מהחיים שלו, כבר לא איכפת לו אם יבוא איזה רוטווילר
ויאכל אותו כי בצעירותו הוא כבר חרש על כל החתולות בשכונה. הוא
השליט הבלתי מעורער של שכונת לא-איכפת-לי.
ואני? אני לא אצא מהבית, ותמיד אסתובב עם חלוק, וכפכפים
שקיבלתי ממבצע בקוקה-קולה, מסריחים וקרועים, שהבוהן השמאלית
שלי משתרברבת החוצה ואפשר לראות לי את הציפורן הארוכה והעקומה
שמבקשת להיגזר, אבל אני לא אתייחס אליה כי יהיו לי בעיות יותר
קשות. יהיו לי רהיטים ישנים וכל זה- ברור, אבל גם זה לא יהיה
איכפת לי. יהיה איכפת לי להתעורר כל בוקר ולראות את עצמי
בתמונה שתלויה מול המיטה משנות העשרים שלי, עם ג'ל ומשקפי שמש,
ואז לראות את עצמי במראה. את גופי השברירי, את עיניי העייפות
ושפתיי- שלא ידעו שפתיים של אחרת כבר הרבה שנים והן מתחילות
לאבד צבע. ואז אני אסתכל על הפטמות שלי ויחשוב איפה הבחורה
הזאת שמצצה לי את הפטמות נמצאת היום, ואז אני ארד יותר למטה
ולא אוכל להסתכל יותר, אבל אני אמשיך להסתכל כי אני לא בורח
מהמציאות. אני אתבונן ביד הימנית שלי, שידעה כמה סוגי שדיים
בעבר, אבל עכשיו היא מייחלת למשהו הרבה פחות יוקרתי, משהו
בסיסי, אולי יד אחרת, יד חמה ונשית שחוץ מלהחזיק את ידי, גם
תגזור לי את הציפורן של הבוהן השמאלית שיוצאת מהכפכף.
איזה טריפ. וואו. אני בטח סתם פרנואיד, אני בטוח שעוד הרבה
אנשים מרגישים ככה, זה סתם שלב. אני אדבר על זה עם חנן
בהזדמנות שיגרום לי להרגיש יותר טוב. הוא בטח יגיד שהוא גם חשב
על זה פעם וזה יעבור. אתם באמת לא מכירים אותו מספיק טוב. הוא
דווקא חבר טוב כשצריך אותו, ברור שיש איתו קצת פאקים אבל אף
אחד לא מושלם. אני באמת אוהב אותו אפילו שאני מעוצבן עליו
עכשיו קצת. אבל עד יום ראשון שנינו נשכח מזה כבר, כמו תמיד
שקורא לנו משהו כזה.
תוך כדי שהתלבשתי ראיתי מגזין חדשות בערוץ 33 שהיו בשעה מוזרה
כזאת- רבע לשבע, דיברו שם על דברים טיפשיים שהיו די מעניינים
דווקא. כמו: שעומדים לפוצץ מאגר מים טבעי שנוצר במשך השנים
במכתש-רמון. מפוצצים אותו כי יש סכנת מפולת למטיילים שנמצאים
שם. הראו את המטיילים מסתובבים שם כל ימות השנה במקום היפהפה
הזה, כדי להתרחק מכל הזבל העירוני. באמת מציאה המקום הזה. אולי
אני, לשם שינוי, אלך לשם לאיזה סוף שבוע, זה היה יכול להיות
פיצוץ אם הייתי הולך עם מארלין... אהה. אבל בעצם מפוצצים את
המקום. עד שאני מוצא מקום טוב אז באים ומפוצצים אותו. איזה מזל
חרא.
נסעתי למשפחת גוטמן בפיאט שלנו ודווקא עמדתי בזמן אבל עדיין
שתיהן חיכו לי בחוץ. פתחתי את החלון ורציתי להגיד להן להיכנס
אך רבקה אמרה לי לצאת כי לוקחים את הב.מ.ו שלה. באמת עדיף.
ישבתי מאחורה, ורבקה נהגה כמו זקנה אמיתית- לאט, בזהירות,
והידיים שלה היו על ההגה בדיוק איפה שהמורה לנהיגה היה רוצה.
דבורה ישבה מקדימה ושיערה השטני הסתיר את הפרצוף שלה. אז חוץ
מהשלום שהיא אמרה לי לפני שנכנסנו לאוטו לא דיברתי איתה. ואת
האמת, לא הספקתי לראות אותה אבל היא נראתה הרבה יותר בוגרת.
רבקה שאלה אותי דרך המראה:
"שי, מה עם אמא? היא עוד בחברה הזאת למעליות?"
"כן. כבר הרבה זמן". עניתי.
"יופי, שתהיה בריאה. תמסור לה ד"ש ממני".
"בסדר". אני אף פעם לא הבנתי את הקטע של הד"שים, זה כאילו אתה
מוסר לבנאדם שאתה זוכר אותו ונותן לו יחס, אף על פי שאתה לא
לידו. אנשים כנראה אוהבים שזוכרים אותם ומוקירים להם על הדברים
שעשו.
"שירלי גם מוסרת לך ד"ש. היא אמרה שאתה טס עוד מעט לאיטליה".
"מה... כן... הייתי אמור, אבל דחיתי את זה מסיבות פיננסיות".
"טוב, בלי לחץ, כל עיקוב לטובה. דבורה תגידי משהו לא הוצאת
מילה כל הדרך!" איך אני שונא שאמא עושה כזה דבר. זה מביך. נראה
איך היא תסתדר עם זה.
"נכון. אני פשוט הרהרתי במשהו. שי, רצית ללכת עם שירלי להצגה
הזאת, לא?" היא אמרה תוך כדי שהיא הסתובבה וחשפה את עצמה.
שיואוו! איזה יפה! ואיזה ציצים! והכל בשלוש שנים? לא הייתי
מאמין, היא לבשה גופייה צהובה חושפנית כזאת ומיני שחור, היא גם
שמה עיפרון כזה בעיניים שעשה אותן חתוליות, אם הייתי יודע
הייתי מזמין אותה ולא את שירלי. כמה שזה נשמע שיטחי... ניסיתי
לענות לה מהשוק:
"שיר...לי? כן. אני... לא ידעתי איפה היא".
"מה?" היא אמרה בגיחוך. מי היה מאמין שדבורה שפעם ירדנו עליה
וגרמנו לה לגמגם, עושה לי אותו דבר. התלמיד ניצח את המורה.
"לא, לא משנה, אני דווקא שמח ללכת איתך... זאת אומרת אתכן".
היא חייכה והסתובבה חזרה. כל הדרך עד לשם רק הסתכלתי על שיערה,
וניסיתי כמה שיותר לראות מהרגליים, לא יכולתי לחכות עד שנצא
מהאוטו.
כשיצאנו מהאוטו, רבקה זרזה אותנו ואמרה שאנחנו כבר מאחרים,
הלכתי מאחורי דבורה ובהיתי לה בתחת הקטן והחמוד שלה, שהיה
כל-כך קטן שאפילו לא התאים לגוף שלה.
היה כבר שמונה וחצי וההצגה הייתה צריכה להתחיל עכשיו, דבורה
נתנה בי מבטים של כאילו: 'נו, מה אתה אומר עכשיו? כוסית או לא
כוסית?' וזה די עיצבן אותי. אני בטוח שהיא הסכימה לבוא רק כי
רצתה לראות את הפרצוף שלי כשאראה אותה, ואיך אני אגמגם. היא
קיבלה את מה שרצתה, וזה עיצבן אותי לאללה. אבל עדיין הייתי
מזיין אותה בתחת...
באמת איחרנו באיזה דקה, אבל לא היה איכפת לי כל-כך, רק צפיתי
כל ההצגה בדבורה בלי ששמה לב. חקרתי את היופי שנחת עליה וככל
שהסתכלתי יותר, האמנתי פחות. ההפסקה הגיעה מוקדם מן המצופה,
וכולנו יצאנו החוצה ללובי ליד המזנון, רבקה אמרה שהיא יוצאת
לעשן, היא הייתה מעשנת כפייתית. היא עישנה את הסיגריות שלה כמו
מסוממת, זה כאילו שהיא בורחת לסיגריות מכל הלוק של המורה שיש
לה- הדיבור והיחס. נשארתי לבד עם דבורה. הרגשתי די מאוים,
בייחוד כשהיא הסתכלה עליי בעיניים חודרניות כאלה. אחרי שתיקה
של איזה דקה שברתי את הקרח:
"מה?"
"מה מה?" היא השיבה.
"על מה את מסתכלת?"
"עליך. ועל כמה שלא השתנת". היא רק רצתה שאני אגיד לה כמה היא
השתנתה, כדי שיעלה לה עוד קצת את הביטחון, אני לא מטומטם.
"מה רצית? שאני אגדל כרס?"
"אתה אוהב את שירלי?" היא אמרה בחיוך מרושע.
כמעט נחנקתי לשניה, כל מה שהצלחתי לפלוט זה "מה?!".
"למה, שתדע שהיא לא אוהבת אותך בכלל".
"טוב, אף פעם לא חשבתי עליה ככה..." חוץ מאיזה 1000 פעם.
"אל תעשה את עצמך, ראיתי שניסית למזמז אותה בתיכון".
"מה את רוצה, תגידי?" היא נהייתה שטנית, היא רק מנסה לעצבן
אותי, אולי כדי להחזיר לי על מה שעשיתי לה בתיכון.
"כלום. אני רק אומרת לך את האמת כדי שלא תחיה באשליה שהיא
חיכתה לך. כפי שאתה יודע- יש לה חבר".
"אני יודע, מה אני מטומטם נראה לך?"
"אז למה טלפנת אליה בכל מקרה?"
"רציתי לצאת איתה כידיד... מה אני חייב לך משהו?"
"לא. אני רק נהנית לראות אותך חסר בטחון ליד אחת כמוני".
"אחת כמוך?! אחת פוסטמה כמוך?!" היא כבר נראתה לי מכוערת.
"אל תגיד לי שאתה לא נהנה להסתכל עלי, על הנכסים שלי, וכמה
שאני יפה. תגיד את האמת, ציפית לראות את דבורה העקומה שתמיד
ירדת עליה. לא? דרך אגב, מעכשיו תקרא לי 'דבי' כמו כל החברים
שלי". עכשיו עלה לי הסעיף.
"את יודעת מה? כן, אני אוהב את שירלי, ואם את חושבת שבגלל שאת
יפה אז את יותר טובה ממנה אז את חיה בסרט כי את אף פעם לא
תגיעי לקרסוליים שלה!" 'לא תגיעי לקרסוליים שלה'?! זה מה שאבא
שלי אמר לאימי אחרי שהוא בגד בה והיא גילתה. הוא אמר לאימא
שהפילגש שלו לא תגיע לקרסוליים של אימי. וואו.
אני חושב שהיא נעלבה, שוב לא הרגשתי טוב עם עצמי שאמרתי את זה.
היא הסתכלה עלי במבט מתנשא ונכנסה לאולם. נכנסתי אחריה
והתיישבתי במקומי- לידה, רבקה הגיעה אחר-כך והצטרפה אלינו עד
לסוף ההצגה. לא דיברתי עם דבורה... סליחה, 'דבי', עד שהגעתי
הביתה, חוץ מהשלום המזויף שאמרנו בסוף כדי שאימה תהיה רגועה.
רבקה כמובן דיברה איתי כל הדרך על 'השלמת פערים'. סיפרתי לה על
כל החברה, ומה עשיתי בזמן שהייתי מרוחק משירלי. היא די נהנתה
מהשיחה. רבקה הוסיפה ואמרה לי להיות בקשר איתה ועם כל בנות
גוטמן, אמרתי לה שבטח, אני אהיה בקשר, חוץ מהמבט הקודר שנתתי
בדבי לפני שיצאתי, לא התכוונתי להסתכל לכיוון משפחת גוטמן.
מה שאמרתי לדבי בהצגה נשמע כזה קיטשי ומגעיל. אבל זה היה נכון.
אני לא בא ללמד אתכם מוסר השכל כי אין. באמת אין. אבל אני כל
הזמן מפתיע את עצמי מחדש עם דברים כאלה, יכול להיות שאני
מתבגר. אבל מה זה מתבגר? אין כזה דבר להתבגר, יש להתעייף. כן.
להתעייף. הבגרות נובעת כתוצאה מזה שנמאס לך ממשהו או שהבנת
שאין בו שום תועלת. ה'משהו' הזה הוא בד"כ דברים לא בוגרים כמו
מין מזדמן, היכולת לוותר, או אפילו לזרוק ביצים לחלון של השכן.
אני יכול להגיד לכם שאני בכלל לא התעייפתי, אני אפילו עירני
מאוד, אך במקרה הזה הרגשתי מחויבות להעמיד אותה במקום.


פרק רביעי

יום ראשון היום. אני אוהב את יום ראשון כי זה יום לדף חדש,
שבוע נקי ורענן. קמתי בערך באחת עשרה והייתי צריך ללכת לעבודה
באחת, זה די ביאס אותי כי ממש לא היה בא לי. אכלתי קצת
קורנפלקס וראיתי טלוויזיה, הייתה התכנית 'רבקה מיכאלי' שאירחה
אחד שנראה די ניאנדרטלי, שכל החיים שלו עבד בגן הזואולוגי או
משהו כזה, הוא כל החיים שלו עם חיות, הוא אמר שהוא לא נשוי,
אין לו ילדים, ולא הרבה כסף. הוא פשוט זורם עם החיים ונהנה
מזה, לא איכפת לו אם חושבים עליו שהוא מסכן ומבזבז את החיים
שלו, הוא שלם עם עצמו ואני חושב שהוא הרבה יותר מסופק בחיים
מאיזה עורך-דין מזויף שלא איכפת לו שאשתו בוגדת בו ורק מעניין
אותו איך הוא מרוויח את הכסף ליגואר החדשה שלו. כנראה שלהאכיל
טווס ולנקות חרא של פיל בחמש בבוקר יכול להיות ממש מהנה.
והנה, דופקים לי בדלת, אני מסדר את הביצים שלי בתוך הבוקסר,
ובודק שאין כתמי שתן ושפיך עליו וניגשתי לפתוח. אני כאילו
מקווה שזאת תהיה מארלין... ומי זה יכול להיות אם לא מאיר.
"שי, בוקר טוב!" בשבילו סידרתי את הביצים?! אם הייתי פותח ערום
הוא לא היה שם לב.
"בוקר טוב. מה ברצונך שכן יקר?"
"מצאתי שני גורים של חתולים! קטנים ואפורים כאלה! אתה רוצה
לעזור לי להאכיל אותם? אה שי?" הוא אמר, והראה לי את המזרק
הקטן עם החלב שהוא הביא. הלוואי שאני הייתי מתלהב מכאלה דברים.
חיי היו נראים אחרת.
"לא מאיר. אולי יותר מאוחר, אני צריך ללכת". מוזר איך הוא כבר
שכח לגמרי מה קרה לפני כמה ימים, הוא תמיד מדבר איתי כאילו כל
יום אנחנו יוצאים לדיסקוטק ביחד.
"טוב, אז אני בבית. ביי". וואלה? הייתי בטוח שיש לך מליאה
בכנסת. דביל.
סגרתי את הדלת והבטחתי לעצמי שמעכשיו אני אסנן את האנשים שבאים
לי הביתה.
הדלקתי את הרדיו והיה את השיר הזה 'סינג הללויה', הגברתי,
והתחלתי לרקוד במטבח כמו איזה מטורף, אני פשוט חייב ללכת לאיזה
דיסקוטק טוב באמת, אני חייב להתפרק קצת ולשכוח מכל משפחת
ירושלמי והגוטמניות, אני חושב לנתק איתם קשר בכלל, שישאר לי רק
חבר אחד- חנן. זה די מגניב שיש רק חבר אחד. לא יודע למה, וחנן
הוא מסוג האנשים שיכולים להיות החבר היחיד שלך, הוא הבנאדם
היחיד בעולם שבאמת לא איכפת לי להגיד לו הכל, הוא חבר שאפשר
לראות איתו סרט כחול, לבד, בחושך, מבלי להרגיש הומו. זה מאוד
חשוב בחברות שלא מתביישים מכלום.
השיר הבא ברדיו היה של משינה: 'הכוכבים דולקים על אש קטנה'.
הלהקה הכי אהובה על חנן בעולם היא משינה ולכן כשאני שומע שיר
שלהם אני תמיד נזכר בו.
תוך כדי שאני שומע את השיר ומזמזם אותו יש עוד דפיקה בדלת. אני
מאוד מקווה שזה לא מאיר עם עוד אחת מה'בעיות' שלו, הסתכלתי
בעינית וראיתי את פרצופו של חנן, פתחתי את הדלת ואמרתי:
"יהיו לך חיים ארוכים, בדיוק חשבתי עליך". איזה שטויות זה
האמונה טפלה הזאת, זה כמו שחולמים על מישהו שהוא מת אז אומרים
שיהיו לו חיים ארוכים. אומרים את זה רק כדי שבעל החלום לא יפחד
שאותו אחד עומד למות.
"חיים ארוכים? שיהיו ארוכים". הוא אמר ומצא את דרכו פנימה ישר
אל הכורסא הנוחה שלי. לא משנה אבל, שיישב, כל עוד הוא מרגיש
טוב עם עצמו. התיישבתי לידו וחיכיתי שיגיד את סיבת בואו.
"טוב, תקשיב טוב. אתה לא הולך היום לעבודה, אתה בא איתי לראות
דירה שאנחנו עוברים לגור בה".
"מה?! מה לא הולך לעבודה?"
"טלפנתי לחנה הזאת ואמרתי לה שדודה שלך מתה, ואני יעני התקשרתי
בשמך כי הרגשת רע מדי מכדי להתקשר. אל תדאג, היא אכלה את זה
כמו כלב, אמרתי לה גם לא להתקשר כי אנחנו לא רוצים שיציקו לנו
בשבעה". הייתי כבר קצת בשוק, כאמור, אני לא ספונטני במיוחד.
"איזה דירה?"
"תמיד דיברנו שאנחנו חייבים כבר לעבור לדירה משלנו כדי לנסות
להיות עצמאים וזה. אז הנה: דוד שלי עובר לגור בארה"ב לאיזה חצי
שנה, ועד שהוא יצליח להשכיר את הדירה למישהו, שזה גם יכול
להיות אנחנו, אז אנחנו יכולים לגור שם בשלושה חודשים הקרובים
בערך. אני בטוח עובר. אתה בא גם?" אף פעם לא יכולתי להרוס לו
את התכניות. אם זה היה ההפך, אני לא הייתי עובר לשם אם הוא לא
היה עובר איתי.
"חנן, אנחנו באמת דיברנו על זה פעם אבל זה סתם היה, אנחנו בני
עשרים לעזאזל".
"אז אתה בא או לא בא?"
"אני בא". זה עדיין לא בטוח...
"גדול! אתה תראה איזה דירה יפה: בת"א, שלושה חדרים, חמש דקות
מהים, מועדונים, פאבים, כוסיות חופשי. אתה תראה איזה כיף נעשה
שם, רק אני ואתה". כשהוא רצה, הוא תמיד ידע לעשות עניין מדבר
קטן. אבל באמת, אני צריך כבר קצת עצמאות, לעזוב קצת את אימא
ואת החממה הזאת, וללמוד איך זה להיות על סמך עצמך. עכשיו אני
רק צריך לשכנע את אימא שתרשה לי.
"כבר התחלתי לנקות אותה! יש בה גם כמה דברים כבר שהשאיר דוד
שלי. אגב, אתה יודע שהשכן ה'פיקח' שלך משחק לו עם חתלתולים
למטה?"
"כן הוא... אתה יודע, יש לו בעיות".
"אז אתה בא לראות את הדירה?"
"מה, עכשיו?!"
"כן, אז מתי רצית?"
"יאללה, בוא נלך".
שנינו קמנו ועזבנו את המקום, בדרך למטה פגשנו במאיר שהעיף
עלינו מבט מסכן, ופה פעור מלא ריר, הוא בדיוק האכיל איזה
חתלתול מסכן. חנן אמר לו בשפה ילדותית:
"ביי מותק!" ונפנף בידו לשלום כמו ילד קטן. מאיר רק בהה בו
באותו מבט מסכן עד שנעלם לו משדה הראייה. נכנסנו לואן שלו וחנן
סיפר לי כמה הואן הישן והמצ'וקמק שלו זה המכונית הכי טובה
בעולם. 'היא מנצחת מירוצים בהולנד והמנוע שלה יחיד במינו ואין
להשיג לה חלקי חילוף'. אני לא יכול להתווכח איתו כי אני לא
מבין במכוניות, ומעכשיו כל פעם שאני אראה את המכונית הזאת
ברחוב היא תהיה מוקפת הילה בלתי נפרדת. מדהים איך הוא עושה
סיפור מכל שטות.
העברנו חוויות כתמיד, חנן כרגיל הפגין את כושר נהיגת הראלי שלו
והתפלסף איתי על שטויות אחרות לא מעניינות. סיפרתי לחנן על כל
החוויות האחרונות שלי, והתייעצתי איתו לגבי החזיון שראיתי את
עצמי בעתיד, הפעם הוא הגיב בצורה יותר מבינה, כנראה בגלל שאף
אחד לא היה כדי להציק לנו. כמו חן... באמת לא צריך יותר מחבר
אחד, אני הרבה יותר נהנה ככה לבד איתו.
הגענו לשכונה, רחוב צפוף כזה כמעט בלי מקום לחנות, אבל בסוף
מצאנו חנייה ממש ליד הבניין. יצאנו מהמכונית וחנן הסתכל למעלה
לקומה השלישית ואמר:
"ביתנו הקט!"
נכנסנו לבניין. לא הייתה דלת כניסה או מעלית, כל החצר הקטנה
למטה הייתה מלאה בדשא שהולך ונעלם. התחלנו לעלות לדירה בקומה
השלישית. חנן היה עם חיוך על הפרצוף, הקירות היו מלוכלכים
והחלונות בחדר המדרגות היו קטנים ותמיד פתוחים- כמו בצינוק,
כבר התחלתי להיזכר שוב בשכונת לא-איכפת-לי ובחתול שתום העין,
הגענו לדירה וחנן הוציא את המפתח בגאווה ודחף אותו לחור
המנעול. זה לא נפתח. הוא הסתובב אלי במבוכה ואמר:
"זה בסדר, צריך רק לשחק איתו קצת".
אחרי כמה שניות נפתחה הדלת. נכנסנו פנימה. הדירה הייתה ערומה
חוץ מכמה דברים של דוד של חנן, היה אפשר להרגיש שהדירה הזאת
עברה הרבה אנשים, היא נראתה גדולה עלינו למרות שהייתה מאוד
קטנה פיזית.
"נו, אז מה אתה אומר?"
"זה נראה מקום טוב להתחיל בו..." עודדתי אותו.
"צריך לתקן את המנורה במטבח, קצת ניקיון ורהיטים ותראה איך היא
תראה. יש לי ציוד ניקיון ורדיו באוטו למטה, אני רץ להביא אותו.
תרגיש בבית!"
חנן ירד ואני ממש לא הרגשתי בבית, אפילו שלא היה שם אף אחד.
הלכתי לסלון והסתכלתי החוצה מהחלון הגדול, בדקתי קודם כל את
התריסים שלי ואז של השכנים, הם דווקא נראו במצב טוב. התחלתי
להתרגל לנוף, לאוויר, הסתכלתי על אנשים עוברים ושבים, זה נראה
מקום די חי וזורם- כמו שאני אוהב. הלכתי לאחד החדרים, גם בו
היה חלון שהסתכלתי בו, את הנוף הזה יותר אהבתי אפילו: לא היו
בניינים גבוהים שחסמו את הנוף אז יכולתי לראות ממש רחוק, גם
ראיתי את הים בבירור, הוא באמת היה קרוב. כבר התחלתי ממש
להסתגל למקום. את החדר הזה אני אקח לעצמי, אני מרגיש בו טוב,
אני אפילו לא רוצה להיכנס לחדר השני. חנן חזר עם הציוד נלהב,
הדלקנו את הרדיו, הורדנו נעליים, והתחלנו לשטוף כמו משוגעים,
הגענו לכל פינה כי רצינו שהדירה תהיה מצוחצחת, כל הזמן גילינו
עוד משהו זרוק שהשאירו קרובי המשפחה של חנן: מצאנו חייל
כח-המחץ, אני חושב שזה היה רגל-ברזל, מצאנו גם כפכף קטן וישן-
בטח של הילד שלהם.
סיימנו לשטוף ולתקן ולטפל ולשפץ לעת ערב, כלומר, נשבר לנו לעת
ערב, ואז הלכנו לדוכן הפלאפל הקרוב, חנן אכל לו איזה מנה, ואני
לא רציתי כי לא היה בא לי פלאפל, רציתי לאכול קצת אוכל של
אימא. נסענו הביתה וקבעתי עם חנן שיבוא אליי מחר בבוקר, כדי
שיעזור לי להעביר את המיטה שלי והדברים המועטים שלי. ממש
תקתקנו עניינים כי לא רצינו שזה יתעכב, שנינו כבר היינו ממש
להוטים לעבור, לחיות לבד, להסתדר לבד, לכבס לבד (במכבסה
הקרובה). אנחנו נהיה 'צוות לעניין' כמו שאומרים.
כשנכנסתי הביתה התכוונתי לדבר עם אימי. חשבתי מה אני אגיד לה
ובאיזה אופן, כדי שהיא תסכים יותר בקלות:
"שלום". אמרתי לשם שינוי כשנכנסתי. אני לא אוהב להגיד שלום.
"שלום חמודי! איך היה בעבודה? אתה בטח רעב".
"כן אני די רעב..." מת מרעב.
" אורז וקציצות זה בסדר? הסירים עוד מחוץ למקרר".
"כן נראה לי... אימא, אני צריך להגיד לך משהו".
"כן, אני שומעת". היא אמרה כשמזגה את האוכל לצלחת.
"נכון תמיד אמרתי לך שאני רוצה לעבור דירה כבר?"
"כן..." היא אמרה מחוסר הבנה על מה אני מדבר.
"ואת אמרת שאם אני אמצא דירה שאני אוכל להרשות לעצמי לעבור
אליה, אז את תסכימי נכון?"
"עוד פעם חנן עם הרעיונות שלו?" היא קלטה אותי.
"זה לא עוד רעיון. זה אמיתי ורציני, כבר שטפנו את המקום וחנן
התחיל להעביר לשם דברים ומחר אני מעביר את המיטה שלי". היא שמה
לי את האוכל על השולחן וסיבבה את הצלחת כמו שהיא לפעמים עושה.
מה זה? איזה סוג של אמונה טפלה?  
"למה את מסובבת לי את הצלחת ככה???" הייתי סקרן.
"כדי שהצד עם האורז יהיה הרחוק יותר כי לפעמים נופל לך אורז על
הכסא ואני לא מצליחה להוציא את הכתמים אחר-כך". היא אמרה ועברה
לשטוף כלים כדי שאני לא אראה את העיניים שלה שמתחילות לדמוע.
לפעמים היא בוכה סתם ככה. ואז פתאום היא התעוררה, הסתובבה אלי
ואמרה בקול רועד:
"מי יעשה לכם כלים? מי יעשה כביסה? איפה תאכלו? איך תשלמו מים,
חשמל? אתה וחנן?! אתם צעירים מדי, אני לא רוצה, שי".
היא צדקה אבל אני וחנן היינו כבר יותר מדי בתוך הקטע, כבר נורא
רציתי לעבור, אז אמרתי:
"הכל מטופל. תבטחי בי פעם אחת, למה את לא בוטחת בי? למה את
מתייחסת אלי כמו לילד קטן??" אמרתי.
"אתה יודע מה? תעבור. נראה איך תסתדר. תוך שבוע שניכם תחזרו
בזחילה. חוץ מזה מה עם אמא של חנן? אין לה מה להגיד?" אני
אוכיח לה אחרת אתם תראו.
"אמא של חנן מסכימה כי היא מאמינה שהוא יכול לעשות את זה. לא
כמוך".
סיבבתי חזרה את הצלחת איך שהייתה ואמרתי:
"נראה אם נחזור בזחילה". באמת נפלו לי כמה גרגירים של אורז כבר
בביס הראשון...

פרק חמישי

למחרת בצהריים, הגיע חנן עם הואן שלו, ולקחנו את המיטה שלי
ועוד כמה דברים, כשהגענו לדירה היא נראתה הרבה יותר דומה למשהו
שאפשר לקרוא לו בית:
"ראית מה זה? כבר הבאתי שטיח וטלוויזיה!" הוא אמר.
"מתי עשית את זה?"
"קמתי מוקדם בבוקר, ואח שלי עזר לי. גם תליתי על הדלת בכניסה
את המספר שלנו-13"
"כן. ראיתי..." דירה מספר 13. איזה יופי.
אח שלו עזר לו. לי יש שני אחים גדולים שרק אני יכול לעזור להם
בגלל שאני כזה קטן ואף פעם לא יכול לקרות מצב שיהיה לי דבר
גדול לעשות והם יצטרכו לעזור לי. גם אם הייתי קורא להם, נניח,
לעזור לי להעביר את המיטה, ונניח שהם היו באים, אז הם היו
משתלטים על העניינים: 'שי תפוס פה, תחזיק שם!, שי תיזהר לא
לדפוק את המיטה בקיר!, למה יש לך שתי ידיים שמאליות?',
וכשהיינו מגיעים לדירה כבר, אז הם היו אומרים לי שעדיף להעביר
את זה לפה ואת זה לשם כדי שיהיה יותר מקום, והם לא היו מוותרים
עד שהייתי עושה מה שהם אמרו. הם מזלזלים בי ולועגים לי שאני לא
אסתדר לבד כאילו שהם דואגים לי באמת. כל העולם קטן עליהם, הם
יודעים הכל ואסור לתת להם פקודות. אימא, לפחות, לא לועגת
ומזלזלת, היא סתם מעצבנת, חושבת שאני ילד קטן ולא מאמינה בי.
אני תמיד אהיה הכי קטן וחלש בעיני כל המשפחה שלי. האמת היא,
שהם יצרו אותי, בגלל היחס שלהם אני מרגיש לידם ככה. אני חייב
לצאת מזה.
ליד אבי לעומת זאת, אחיי חוזרים להיות ילדים קטנים ומתייעצים
איתו בכל נושא שצריכים כי הוא זקן וחכם ומבין בכל נושא, יותר
מהם. והוא לא תמיד מקשיב להם לכל מילה ונותן להם את מלוא תשומת
הלב. כשאני מדבר עם אבי אני לא חולק לו כבוד כל-כך כי לא מגיע
לו, אפילו שהוא זקן, נכה וחכם, אני מדבר איתו בצורה די מזלזלת
ולא מתייעץ איתו בדברים שבאמת חשובים לי כמוהם. אם כבר אני
מדבר עם אבי על משהו חשוב אז אני מושך את כל תשומת ליבו. אז
בעצם נוצר מצב שאחיי ואימא מזלזלים בי, אני מזלזל באבי, ואבי
מזלזל באחיי. אך עדיין כולם מתייחסים אלי כמו לילד בן שש...  
בכל מיקרה, אני וחנן תכננו לישון היום את יומנו הראשון בביתנו
החדש, ותכננו ללכת לים לחגוג, אז הזמנו את כל החברה. זאת אומרת
הזמנו את אריה שיביא את כולם איתו. בינתיים, הלכנו למכולת
השכונתית הקרובה לקנות קצת מצרכים למקרר שהשאיר לנו דוד של
חנן. הוא השאיר גם כיריים, כמה כלים, ספה ישנה ושולחן אוכל
קטן. לקחנו כמה דברים בסיסיים כמו לחם, חלב וביצים, קורנפלקס,
ירקות וגם קופסת טונה. אכלנו גם בייגלה ושתינו שוקו יטבתה
גדול. בלי לשלם!
הלכנו לקופה, שהייתה די מיושנת לזמנים של היום: בלי מחשב חדשני
כזה ומסילה שמזיזה את המצרכים אלא שולחן ישן כזה ובלוי.
מאחורי הקופה ישבה אישה שמנה בת איזה חמישים עם משקפים עתיקות
ואף שמן וגדול עם נקודות שחורות. היא נראתה אחת שלא חייכה
בחיים, היה אפשר לראות בעיניים שלה כאב. לחנן היה בא לצחוק קצת
אז הוא אמר לה:
"מה נשמע בובה?" וחייך את החיוך השטני שלו, שהפעם נבע ממבוכה.
לתדהמתי, האישה השמנה חייכה קלות. חנן מיהר להוסיף: "חייכי
נערתי, השמים כחולים והציפורים מצייצות ויש לנו הרבה סיבות
להתחיל לחיות!" האישה הסתכלה עליו וצחקה. כל הגוף הגדול שלה זז
מהצחוק, חנן שינה את אופייה בשניה. רק הוא מסוגל לעשות דברים
כאלה, לא משנה למי.
"אתה צודק בחור צעיר. אתה צודק..." היא ממש אמרה משהו חוץ
ממחירים. חנן שילם, ושנינו יצאנו שמחים מהמכולת. איזה שרמנטיות
יש למניאק הזה.
חזרנו הביתה והכנתי כמה חביתות לשנינו, כל-כך נהנינו לאכול
בבית שלנו לבד, זאת הייתה חוויה, תחושה חדשה, ממש כמו שילד קטן
עושה משהו בפעם הראשונה. לדוגמא, אני זוכר שהייתי בגן והגננת
עשתה כאילו דוכן לשתיית מיץ תפוזים בחוץ, כדי שנתרגל לקנות לבד
אם נצטרך, בלי אמא. כל אחד מילדי הגן קיבל מטבע זהב, יפה כזה,
והיה יכול ללכת לדוכן מתי שרצה. אני שמתי את המטבע בכיס של
המכנסיים, כדי שאני לא אאבד אותם, ואז הלכתי סתם ככה לדוכן
באמצע היום, כשהייתי צמא כמובן, וביקשתי מהגננת "כוס מיץ
תפוזים אחת בבקשה". והגשתי לה את מטבע הזהב שלי, קיבלתי את כוס
המיץ ושתיתי אותה לרוויה. היא הייתה כוס מיץ התפוזים הכי טעימה
ששתיתי אי פעם. אין כמו פעם ראשונה.
בזמן שנשאר לנו לפני שהלכנו לים עם החברה, חנן רצה לראות
טלוויזיה, ואני ישבתי לי על אדן החלון בחדר שלי והסתכלתי איך
השמש עושה את דרכה לכיוון השקיעה. הייתי צריך קצת זמן לחשוב כי
אדם שהוא לא ספונטני, שעושה דבר ספונטני, צריך רגע לחשוב,
להסתכל על הדברים מזווית אחרת- מלמעלה. צריך לבדוק שמה שאנחנו
עושים זה הדבר הנכון, שאנחנו לא נבוכים ושאנחנו לא פוגעים באף
אחד. מישהו ספונטני כמו חנן יכול לרצוח מישהו ואחרי שעה לשבת
לאכול גלידה, הוא לא צריך לחשוב על כלום. את האנשים הספונטנים
פחות מעניינות התוצאות פשוט, ולדעתי זו באמת תכונה חשובה.
בערך בשעה שבע צלצלו באינטרקום. זה היה אריה והחברה. חנן ירד
למטה ואני רק הייתי חייב לטלפן לאימא כדי לראות שהכל בסדר
בינינו, לא יכולתי לשמוח כשיש עניינים בלתי סגורים ביני לבין
אימא. דיברתי איתה קצת ושאלתי לשלומה, וזה גרם לי להרגיש הרבה
יותר טוב. ירדתי למטה וכולם חיכו לי כבר במכוניות. וואו. כולם
חיכו לי. רועי וטליה ישבו מחובקים וחן הביאה איתה איזה ידיד.
היא עשתה את כדי לגרום לחנן לקנא- כרגיל אבל לא היה איכפת לו
בכלל. כולנו קפצנו למכוניות ונסענו לים, הנסיעה הייתה מאוד
קצרה, היינו יכולים אפילו ללכת ברגל. התחלנו להסתובב על החוף
בחיפוש אחר מקום מתאים: לא רצינו שיהיו יותר מדי אנשים מסביבנו
שיפריעו לנו, כי ככה אנחנו- אוהבים רק את הרעש שאנחנו עושים.
לבסוף כשמצאנו מקום נחמד, אריה פרש את הסדינים שהביא וקפץ רגע
לאוטו להביא סנדוויצ'ים ובירה ששכח, חן הדליקה את הרדיו שהביאה
והחלה לזוז לקצב הטרנסים, הם תמיד דאגו להכל הירושלמים האלה,
הם היו מייסדי החברה שלנו. אריה חזר עם הציוד והביא איתו גם
גיטרה ישנה עם סטיקרים של ש"ס וביבי נתניהו. רועי שם 88 אף.אם
ואריה ניגן לצלילי המנגינה של לד-זפלין. איך כולם מרגישים
קרובים כאלה, באמת חברה. גם ידיד של חן הרגיש בחברה, לא ידעתי
איך קוראים לו אפילו, וגם לא היה איכפת לי, חנן תמיד נמצא
במרכז העיניינים, טועם מכל דבר: הוא יושב בין חן לאריה, יד אחת
על הבירה ויד אחת על החן, לא משנה לו אם המוזיקה לא טובה, כמו
לי. חנן פשוט יושב ומשתחרר, הוא היה משתלב הרבה יותר טוב ממני
בחברה, כי אני סתם ישבתי ככה במעגל הקטן, בין רועי וטליה לבין
חן, ידידה, חנן ואריה, אבל לא היה איכפת לי, גם ככה אני לא
אוהב אותם כל-כך ואני רק חושב על הדירה החדשה כל הזמן.
הזמן עבר וכולם נכנסו לים, ואני נגררתי אחריהם כדי שלא יגידו
לי שאני מופנם מדי ואדיש. אחרי שיצאנו מהים החלטתי שזה זמן טוב
ללכת הביתה, אמרתי שלום לכולם במהירות ורק אריה אמר לי לא
ללכת, הוא באמת חבר טוב אבל בכל זאת עזבתי. הלכתי ברגל הביתה,
זה לא היה רחוק בכלל, רבע שעה הליכה. הגעתי הביתה ולקחתי את
המפתח שהיה בארון חשמל, שיחקתי איתו בדלת קצת כדי שתיפתח וזה
עבד. חייבים להחליף את הדלת המחורבנת הזאת.
עשיתי מקלחת קרה כדי להתרענן ונכנסתי לחדר שלי, התיישבתי שוב
על אדן החלון וחשבתי. אני אוהב לחשוב לבד, הדמיון שלי בורח לו
ומעלה כל מיני דברים מוזרים, כמו למשל, חשבתי איזה מגניב יהיה
אם היו עושים גלידה בטעם מוזר. כן, מוזר. העטיפה תהיה מאוד
מקושקשת בצבעים זולים כמו צהוב,כתום וורוד, הריח של הגלידה
יהיה מוזר. יהיה כתוב בחוץ: "המוזרה בעולם!". אנשים יקנו אותה
כמו מטורפים בגלל הסקרנות, בייחוד האמריקאים שהם קונים כל דבר.
מי שיעשה את זה יהיה אדם עשיר.
עזבתי את אדן החלון והלכתי לישון. חשבתי שבטח חן כבר נמרחת על
חנן וידיד שלה מרגיש כמו דביל, הוא נראה כמו דביל גם ככה.






פתאום הטלפון צלצל. שמתי לב שכבר נרדמתי כנראה, קמתי והתחלתי
לחפש את הטלפון, שכחתי איפה הוא היה כי אף פעם לא דיברתי בו,
גיששתי בחשכה ולבסוף מצאתי:
"הלו???" עניתי והסתכלתי בשעון. היה שלוש בבוקר.
"צ'יץ'? זה אריה..." לא שמעו כל-כך טוב בטלפון הדפוק הזה. הוא
נשמע מאוד מוזר. מה הוא בוכה?
"צ'יץ' תשב." כבר ישבתי.
"חן מת!!!" מה??! חן מתה? טוב...
"איך חן מתה?!" אמרתי בקול המום.
"לא חן! חנן!" נכנסנו לים... סתם שיחקנו.... ופתאום שמנו לב
שהוא לא שם... הוא טבע!" אריה פרץ בבכי. טבע?
"אריה, איפה אתה?"
"באיכילוב." הוא אמר וניתק.
אני בשוק נראה לי. לא בא לי לבכות אבל. זה לא צריך להיות ככה,
אני צריך לבכות הרי הוא החבר הכי טוב שלי וזה. טוב. כנראה אני
בהלם עוד, אחרי שאני אעכל אני בטוח אבכה, אהבתי אותו, הוא היה
כמו אח בשבילי.
התלבשתי מהר ותפסתי מונית לאיכילוב. הנהג בטח לא יודע שהחבר
הכי טוב שלי מת, ושאני בשוק טוטאלי, הוא בטוח שאני סתם איזה
תמהוני, אני יכול לראות את זה מהצורה שהוא מסתכל עלי במראה,
אבל מה איכפת לי, רק שלא יקרה שום דבר כזה לאנשים שהוא אוהב.
שיהיה בריא.
הגענו לאיכילוב, שילמתי לנהג, ונכנסתי לבית-החולים, שאלתי את
הפקידה בקבלה לאיפה ללכת והיא הפנתה אותי לחדר המיון. עברתי
במסדרון הגדול שם והסתכלתי בכל המיטות והחדרים אפילו שידעתי
לאן אני הולך, אני כאילו ציפיתי לראות משהו מבעית ומזוויע באחת
המיטות. לא יודע למה. זה כמו שאתה תוקע נוד ואז מריח כדי לבדוק
כמה מסריח הוא... על מה אני חושב! חבר שלי מת אני צריך להיות
עצוב! אני באמת עצוב אני פשוט בהלם. הגעתי לחדר של חנן וראיתי
את כל המשפחה שלו בחוץ, אמא שלו בכתה קשות, זה לא היה מחזה
נחמד, התכוונתי להיכנס לחדר אבל אז בדיוק יצאה הרופאה וסגרה
אחריה את הדלת ואמרה לי שאי אפשר להיכנס יותר היום ושהוא צריך
להישאר לבד. היא נראתה ממש טוב יחסית לרופאה, כמו אחת מסרט
כחול שעומדת להתפשט... טוב די, אני עוד שנייה בוכה, החבר הכי
טוב שלי מת לעזאזל, אבל זה לא יוצא לי, קשה לי לבכות בפומבי.
ראיתי את אריה והחברה יושבים קצת רחוק ממני ולא היה לי כח ללכת
לשבת איתם, הייתי שבור. אבא של חנן בא והתיישב לידי:
"הם אומרים שהוא לא יצא מזה. הוא עכשיו בתרדמה והוא כנראה ימות
בימים הקרובים. הוא נשם יותר מדי מים, כשהם הגיעו הם מצאו אותו
ללא רוח חיים. אומרים שהוא היה מעל עשר דקות מתחת למים... אם
רק הייתם שמים לב מה אתם עושים... תראה מה קרה עכשיו. איבדתי
את הבן שלי..." אפילו אבא של חנן בכה, אז ניחמתי אותו, כאילו
שיכולתי. הייתי רוצה להיות אדם שיכול לנחם אנשים בצורה מנחמת.
זה נותן הרגשת סיפוק, הרגשה שמעריכים אותך, אבל לי אין את זה.

נסעתי הביתה, לבית החדש. למה הייתי צריך להישאר שם? גם ככה הוא
בתרדמה ואי-אפשר לראות אותו, עדיף שאני אלך הביתה לאגור כוחות
ומחר אני אלך לראות אותו שוב. גם ככה אני שונא בתי חולים.
חזרתי כמעט בשש והייתי עייף מאוד, התיישבתי קצת על אדן החלון
כדי לעכל מה שקורה לי אבל לא הצלחתי כל-כך, כנראה בגלל שאני
כזה זה לא ספונטני וקשה לי להסתגל למצבים חדשים. הלכתי לישון
וחשבתי על כל הזמנים הטובים והרעים שהיו לי ולחנן: נזכרתי בכמה
ששיחקנו הרבה סנוקר בתיכון והתעצבנו אחד על השני תמיד, לא משנה
מי היה מנצח, כל משחק היה יותר מאבק פסיכולוגי ממשחק פשוט. הוא
כל הזמן הפעיל עלי את הפסיכולוגיה בגרוש שלו שתמיד נפלתי לה כי
כל-כך הערצתי אותו שהאמנתי לכל דבר שהיה אומר, והוא באמת ניצח
אותי יותר משאני אותו והשאיר אותי עם הרגשה חרא. אבל לא היה
איכפת לו, הוא כאילו שאב ממני את הכח כל פעם שהתעצבנתי ממנו,
ושם אותו במאגרים שלו כדי שיוכל לגרום לי בעתיד לעוד רגשי
נחיתות כלפיו. זה לא היה נחמד מצידו אבל היו לו גם צדדים
חיוביים.
דיברנו שעות בטלפון כמו איזה זוג מאוהבים על כל מיני שטויות.
אח שלו קרא לנו הומואים כל הזמן כי דיברנו על דברים מגעילים
כאלה כמו שבנות מדברות אבל לא היה איכפת לנו כי היינו קרובים
מדי מכדי להיות נבוכים מדבר כזה. אני זוכר שפעם דיברנו בטלפון
על כמה שפיך יוצא לנו כשאנחנו עושים ביד. אני העלתי את הנושא
כי חשבתי שיוצא לי קצת מדי שפיך ואי-אפשר להכניס להיריון ככה,
אז שאלתי אותו כמה יוצא לו והוא היה ממש מבין וענה לי שיוצא לו
בערך 4 עד 4.5 פופיק. פופיק זה יחידת מידה שהוא המציא אותה על
המקום. כמות השפיך המושפרצת בגמירה הממוצעת לאדם צריכה להיות
בין 4 ל-4.5 פופיק של האדם הנבדק, לפי משפט "חנן". את האמת,
הוא די צדק נראה לי, ולי יצא רק איזה 2 פופיק אבל זה לא ידאיג
אותי עד שאני אתחתן ואצטרך להוליד ילדים.
נרדמתי לאיזה שעתיים וקמתי בשמונה וחצי כדי ללכת לבקר את חנן,
זה מראה שבאמת הוא היה חשוב לי. לקחתי שוב מונית אפילו שזה
עולה הרבה כסף והגעתי לאיכילוב. הלכתי לחדר שלו והיו שם רק אבא
של חנן ואח שלו שישנו. מסכנים. הרופאים אומרים שהוא לא יתעורר
ואביו ואחיו של חנן סתם נשארים שם וכאילו משחקים עם הפצע הפתוח
שלהם. נכנסתי לחדר וראיתי אותו מחובר לאיזה מכונת הנשמה, הוא
כולו היה לבן אבל נראה היה שהוא נח בשלווה. עמדתי לידו חמש
דקות ואז הדמעות מילאו את עיניי, הנה סוף-סוף אני בוכה. הדמעות
התחילו לזלוג, השמעתי קול יבבה כזה, אני בוכה. כן אני בוכה,
איזה קול מעצבן יש למכונת הנשמה הזאת. זה די קשה אבל אני עדיין
בוכה, זה לא משחרר כמו שחשבתי אבל ידעתי שזה יקרה. ניגבתי את
הדמעות, תפסתי כסא והתיישבתי לידו:
"חנן, מה קורה? זו כנראה הפעם האחרונה שאני אדבר איתך ואראה
אותך בחיים. מה אני אגיד לך... אני אתגעגע אליך..." זה די
מטומטם לדבר למישהו בתרדמה...
"אני אשמור על הדירה בשבילך. אתה יודע, זה נראה שהשגת מה
שרצינו לא? רצינו תמיד למצוא את השקט הנפשי, פשוט לשכב ולא
לעשות כלום וליהנות מזה. אני בחיים לא ראיתי אותך כזה שליו וזה
נראה כאילו יש לך כזה חיוך קטן על השפתיים... בטח אתה כבר ממלא
טפסים לגן-עדן עכשיו ורואה את כל הכוסיות שמתות כבר להגיע
אליך. תאמין לי יותר טוב. טוב, אני מרגיש די מטומטם לדבר איתך
כי אתה די שקט היום..." חייכתי.
"אני אהיה איתך בקשר...?" חייכתי שוב ויצאתי מהחדר. נראה לי
שאני מקבל מוות בצורה ממש טובה, אני אפילו יכול לחייך לידו, זה
מאוד חשוב להיות ככה וזה אחד הצדדים היותר טובים שלי. אולי זה
איזה תכונה מיוחדת של אנשים לא ספונטנים. בכל מקרה, ככה צריך
לקבל מוות: זה הרי חלק מהחיים, וגם יש לי הרגשה שאני אראה שוב
את חנן. בטח בעולם הבא.
חזרתי שוב הביתה, הכנתי לעצמי משהו לאכול וראיתי קצת טלוויזיה.
הייתה שוב איזה תכנית בוקר, הם דיברו על המצב עכשיו עם
העיראקים וסאדם וזה. אני אף פעם לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה,
כל הזמן הוא מאיים שהוא יפציץ אותנו ואנחנו נערכים עם כל
המסכות אב"כ והשטויות, כמו ילדים קטנים. למה הוא כזה רע? תן
לחיות בשקט, תבזבז את הכסף שלך על ייבוא של כוסיות מאוקראינה
במקום על נשק 'לא-קונבנציונלי' אולי זה ירגיע אותך. לומר את
האמת, זה הגיוני שהוא כזה רע כי אין להם שם בבגדאד כוסית אחת
כדי להירגע עליה. כל העיראקיות כאלה מכוערות ואולי זה משגע את
כל הגברים שם אז הם מבזבזים את הזמן שלהם על שטויות כמו על
הנשק ה'לא-קונבנציונלי' ועל כל המתכת שיש להם על המדים. כאילו
שהם עשו משהו בשביל זה. טמבלים.
אחרי סאדם, הייתה תחזית, החזאית הייתה אחת ממש כוסית, נהייתי
מה זה חרמן והייתי חייב לעשות ביד. הסתכלתי עליה ואוננתי קצת
ואז חשבתי שאפילו החזאית של ערוץ 2 נראית יותר טוב משל ערוץ 1.
החברה בטלוויזיה החינוכית חייבים לעשות משהו בנידון. אם נגיד,
הם יעשו שהחזאיות שלהם יהיו הכי כוסיות בעולם ונראות חרמניות
כאלה אז אולי יהיה להם איזה גימיק ואז כולם יעברו ל'מבט' במקום
החדשות בערוץ 2. הראשונים שיעברו לערוץ 1 יהיו אלה שמגדירים את
עצמם כאנשי עסקים מאוד חשובים ומשחקים אותה כאילו הם מאוד
בררנים בנושא החדשות. חבורה של מזויפים. גם אם היו דוחפים כמה
תמונות פורנו בעיתון 'הארץ' אז גם כולם היו עוברים אליו בתגובה
שהוא פשוט יותר טוב.
איזה כיף סוף-סוף להסתלבט כמו שצריך, לבד בלי אימא, בלי חברים
טמבלים על הראש, או עבודה מחורבנת. נראה לי שפשוט אני אראה
טלוויזיה כל היום. וכך היה. לא יצאתי מהדירה כל היום ורק לפני
שהלכתי לישון הסתכלתי קצת מהחלון כדי לנשום קצת אוויר צח.
אח. איזה חיים.  

פרק שישי

מה זה כל העצים האלה? איפה אני? ולמה כזה שקט פה?
"צ'יץ'." מישהו אמר בכל אלוהי. הסתובבתי וראיתי את חנן!
"חנן?! אתה לא בתרדמה עכשיו?"
"כן. אתה איתי בתרדמה שלי. טוב, אולי לא אתה... הנפש
שלך-נשמה". מה הוא מזיין את השכל?!
"מה אתה מזיין את השכל?! זה נראה לי מקסימום סתם חלום, אולי
אני קצת בחרדה מהמוות שלך וזה מסביר את זה..." הוא קטע אותי
וצחק צחקוק קל- גיחוך. אף פעם לא שמעתי אותו צוחק ככה, הוא לא
צחק צחוק שטני כזה כרגיל אלא צחוק של אדם מבוגר שכאילו מבין
הכל ויודע הכל. משהו פה מאוד מוזר.
"חנן אתה לא עצמך בדיוק..."
"בטח שאני לא עצמי בדיוק, אני מת! פה אני לא חרמן, לא חמדן, לא
שמח, לא עצוב, אני סתם!. הסיבה שהבאתי אותך לפה זה כדי לבקש
ממך עיצה מה לעשות, אמרו לי שאם אני אצליח לתקן את המעוות אני
אוכל לחזור לחיות ויש לי אפשרות לעוזר אחד מהחיים".
"ואני אמור לעזור לך? בחרת בי?" וואו. חנן בחר בי לעזור לו
לחזור לחיים, איזה כבוד.
"כן. בחרתי בך. יללא בוא כבר, אין לי את כל היום".
הוא התחיל ללכת, ואני הזדרזתי קצת כדי להשיג אותו, הלכתי לצידו
והסתכלתי עליו, נראה היה שהוא מכיר את היער הזה כאילו הוא גר
פה כל חייו.
"אתה יודע איפה אנחנו הולכים עכשיו?" הוא אמר בשקט והמשיך
להסתכל קדימה.
"איפה?" אמרתי בסקרנות.
"יער עצי הדימיוץ. לא מוכר לך קצת? אתה יודע מה זה המקום הזה
כל החיים שלך, כולם מכירים אותו. בעיקרון..."
הסתכלתי סביב וזה היה נראה סתם יער נחמד ולא מוכר בכלל, אז
אמרתי:
"לא".
"אל תדאג, כשתגיע למצב שלי תבין כמה אתה מכיר אותו..."
לא הבנתי כל-כך למה הוא מתכוון אבל נראה היה שהוא יודע על מה
הוא מדבר כי הוא דיבר בכזה ביטחון ושקילות. הוא תפס בידי ואמר
לי: "מה שאפשר לראות מפסגת העץ הזה לא רואים מהמקום בו אנו
נמצאים עכשיו".
העץ באמת היה עצום: רחב וגבוה... לפחות עשרים מטר.
"חנן! אני לא יודע לטפס אבל!" צעקתי. הוא תמיד היה טפסן אבל
אני לא.
הוא כבר הגיע למעלה במהירות וצעק לי מלמעלה:
"תנסה! אתה תצליח תאמין לי, זה לא קשה".
אז ניסיתי. והצלחתי! זה באמת לא קשה, אף פעם לא ידעתי שאני
יודע לטפס כזה טוב. הגעתי למעלה והצטרפתי לחנן, התיישבתי לידו
על איזה ענף ונשענתי בנוחות על אחד העלים הענקיים של העץ.
"עוד רגע תראה. הם צריכים להגיע בכל רגע". הוא אמר וחטף לו
איזה תות מוזר כזה מהעץ.
"רוצה?" הוא אמר בפה מלא. "טעים לאלא, אתה יכול לקחת כמה שאתה
רוצה- עלי".
"מה זה?" תלשתי אחד, הרחתי אותו ובחנתי אותו בקפידות.
"סיפי. זה טוב, יעשה לך מצב רוח".
נגסתי ביס וזה באמת היה טעים, מאוד עסיסי ומתוק.
"אלה הפירות הכי טובים ביער: בצמרת העץ הכי גבוה".
שתקנו לרגע, ואז חשבתי...
"חנן, מי אלה האנשים שאמרו לך לעשות את מה שאנחנו עושים?"
הוא הסתכל עלי ואז הפנה את מבטו חזרה ואז הצביע למעלה ומיד
הוריד את האצבע.
"לא סתם אומרים שזה לא יפה להצביע... או... הנה הם באים, אתה
רואה אותה?"
הסתכלתי וראיתי ילדה קטנה, בערך בת שש, יושבת על חמור מכוער
מלוכלך ומלא זבובים, שיערה של הילדה היה זהוב כשמש ולחייה היו
ורודות. היו לה שתי צמות ועיניים כחולות ושמלה פרחונית לבנה-
לא ילדה שבד"כ רוכבת על חמורים. אחריהם הגיעו בצעדים קלילים
ליצן ואדון עם שני ראשים... הסתכלתי על חנן ואמרתי לו:
"מה זה?! חיקוי של הקוסם מארץ עוץ?!"
הוא הסתכל עלי במבט מתנשא ואמר:
"זה אני. איך אתה לא מזהה את המקום הזה...? לא משנה. אתה מבין,
זאת הבעיה. אני צריך לעזור להם איכשהו להמשיך בדרכם ואם אני
אצליח אז אני אחזור לחיים..." הסתכלתי עליו בתמיהה.
"טוב, תקשיב, אני אסביר לך מההתחלה..." חנן הסביר לי הכל וזה
היה סיפור די מעניין אבל מוזר. הוא סיפר לי שהצוות הזה הולך
ביחד כל החיים, הילדה על החמור, הליצן, והאדון בעל הזקן ושני
הראשים.
הם עוברים ביחד הרבה: הרים, צמתי-דרכים, ביצות, נופים- כל מה
שיש בטבע. שני הראשים של האדון קובעים ביחד באיזה דרך ללכת
ובאיזה שביל בדיוק, בלעדיו הם לא היו יודעים לאן ללכת ובטח היו
אובדים כבר מזמן. תמיד צריך לשים לב ששני הראשים מסכימים
ביניהם כדי שיתנו תפוקה מלאה, אם הם לא מסכימים אז ההחלטות
שלהם יכולות להיות שגויות וכולם ילכו בדרכים שגויות שיגרמו
למותם בסוף.
הליצן הוא המצחיק מבין כולם ותפקידו לעשות את הדרך הרבה יותר
מהנה. יש לו אישיות חזקה והוא תמיד יעזור בעת משבר. בזכותו הם
שוכחים את סבלם וממשיכים בדרכם במוטיבציה רבה. אך מצד שני,
כשהליצן עצבני או עצוב אז הוא מעצבן אותם וגורם להם להרגשת
דיכאון, וככה הוא יכול לגרום לאדון להתבלבל וכך לאבד את הדרך
או שהילדה תתאכזב, תתייאש מהמסע המייגע ותחליט לפרוש. אבל רוב
הזמן הוא בסדר ומצחיק את הצוות שלנו ובזכותו יש להם כח
להמשיך.
החמור תפקידו ללכת. ללכת ועוד ללכת, הוא לא אומר כלום, רק הולך
והוא אף פעם לא מפסיק ללכת חוץ מבלילה. הוא מאוד נזהר שלא
להפיל את הילדה כי כדי להמשיך במסע הילדה צריכה להיות בריאה,
שמחה ותמיד על גבו של החמור. אסור לאף אחד לעקוף את החמור כי
הוא חייב להיות ראשון, זה הדבר היחיד שהוא מבקש בתמורה- להיות
ראשון, ואם מישהו יעקוף אותו אז הוא יבעט בו ויתעצבן אותו ואז
הילדה תתעצבן... בכל מקרה, הם יודעים שאסור לעקוף אותו והם לא
רוצים לעקוף אותו כי כל אחד יודע את מיקומו.
והילדה... הילדה רוצה להגיע לשקיעה יום אחד, וכולם מנסים לקחת
אותה לשם. אין לה שום תפקיד בצוות אבל כולם עושים הכל כדי
להגיע לשקיעה כי זה מה שהיא אמרה. יש לה אישיות של ילדה קטנה
אבל את הכח הרב ביותר. היא השולטת, היא המנהיגה ובזכותה כל
השאר קיימים ומסוגלים לתפקד.
בלילה הם עוצרים, חונים להם ליד איזה עץ דימיוץ ואוכלים את פרי
הסיפי המשובח שהוא נותן. החמור שר שיר ערש לילדה כדי שתירדם,
ולאחר שהיא נרדמת אז כל השאר יכולים גם להירדם, חוץ מהאדון.
לאדון יש תפקיד מאוד חשוב בצוות כי הוא גם המבוגר שבהם. הוא
משחק תפקיד של אבא ויודע לכעוס קצת שצריך, ליישב מחלוקות
ולעשות סדר כראוי. הוא לא צריך לישון כי יש לו מחויבויות אחרות
כמו: לצפות בהמשך הדרך מראש ההר, לדון בינו לבין עצמו לגבי כל
מיני מחלוקות שעלו בהמשך היום וגם לשמור על שינה ערבה של כל
חבריו למסע.                                                
                         
כשחנן סיים לספר לי את הסיפור ראיתי משהו מוזר... חבורה של
גמדים קופצים ורצים בזריזות בין רגליהם של כל החברים, את צחוקם
אפשר לשמוע בכל הארץ המוזרה הזאת, ואז הגיח מלך שמן עם נזם באף
שנישא על ידי ארבעה משרתים גדולים ושחורים. הם נעצרו מול
חברינו והמלך הורה למשרתיו להוריד אותו לאדמה, הוא נעמד, נשם
לרווחה ואמר:
"אני מילה מלך המילה2 ואלה הם נתיניי. אתם פולשים לשטח ארצנו
היפה והחלטתי לבוא לבקש מכם אישית לתת לי את הילדה ולחזור אל
המקום ממנו באתם..." ובלי לשים לב, אחד מהגמדים השרצים חטף את
הילדה וברח בצחוק מתגלגל לכיוון ממנו בא המלך.
"לא!! הילדה!! איך אני אציל את המצב עכשיו?! צ'יץ'!"
מה?! התעוררתי. כולי מזיע ורועד. איזה חלום... אני חושב שאני
מאבד את שפיותי, חנן הזה חדר לי יותר מדי לתוך התת-מודע.
קמתי והלכתי לשתות משהו מהמקרר, היה רק מיץ מנגו. לקחתי אותו,
התיישבתי ליד השולחן ושתיתי. ואז חשבתי לעצמי אולי החלום היה
אמיתי? אולי חנן באמת ניסה למסור לי איזה הודעה או לבקש ממני
לעזור לו? אם הייתי ספונטני אז הייתי קופץ עכשיו לבקר אותו,
אבל אני לא, אז אני אחזור לישון...
בבוקר, כשקמתי, חשבתי שזה יהיה מטומטם ללכת לבקר את חנן כי הוא
גם ככה בתרדמה וזה סתם יעציב אותי לראות אותו וגם יבזבז לי כסף
למונית... אחרי שאכלתי ביצה מקושקשת עם גבינה צהובה, כמו שאני
אוהב, התיישבתי על אדן החלון, כרגיל, וחשבתי מה אני עומד לעשות
עם עצמי. לפני שהספקתי לחשוב, צלצל הטלפון. עניתי, וזאת הייתה
אימא שכנראה ראתה את הפתק עם הטלפון שהשארתי לה. היא שאלה אותי
איך אני מרגיש, מה עם חנן- היא כמעט בכתה כשהיא דיברה עליו,
ומתי אני חוזר הביתה... אז אמרתי לה שבינתיים אני נשאר פה ואני
רוצה קצת זמן לחיות לבד. היא הסכימה ולפני שניתקה אמרה לי שהיא
דיברה עם המשפחה של חנן, ניחמה אותם ואפילו באה לבקר, והם אמרו
שסבלים צריכים לבוא היום לקחת את הדברים שלו חזרה הביתה. בקשר
לדירה הם כבר ידברו איתי. לאחר דקה צלצל הטלפון שוב. זה היה
אריה שאמר שההלוויה היום אחר הצהרים. לא הייתי מופתע, וגם לא
יותר עצוב כי התכוננתי לדבר כזה. אולי אני צריך לשים את משקפי
השמש שלי להלוויה? בכל תכנית טלוויזיה ראיתי אנשים עם משקפי
שמש בהלוויות, זה מגניב כזה. התיישבתי שוב על אדן החלון ואז
חשבתי שאני לא צריך ללכת להלוויה של חנן. למה? אני לא אוהב
הלוויות כי אני קצת רגיש, חוץ מזה חנן יודע שאני מעריך אותו
ואוהב אותו ואני לא צריך להגיע להלוויה שלו כדי להוכיח את זה.
בכלל כמעט כל מי שבא להלוויה זה אנשים שרוצים שהמצפון שלהם
יהיה נקי שהם היו בהלוויה וחלקו לו כבוד, לא באמת איכפת להם
ממנו. מזויפים.
אבל אני מרגיש ריקני עכשיו, כנראה זו הבדידות והדיכאון של
אובדן החבר הכי טוב שלי. זאת הרגשה מוזרה שאף פעם לא הרגשתי,
אני חושב שחסר לי משהו בחיים, לאו דווקא חבר טוב... לא יודע מה
זה, אבל אני מרגיש שאני חייב ללכת לחפש את זה, מה שזה, וכשאני
אמצא את זה אני אדע.
חשבתי לעצמי שאני צריך להיות קצת יותר בחוץ עם אנשים, לספוג
קצת תרבות תלאביבניקית. הסתכלתי למטה וראיתי בחור שמנמן שמטייל
עם הפודל שלו וחברה שלו. הוא לבש חולצה קצרה של 'קאוס' וקיפל
את השרוולים עוד קצת, שעון זהב, וקפקפי אצבע. איך חברה שלו
אהבה אותו והעריצה אותו... אבל הוא כזה מסכן, זה הכל בסטייל
שלו. אני גם צריך סטייל חדש, תדמית חדשה. אולי אני אסתובב עם
טבעות, עגיל בגבה וקעקוע בגב? ככה כולם יחשבו שאני זיין, יקראו
לי 'היי! שי זיין!' זה יהיה נחמד... ואז אני אוכל להגיד שיש לי
אצבע-קוס, כלומר, פוסיפינגר. כל מי שיתן לי כיף ויגע לי באצבע
אני אגיד לו: 'היי תיזהר! זאת הפוסיפינגר שלי!' אבל מצד שני זה
לא אני. אני יכול להיות זה עם השיער המחומצן והקוצים המפוזרים
התמידיים, אני אלך עם חולצות בטן צבעוניות של פיקצ'ו וטרנינג
כתום כמו של הבנות, אני אעשן מארלבורו-לייט ויהיו לי הרבה
ידידות... אבל בעצם יש לי יותר מדי שערות בבטן בשביל חולצות
בטן אז אני אוותר.
אבל אני יודע מה אני אהיה! הטיפוס ממטריקס. אני אלך עם מעיל
גשם שחור, חולצות שחורות עם כיתוב מאוד אותנטי ומכנסיים
שחורים. זה יהיה מגניב, אין הרבה כאלה, אני יחיד במינו! וכשאני
באמת אכנס לזה אני גם אקנה נעליים תואמות.
לבשתי מיד משהו, שמתי מים בשיער והלכתי להוציא כסף מהכספומט
הקרוב, היה לי כמה אלפים כי אני כזה לא בזבזן, סוף-סוף אני
אוציא קצת כסף. המשכתי לחנות ברשת 'קסטרו'! כי בפרסומת לקסטרו
יעל אבוקסיס הלכה עם מעיל גשם... אז בטח יש להם.
איזה רחובות מלאים אנשים יש בתל-אביב, ומוזרים כאלה כולם, הם
הולכים יותר מהר מאנשים רגילים והם כל-כך בטוחים בעצמם. מעניין
אם הם אמיתיים ולא סתם איזה חלק מהנוף כי בעיר הקטנה שלי לא
הלכו כזה הרבה אנשים ברחוב אבל יכולתי לראות על הפרצוף שלהם
שהם הולכים למקום חשוב, ופה בתל-אביב הם הולכים כאילו סתם
לסיבוב כדי שלא יישאר מקום על המדרכה... הוצאתי כסף ולקחתי
אוטובוס לדיזינגוף. מצאתי את החנות ונכנסתי. אמרתי לאחד
העובדים:
"שלום! אני צריך לוק חדש". איזו ישירות.
"לוק חדש... ועל איזה לוק אתה הולך?" הוא אמר כשבחן אותי
מלמעלה למטה.
"כמו מטריקס! עם מעיל גשם שחור והכל שחור כזה... יש לכם
נכון?"
"כן, כמובן אדוני. בוא ונלך אל האגף הזה". וואו. הוא קרא לי
אדוני... הגענו למדפים המבוקשים והיה שם בדיוק מה שרציתי.
בחרתי איזה מכנסיים שחורים יפים כאלה וגם חולצה עם כיתוב
אותנטי לא כזה יפה את האמת, אבל מעילי הגשם האלה נגמרו להם
והעובד החביב אמר שהם יקבלו כאלו בשבוע הבא. מדדתי את הבגדים
כי אני לא קונה בלי למדוד, זה התאים עלי בול. אהבתי את זה
והרגשתי טוב, אפילו שהחולצה לא הייתה כזו יפה. ניגשתי לקופה
כולי מלא ציפייה כבר ללבוש את הבגדים ואז העובד הזכיר לי שצריך
גם חגורה... בחרתי חגורה עם אבזם ענק בפזיזות וחזרתי לקופה.
המחיר היה ממש גבוה ולא היה לי אפילו חצי מזה לשלם. 500 שקל
למכנסיים? בחיים לא. החולצה גם ככה לא כזאת יפה אני כבר אקנה
חולצה ומכנסיים במקום זול יותר, פה אני אקנה את מעיל הגשם
כשיגיע ואת החגורה אני יכול לקנות כבר עכשיו. אז קניתי את
החגורה וחזרתי הביתה. כמה דקות אחרי שנכנסתי הגיעו הסבלים
ולקחו את הדברים של חנן. זהו. עכשיו הרגשתי שאני באמת נפרד
ממנו לצמיתות, אבל איך שכחתי שהם באים? אם הם היו באים כמה
רגעים קודם זו הייתה פדיחה... התיישבתי על אדן החלון וחשבתי:
למה אני צריך את הלוק הזה? הלוק הכי טוב זה אני עצמי, אני לא
יכול להיות מישהו שאני לא.
אז הסתכלתי על החגורה עם האבזם הענקי, הרחתי אותה קצת, ולא
ידעתי מה לעזאזל אני אעשה איתה עכשיו... המח שלי רץ בפזיזות
המחשבות שלי עוברות לי כמו סרט נע בשחור לבן ואני שומע לא יודע
מה אני שומע למה זה קורה זה לחץ אני מרגיש שהראש שלי עומד
להתפוצץ בטח כי בזבזתי כסף אני מרגיש פרייר פרייר אני מרגיש מה
אני אעשה עכשיו אני שונא שזה קורה מה אני שווה בכלל? די!
להירגע, להירגע, זהו. שקט.
















פרק שביעי

אימא הקרצייה עוד פעם התקשרה אליי, מהעבודה כמובן, כדי שלא
יעלה לה כסף. היא ביקשה ממני לחזור הביתה כי גניה הזקנה השכנה
שלנו נתקעה בבית שלה כי הדלת שלה דפוקה. אימא חברה טובה שלה
עוד מלפני עשרים שנה ולי יש מפתח לביתה כי יש לי את אותו צרור
מפתחות מאז שהייתי בן שש נראה לי: יש לי מפתח של הבית שלי,
הכניסה לבניין, המנעול של האופניים שגנבו לי, מחזיק מפתחות של
המוסך של אלברטו (מעניין איך זה הגיע לשם), הבית החדש ודלת
הכניסה שלו, ושל גניה הזקנה השכנה שלנו. טוב לא נורא אני אעבור
בבית לקחת את השעון שלי. הורג אותי שאני לא יודע מה השעה.
מתי שהייתי קטן אז אימא אמרה לי שאם פעם אני אגיע הביתה והיא
לא תהיה ואני ארגיש בודד אז אני תמיד יכול ללכת לגניה, יותר
נכון לומר גניה'לה. גם אז היא הייתה זקנה. אני חושב שהיא נולדה
ככה דרך אגב: ברור שזה אף פעם לא קרה...
אימא הזאת, לא איכפת לה שחנן מת? איך היא יכולה להתקשר אלי
בכלל? היא תמיד תישאר אותו דבר לא משנה מה. היא לא מבינה שזה
אומר שאני רוצה להתבודד קצת, היא אומרת כאילו היא מבינה אבל
בעצם היא לא שמה על מה שאני אומר ועל מה שקורה וממשיכה בשלה,
ואני לא יכול להגיד לה לא.
לקחתי אוטובוס הפעם ונהייתי ממש מומחה בדרכים. פעם כשלקחתי
אוטובוס או מונית אז די התרגשתי לפני, לא יודע למה, כנראה כי
אני לא הייתי ממש עצמאי וחסר ביטחון. אבל הייתי ככה, כאמור,
בגלל אימא בעיקר, כי היא אף פעם לא נתנה לי לעשות דברים לבד,
היא מתייחסת אלי כמו ילד קטן, היא אפילו תתקשר אלי כשאני ארד
מהאוטובוס כדי לדעת אם הגעתי בשלום. את האמת אני עדיין מרגיש
התרגשות קלה כשאני עולה לאוטובוס... אבל העניין הוא שזה עיצבן
אותי שכל עבודה גברית שהיה צריך לעשות בבית כמו לקדוח עם
המקדחה או לתקן את האינטרקום תמיד אבי עשה, וכשהורי נפרדו-
האחים שלי, וכשהם לא יכולים- חבר של אימא, וכשהוא לא זמין-
כשמישהו מהם יתפנה. זו הסיבה שאני עכשיו לא טוב בדברים כאלה
כמו לקדוח חורים עם מקדחה, אימא פשוט הייתה יותר מדי מגוננת.
במישור הפילוסופי, היא חנקה אותי מאהבה עד שלא הגיע לי חמצן
למוח ונהייתי מוגבל. כדי שתבינו יותר טוב אני אתן עוד דוגמא:
אימא לא נתנה לי לטפס על עצים כשהייתי קטן כי היא פחדה שאני
אפול, אם היא הייתה לוקחת את הסיכון, נותנת לי לטפס ולא הייתה
כזאת אנוכית, כמו אמא של חנן למשל, אז הייתי טפסן מעולה כמו
חנן עכשיו, אז מה אם הייתי נופל כמה פעמים? לא הייתי מת מזה
והייתי יכול לטפס על עצים... בעצם חנן כן מת אז בואו נשכח
מזה... למען האמת לא כתבתי את הדוגמא הזאת כדי לגרום לכם להבין
יותר טוב, פשוט שכחתי להוסיף את זה...
בכל מקרה, הגעתי לביתה של גניה'לה שנידלנדר וחשבתי לעצמי: למה
היא לא יכולה לעזוב כבר את הבית הישן הזה ולעבור לגור ליד כל
המשפחה שלה במקום לגור שעתיים נסיעה מהם. היא גם יכולה לקבל
כסף טוב, כל הבתים הפרטיים הישנים של הזקנים עם החצר הענקית
שווים הרבה כסף.
כשפתחתי את השער, ראיתי אותה מנופפת לי מהחלון בשמחה, זה נחמד
שזה עושה לה טוב אבל גם די פתטי. הכנסתי את המפתח וניסיתי לשחק
איתו בדלת הישנה והבלה שלה ואז הבנתי שהיא השאירה את המפתח
בפנים:
"גניה'לה תוציאי את המפתח!" צעקתי. עד שהיא תבין עכשיו.
"שי מה נשמע חמודה שלי?" היא הגיעה לישראל לפני איזה תשעים שנה
והיא עדיין לא יודעת מתי בן ומתי בת...
"גניה'לה, תוציאי את המפתח שלך מהדלת בבקשה".
"שי?" נווו...
"מה??"
"אני אוציא את המפתח שתוכל לפתוח". למה היא צועקת? אני בניגוד
אליה שומע טוב. היא הוציאה את המפתח ואני שיחקתי קצת עם שלי
והצלחתי לפתוח את הדלת. אני ממש האביר על הסוס הלבן שמציל עלמה
במצוקה... איכס...
"שי!! מותקה שלי!! הייתי נעולה בפנים ואף אחד לא בא, אבל רוח'ה
(לאימא קוראים רחל) כזאת אישה טובה, אשת חייל! אני נורא אוהבת
אותה, היא חברה שלי טובה! אתה יודע..." כבר לא הקשבתי לה היא
סתם חוזרת על עצמה, אני לא אהיה ככה כשאני אהיה זקן, היא לא
שמה לב שהיא משגעת לי את השכל? היא משכה אותי פנימה בכוח, אין
מה לעשות אני אהיה חייב לשבת איזו חצי שעה ואז אני אהיה
משוחרר- זאת מצווה, חוץ מזה מה יש לי לעשות? נראה, אולי אני
אשב גם שעה, אעשה קצת טוב על הנשמה לאישה הזקנה. אני באמת
בנאדם טוב... אבל היא לא מפסיקה לדבר! ועוד כאלה שטויות! אני
חושב שהיא אוגרת אותם עד שבא מישהו ואז היא מתפוצצת. נכנסתי
לביתה והובהלתי אל הסלון, בדרך עברתי ליד התמונה של בעלה המנוח
כשהיה צעיר- צ'ארלי, שהייתה בשחור לבן. ראו אותו מחייך אבל לא
למצלמה- כמו כל התמונות מהסוג הזה, הרקע היה שחור ואותו עצמו
הקיפה הילה לבנה. איזה חתיך... עם שפמפמם עירקי וברלאנטין
בשיער... התיישבתי על הספה בת המאה וספוגת האבק והיא התיישבה
בכורסא שלה.
"הפיליפינה צריך לבוא, אני לעולם לא אתן לה מפתח. היא גנבה!"
איך העיניים שלה נפתחו לרווחה כשהיא אמרה את זה. מפחיד.
היא המשיכה: "היא גונבת ממני המנוולת הזו..." הנהנתי בראשי
והפסקתי להקשיב כאן בערך, היא צריכה בובה בדמות אדם עם בטריות
שתהנהן לכל דבר שהיא אומרת.
"...יש לי בשבילך קצת שוקולדה, אני אביא לך קצת את כמו הילדה
שלי..."
"אומרים 'אתה' לא 'את'". תיקנתי אותה.
"ולא תודה, יש לי שוקולד בבית". הוספתי.
"מה?? כן נכון... אני אביא לך שוקולדה... אתה ילד טוף אתה
יודע??"
"בסדר תביאי שוקולדה נו..." אם זה מה שעושה לה טוב.
היא קמה באנחה וניגשה לכיוון המטבח בזריזות כדי להביא לי את
ה'שוקולדה' שלה. כשהיא הלכה נזכרתי בריח הזה שיש לה בבית, ריח
של זקנים שמזכיר לי ביצים. פעם, כשהייתי קטן, לגניה'לה היה לול
בחצר עם מלא תרנגולות ואימא באה לקנות אצלה ביצים ב'שוק השחור'
שלה- כמו ב'אלכס חולה אהבה' ובתמורה אימא הייתה מספרת לה את
השיער ונותנת לה תפוזים שהייתה קוטפת מאיזה פרדס. אימא תמיד
הביאה אותי גם לגניה'לה. הייתי בא איתה לכל מקום, כדי לראות את
התרנגולות איך הן מקרקרות... ואת בעלה צ'ארלי שהיה תמיד הולך
בלי חולצה ולא היו לו ריסים... כששאלתי את אימא למה אין לו
ריסים אז היא אמרה שיש לו מחלה שגורמת שהריסים ינשרו לו. מאז
בעלה מת, וגם התרנגולות לא שרדו, אז היא נשארה לבד וזו הסיבה
שהיא שכרה פיליפינית. הזזתי את מבטי קצת ימינה ואז נוכחתי
לאוסף בובות הברבי המכובד שהיא תמיד אמרה לי שיש לה וחשבה שזה
ישכנע אותי להיכנס לביתה לפעמים. היא שמה אותן בתוך בית הבובות
העצום שלה ואת השאר מסביב ועל הגג- כאילו הברביות עושות מסיבה
ענקית...
"אני רואה שאתה אוהב את הברבי שלי כן??" היא צצה עם השוקולד
וקצת כיבוד ושתיה.
"כן... זה נחמד. אספת אותן כל החיים שלך?"
"בודאי, הן הילדות הקטנות שלי..." היא אמרה וצחקה. לכולם היא
קוראת ילדים קטנים שלה... מצחוקה שמתי לב למשהו שלא שמתי לב אף
פעם- היה לה כזה זיק בעיניים- שמחה תמידית, שהתבטאה בקמטים
שבצדדי עיניה שגרמו להן להיות צוחקות. אלו היו קמטים יפים-
קמטי חן. זה גרם לי להבין אותה קצת יותר לעומק ולראות איך היא
הייתה פעם- אישה טובה ויפה שכבשה לבבות של הרבה גברים עם
ברלאנטין בשיער. הייתה לה עוצמה, סקס אפיל, היא יכלה להשיג כל
גבר שרצתה אבל היא בחרה בצ'ארלי שלה. בטח גם הוא היה כוסון לא
קטן... אני מתאר אותה כעלמה חביבה וצנועה שמגדלת את שבעת ילדיה
באהבה מרובה ודואגת לעבודות הבית. את הכביסה של כל משפחתה היא
עושה ביד אך בעדינות ובחום כמו שהיא יודעת. כשאיציק, בנה
השמנמן, היה צריך לירה לגלידה אז היא נתנה לו למרות שהיה כבר
שמן ולא היה לה הרבה כסף. ליעקב היא הייתה תופרת את המכנסיים
שנקרעו במשחק התופסת עם חבריו, ולשרה עזרה בשעורים במולדת. את
הקוסקוס והירקות היא הכינה בכמויות כי היו הרבה פיות להאכיל,
ושמוליק, ילדה הבכור, תמיד גנב איזה שניצל שזלל במהירות ורץ
לפגישה שלו עם החברה. ריקי, ביתה הקטנה תמיד אהבה להתקשט
ולהתגנדר אז כשרצתה ריקי, הפסיקה גניה'לה הכל ונתנה לה ללבוש
את השמלה, המחרוזת היפה, הכובע והנעליים שלה שהיו גדולות עליה
באלף מידות וריקי הייתה עושה פוזות מול המראה עד שנמאס לה.
שלום, הילד הג'ינג'י הכי חמוד, היה קצת חסר ביטחון וביישן אז
הילדים בכיתה התעללו בו והוא חזר הביתה בוכה. גניה'לה לקחה את
ידו והלכה מיד לצעוק על מי שהרביץ לו כי היא לא תתן לדבר כזה
לעבור בשתיקה. בעלה צ'ארלי היה מגיע כל יום אחרי העבודה וקודם
כל נותן לה נשיקה ואומר לה שהוא אוהב אותה. הוא היה מביא כל
יום איזה משחק חדש או שטויות לילדים שקנה בדרך, הם היו רצים
אליו בשמחה ואומרים: 'אבא! מה הבאת לנו היום?', הוא היה מתכופף
ומוציא להם משהו מהשקית שהביא וחיוך מסופק היה עולה על פניהם.
בתמורה הם נתנו לו חיבוק ונשיקה שסיפקו גם אותו. הם היו זוג
מאושר, זוג יונים שתמכו אחד בשני בכל מצב גם אם היה קשה
לפעמים: נגיד כשהמשכורת שלו לא הספיקה לכל שבעת ילדיהם- היא
עשתה קיצוצים וויתרה על העגילים או השמלה, העיקר שהילדים יוכלו
לאכול לשובע ושהסירים יהיו תמיד מלאים בשבילם באוכל ביתי טוב.
בכל יום שישי הם היו עושים קבלת שבת בבית וכולם היו לבושים
בבגדים לבנים שגניה'לה כיבסה ביזע. הבנות לבשו שמלות לבנות
שהריחו אהבה של אימא, והבנים חולצה לבנה מכופתרת שגניה'לה קנתה
במחיר מוזל בקומבינה מחברתה הטובה בעלת חנות בגדים קטנה.
צ'ארלי היה עושה את הקידוש ואז כולם אכלו חוץ מגניה'לה שהאכילה
את התינוק הקטן והחמוד שלה יוסי. יוסי בטח גר היום בנהריה
ועובד באיזה חנות ירקות. בלי קוסקוס. הוא לא חושב ללכת לבקר את
אימא שהאכילה אותו בליל שישי כפית אחר כפית של קוסקוס וירקות
והעניקה לו את מלוא תשומת הלב והאהבה שיכלה. מנייאק... ועוד
בטח לא לבוא לפתוח לה את הדלת כשהיא נתקעה בבית, באמת עדיף
שהוא יישאר בחנות הירקות שלו ויעשה עוד כמה שקלים כדי שהוא
יוכל לקנות שווארמה ובירה ולהגדיל את הכרס שלו. זוג התאומים
בני השתים עשרה שלו כבר בטח שברו עוד משהו עד עכשיו ויצאו
לסיבוב עם האופניים כמו ילדי רחוב טובים, ואשתו לא מקבלת מספיק
תשומת לב ממנו אז היא והתחת השמן שלה הלכו לקנות ג'ינס יותר
הדוק ואז למספרה לתסרוקת יותר יקרה וגם מניקור או איך שקוראים
לזה, במקום להיות בבית ולנקות ולכבס- ועוד היום יש מכונות!.
גניה'לה, אבל, לא מצטערת שהיא הרתיחה ליוסי את החיתול במים
וניקתה אותו מכל החרא המסריח שלו, אחרי הכל הוא הילד הקטן שלה-
יוסי הקטן, 'יוסי הקטן שלי' היא קראה לו בטח. לדעתי צריך לקרוא
לו יוס'ה! ולא יוסי... יש הבדל.
מעניין אם לילדים שלה קוראים באמת בשמות שהמצאתי עכשיו. זה שיש
לה שבעה ילדים זה בטוח- אימא אמרה לי...
"זה צריך לאסוף במשך השנים", גניה'לה אמרה.
"מה?"
"הברבי! אתה מדברת על ברבי שלי כן??" היא העלתה את קולה קצת.
"כן ברבי... איך השגת כל-כך הרבה?" זה באמת מעניין.
"אני וצ'ארלי... בעלי אתה מכיר... נסענו בכל העולם ומכל מקום
לקחנו ברבי פה ברבי שם ועכשיו יש הרבה, ובית ברבי קנינו מטויס
ערס..." היא בטח התכוונה לטויס אר אס אבל אני לא אתקן אותה
הפעם.
"ברבי זה תמיד טוב, כשהייתי קטנה שיחקתי הרבה-הרבה בברבי, וגם
היום אני עוד קצת משחקת עם הפיליפינה..." היא גיחכה והמשיכה.
ככל שהעברית שהיא מדברת יותר מסובכת העיניים שלה נפתחות יותר
כאילו היא מתאמצת שזה יצא לה.
"...אני תפרתי גם שמלות יפות לברבי. ברבי זה שווה הרבה כסף
היום- מאות שקלים. אהה..." היא נאנחה, ניקתה את הזיעה במצחה עם
המטלית שלה, הרכינה מבט והנהנה בראשה, כאילו אמרה: 'אתה מבין
חביבי, זו דרך החיים...'. באמת יש על מה לדבר איתה היא לא
סתומה לחלוטין. ואז היא נזכרה במשהו ושוב נפתחו לה העיניים:
"אני גם יודעת מאיפה כל אחת באה ומה שם שלה. יש לברבי גם
שמות!"
"איך את יכולה לזכור כל-כך הרבה שמות ומאיפה שהן באו?" באמת
איך.
"כתוב מספר על הברבי, אני וצ'ארלי כתבנו, הוא גם אהב ברבי והוא
שבאו גבר!"
"למה כתבת עליהן מספרים במקום לכתוב עליהן את השמות ומאיפה? זה
לא יהיה הרבה יותר פשוט?"
"בשביל שרק אני וצ'ארלי נדע את שמות של ברבי. יש לברבי שמות
סודיים אסור לדעת אף אחת!" אהה. יעני כמו מספר סידורי כזה...
יש לה איזה תסביך ברבי, טוב, רואים שיש לה שריטה קלה.
"אבל ברבי אוהבות את זה, הם תמיד לחייך, אתה יודע??" היא עשתה
תנועה עם היד על פרצופה שאמרה- חיוך.
"כן... טוב הן בובות..." אני מפחד ממנה אני חושב.
"בובות כן... בובות טובות..." היא גיחכה שוב. לקחתי לגימה
מהקולה שהיא הביא עם הכיבוד ואפילו לקולה ולכוסות היה את הריח
של הביצים האלה... איכס איך היא חיה פה?! אם לא הייתי כזה רעב
לא הייתי נוגע בעוגיות. גניה'לה לקחה את המניפה שהייתה על
השולחן, נשענה אחורה והתנדנדה קצת בכורסא שלה, בהתה בקיר,
ומלמלה משהו. נהייתי רעב. חיפשתי שעון על הקיר כדי לראות כמה
זמן נשארתי אצלה אבל לא מצאתי וזה הזכיר לי שאני צריך לקפוץ
בבית ולקחת את השעון שלי. אז שאלתי את גניה'לה אם יש לה משהו
לאכול במקרר. אני לא נוהג לעשות את זה כי אני ביישן אבל אני
רעב, ואפילו לא איכפת לי אם זה יריח כמו הביצים...
"אתה רוצה אוכל טוב?? קובי, הנכד שלי אתה מכיר, כן?? הוא פתח
מסעדה משהו-משהו אוכל ספרדי טוב..." נשמע נחמד.
"מוכרים שם חומוס?" בא לי חומוס.
"הכל יש, הכל! רציתי שקובי'לה יפתח לי דלת אבל הוא עסוק
בעבודה... אהה... זה ילדים אתה רואה?" לכולם אצלם מוסיפים 'לה'
בסוף השם... נראה לי שפגעתי בול עם התאוריה שלי על המשפחה
שלה... אני באמת חכם...
"תגידי, איפה המסעדה הזאת שלו נפתחה?"
"זה פה! ברחוב רבוצקי, מול משטרה".
"טוב, תראי גניה'לה אני אלך לבדוק את המסעדה שלו, אני רעב. אז
אני אבוא בהזדמנות. טוב?" הזדרזתי לקום ולחפש את דרכי החוצה
לפני שהיא תתחיל לדבר שוב.
"בסדר שי! תבוא שוב כן?? ותודה רבה לך שפתחת דלת אני באמת
דאגתי... ותמסור ד"ש לאמא טוף??"
"בסדר גניה'לה. יום טוב!" היא ליוותה אותי החוצה ולא לחצה עלי
להישאר אצלה כמו שכל זקנה אופיינית הייתה עושה. היא נעלה אחריי
את הדלת שלא יבוא איזה אנס... בדרך החוצה מהחצר פגשתי
בפיליפינית שלה שנזכרה לבוא. אמרתי לה "שלום!" והיא ענתה
באנגלית: "הלו! גוד מורנינג!" איזה מורנינג כבר עוד מעט אחרי
צהריים... כל הפיליפינים האלה והתאילנדים נראים אותו דבר-
הבנים נמוכים, לא שעירים, שיער שחור קרה מלא, ואף רחב. הבנות
אותו דבר רק עם שיער יותר ארוך, אין להם מספיק מגוון של צבעים
וגדלים כמו אצלנו, זה די מעצבן... הם כמו רובוטים שתוכנתו
לעשות עבודות שאף אחד אחר לא רוצה לעשות, כאילו ממש סוחרים בהם
כמו שסחרו בכושים מאפריקה. שחורים כאילו. אגב גם כושים, כאילו
שחורים, הם קצת רובוטים כאלה שעושים מה שאומרים להם וגם הם די
דומים אחד לשני... אולי יש איזה קשר... אתם יודעים, נמלים זאת
החיה שעובדת יותר מכל חיה אחרת כל חייה. הן שחורות ודומות אחת
לשניה כמו הכוש... שחורים. התכוונתי שחורים. אולי עדיף שאני לא
אמשיך... אבל לפחות השחורים מדברים אנגלית כמו שצריך כי
הפיליפינים והתאילנדים מדברים אנגלית-ג'יבריש בטון גבוה כזאת
שרק הם מבינים בינם לבין עצמם. אולי זו שפה סודית והם כולם כמו
החיות בספר 'חוות החיות' שזוממים לעשות מרד עולמי ולברוח מכל
הזקנים והבניינים שהם עובדים בהם... אני יודע איך לטפל בזה:
לשלוח אותם לסדאם בעיראק, את הבנות לפחות, כדי לפתור את בעיית
הנשים המגעילות בעיראק והמרד העולמי. שחורות, פיליפיניות
ותאילנדיות נראות הרבה יותר טוב מעיראקיות זה בטוח... מה זה
משנה בעצם? בכל מקרה הוא יהרוג אותן... וזה יפתור את המרד שהם
עשו. אתם רואים? אפשר להשתמש באנרגיות השליליות שלנו כדי לפתור
בעיות פנימיות! לא אבל ברצינות- סתם. אני לא גזען הרי, אני
חושב...
לפני שהתחלתי ללכת לכיוון המסעדה נזכרתי שאני צריך לעבור בבית
כדי לקחת את השעון שלי. הלכתי ברגל כי הבית שלי היה מטר ממני
כאמור. כשעליתי במדרגות עברתי ליד הדלת של מאיר ומשפחת סיקורל
ופתאום מאיר פתח את הדלת האגרסיביות, והביט עלי בחיוך של: 'יש!
חזרת!'.
"מה נשמע מאיר?"
"שי! התגעגעתי אליך! שמעתי מה קרה לחבר שלך". נמחק לו החיוך
מהפרצוף... אבל איך הוא ידע?
"מי סיפר לך מאיר?"
"אמא שלי, היא יודעת כל מה שקורה בשכונה... אתה יודע שבעלה של
עליזה ממשפחת צפריר למעלה ברח עם אישה אחרת??"
"יופי, מאיר יופי". אמא שלו העיתונאית הזונה הזאת... התכוננתי
להמשיך לעלות במדרגות ואז הוא תפס את היד שלי בחוזקה:
"שי, אם אתה צריך איזה כתף לבכות עליה, אז יש לי שתיים, כי
אנחנו חברים טובים נכון?" מאיפה הוא למד לדבר ככה? ושאני אבכה
לו על הכתף? חמוד.
"לא תודה 'אחי'", אמרתי אחי כדי שידע שאני חבר טוב שלו.
"יש לי מספיק כתפיים לבכות עליהם, אבל תודה בכל מקרה. עכשיו אם
איכפת לך אני צריך להגיע הביתה". הורדתי את היד שלו מהיד שלי
והמשכתי לעלות במדרגות.
"שי! רגע, אתה יודע שישעיהו מת?" מי זה? איזה שכן שאני לא
מכיר...
"מי זה ישעיהו?" אמרתי.
"אחד מהחתולים האפורים שהבאתי. ירמיהו נשאר לבד עכשיו והוא
מאוד עצוב. כמוני". החתול...
"אוי. לא נורא מאיר, תבקש מאמא שתביא חדש, או שתמצא בפח איזה
אחד שגם מריח טוב".
"לא! אני רוצה את ישעיהו!!" וואו... אי אפשר לדעת על איזה
כפתורים אתה יכול ללחוץ כשאתה מדבר איתו. התחלתי לפחד שוב.
"טוב, יללא ביי מאיר, נראה אותך". רצתי מהר למעלה ונכנסתי
הביתה. דבר ראשון לקחתי את השעון שלי מהחדר וראיתי איך אימא
סידרה לי את החדר שוב וניקתה אותו. זה מעצבן שנכנסים לי לחדר
בלי שאני יודע. היא גם תמיד מנקה את האבק מהמערכת ולוחצת על
כפתורים בלי לשים לב ואז המערכת נשארת דלוקה על תחנה שלא קיימת
כמו 98.15. בקיצור שתיתי משהו ויצאתי. חלפתי במהירות על ביתו
של מאיר שלא יבהיל אותי שוב ואז לפני שיצאתי משטח הבניין ראיתי
את מאיר חופר בורות...
"זה סתוונית! זה צומח רק בסתיו! זה פרח יפה אבל אני אוהב יותר
את לב-הארי". כל פעם שאני מדבר איתו אני נזכר כמה דפוק הוא.
הלכתי בלי לומר מילה.
רבוצקי לא היה רחוק אז הלכתי ברגל וראיתי אנשים שאני רגיל
לראות, לא כמו בתל אביב. אנשים שיודעים לאן הם הולכים ויש להם
משמעות ומטרה, ואולי אפילו אופי. יותר נוח. הגעתי למסעדה אני
חושב, ובאמת נראתה מסעדה טובה אבל ממש קטנה וצנועה. נכנסתי
והתיישבתי בשולחן הכי נידח ועם הגב לקיר כי הייתה שמשה וכל מי
שאוכל בשולחנות האחרים מוצג לראווה, אני לא יכול לאכול ככה, זה
מלחיץ. אני זוכר גם כשהייתי בבית-ספר לא יכולתי לשבת בשורות
הראשונות כי הרגשתי את העיניים של מי שמביט בי ננעצות בגבי.
ראיתי שאף מלצר לא ניגש אליי אז הלכתי לדוכן עצמו, והמוכר
בדיוק סיים לדבר בטלפון והיה נראה קצת ממורמר.
"שלום, תן לי איזה מנה טובה של מה שאתם מוכרים".
"אתה רוצה את המיוחד שלנו? סלסה דה טומאטו עם פיתה או תרי,
פסטל ולקינוח פישוואלס. טעים חבל על הזמן".
"מה זה?" אימא ספרדייה לכן זה נשמע די מוכר אבל אני לא יודע מה
זה.
"תרי זה פיתה, ויש גם שקשוקה, ופסטל זה תפוחי אדמה עם בשר
בפשטידה, ושתייה עלינו".
"יאללה בסדר, תביא. אני יושב שם טוב?" חיכיתי למנה שלי בסבלנות
ובינתיים נהנתי מהנוף של המלצרית שלא ניגשה אליי אפילו. אותו
אחד שמכר לי צעק קצת על המלצרית שהיא לא עוזרת ואז לקח את המנה
שלי בעצמו וניגש לתת לי אותה. הוא שם את הצלחת על השולחן שלי
ושאל:
"עוד משהו אדוני?" פעם שנייה שקוראים לי אדוני ביומיים!
"לא תודה... אתה נראה קצת מוטרד?" מה יש לי אני בד"כ לא
מתעניין באנשים אחרים. הוא ניצל את ההזדמנות והתיישב לידי,
ושאל:
"איכפת לך אם אני אעשן?" כן...
"לא, זה בסדר". מה אני אגיד לו לא?
"העסקים בזבל אתה מבין? אתה יודע כמה לוקחים לי שכירות? ועוד
הבן זונה עכשיו דיבר איתי בטלפון, אמר לי שאם אני לא מביא לו
את הכסף הוא מעיף אותי מהדירה..." הנה עוד אחד... העסקים בזבל
כי אתה מזיין את השכל ללקוחות ועוד מעשן... ואני לא יכול לאכול
בשקט ככה.
"וסבתא שלי, מסכנה, נתקעה היום בבית ולא יכולתי לבוא אליה למה
מי אני אשאיר פה? את המטומטמת הזאת?"
"אהה... אז אתה קובי, אני פתחתי לסבתא שלך את הדלת, אני השכן
ממול".
"אוו שלום לך! מה אתה פתחת לה? וואלה תודה, מה זה הרגשתי רע.
איך קוראים לך?" הוא לחץ לי את היד והיד שלי הייתה שומנית אבל
לא היה איכפת לו, הוא נתן לי הרגשה שאין לי מה להיות נבוך
לידו.
"שי... לא נורא זה בסדר. אתה יודע, אני גר בדירה עכשיו לבד ואם
אתה רוצה... כאילו, אני מכיר אותך כבר..." הוא חייך וכיבה את
הסיגריה כשעוד נשאר לו חצי.
"כמה שכירות?"
"בחינם אחי, אבל רק לשלושה חודשים..."
"בחינם?? סבבה! לקחתי! אתה רואה? אתה ישראלי טוב כמו שצריך. כל
עם ישראל אחים אתה יודע?" הוא אמר והתקרב אלי עם הפנים. בחור
מצחיק...
"זה למה אמרתי לך 'אחי', אחי..." אני גם מצחיק. בכלל, אני
מוכשר בהרבה תחומים ונראה לי שזו הפעם הראשונה שאני יוצר לעצמי
קשרים עם מישהו שיותר מבוגר ממני, אני אף פעם לא עושה את זה!,
אני לא חברותי בכלל, זה נובע מהביישנות והאי-ספונטניות.
התקשורת הבין-אישית שלי לא... מתחת לכל ביקורת. אתם רואים גם
לי יש מילים יפות בספר... אני חושב שירשתי את החברמניות הזאת
מחנן אחרי שהוא מת. וואי, חנן מת שכחתי מזה. איזה שוק.
קובי עשה לי עם האצבע כאילו 'נו נו נו' וחייך... אני אוהב אותו
הוא כלי...
"תראה קובי, אתה רוצה למכור יותר? יש לי גימיק בשבילך. אתה
יודע שבישראל תשעים אחוז מהאנשים מעשנים..." הוא הסתכל לכיוון
התקרה במבט מחשב ומסכים והשיב:
"וואללה, נכון. תמשיך..."
"תקנה כמה קופסאות מכל סוגי הסיגריות שקיימות בארץ, אבל כל
הסוגים. כאלו שאנשים לא משיגים ולא קונים אבל אוהבים..."
"'לא משיגים, לא קונים אבל אוהבים... כן, כן..." הוא ממש נכנס
לזה...
"וכל סוף ארוחה שמישהו קנה אצלך- הוא בוחר סיגריה אחת. זה
יגרום לאנשים לבחור במסעדה שלך על פני כל המסעדות האחרות! כי
מתי שבוחרים מסעדה לא חושבים כל כך מה קונים. מנסים אתה
יודע..." הסתכלתי עליו והוא חייך חיוך תקוע במבט מעקל...
"יש לך את זה אחי! אולי אני אכניס אותך פה שותף!! מאיפה נפלת
עלי? וואללה אתה מלאך משמים תאמין לי..."
"די תפסיק אני מסמיק..."
"תשמע שייקה... תן לי את הטלפון שלך ואני אהיה איתך בקשר..."
פתאום הוא נרתע אחורה ושאל אותי:
"אין לך במקרה איזה נטייה... של מין כאילו..." איזה מצחיק
הוא...
צחקתי והשבתי:
"לא... מה אני נראה לך הומו??" החיוך חזר לו לפרצוף ונתתי לו
את הטלפון שלי וגם את הכתובת כדי שידע במה מדובר. הוא נשמע
מעוניין והכיר את המקום. אם הייתי יודע בבוקר שאני אתן היום את
הטלפון שלי למישהו אז הייתי שמח כי הייתי בטוח שזאת בת...
כבר לא הייתי רעב מכל הלחץ הזה אז אכלתי עוד קצת, כמה שיכולתי,
והלכתי הביתה. הייתי נרגש אבל עדיין מבואס קצת, לא יודע למה,
אולי תופעת לוואי של המוות של חנן או יותר מדי ספונטניות
מצידי, או שאני פשוט מרגיש בודד... אבל זו הסיבה שאני מביא את
קובי שיגור איתי... טוב, גם בגלל שאני בנאדם טוב... אחח...
עשיתי היום שמח למשפחת שנידלנדר.
 

פרק שמיני

היום קמתי מוקדם, כשבחוץ השמש עוד לא זרחה לחלוטין. אני לא
יודע למה, אולי משהו הציק לי בתת-מודע. מצד שני יכול להיות שזה
בגלל שאני מצפה למשהו- לבואו של קובי לגור איתי. אני בטוח שאנו
נהיה חברים ממש טובים, הכי טובים! אז מה אם הוא קצת יותר
מבוגר? גם אני בראשי מבוגר. הדלקתי טלוויזיה ותוך כדי חיפשתי
משהו לאכול. בערוץ שלוש הייתה אופרת סבון כזאת שאף אחד לא רואה
חוץ מאיזה כמה נשים מכורות שבוכות בכל קטע. אני שונא את זה, מה
הקטע פה בכלל? מה זה אמור לגרום לי להרגיש? איזה טיפשות הנשים
האלו שרואות את זה, הן מושפעות מכאלה קטעים פרימיטיביים שמגרים
את החלקים הכי ניאנדרטלים במח. זה רק בגלל שהן רוצות להיות
מושפעות מזה כי זה ממלא להן מקום בחיים הריקניים שלהן: כל מה
שהן לא עברו ורצו לעבור, ההתרגשות, התשוקה, האהבה, מוצגים
לראווה בתכניות האופרה סבון והן מזדהות עם ההרגשות האלה קצת
יותר מדי, עד לרמה שהן מאמינות שהן גם מרגישות את זה. וכשיש
בגידות, מוות, סכסוכים וכד' הן מרגישות שלא רק הן מסכנות כי הן
משוות את עצמן לדמויות בטלוויזיה, כאמור, קצת יותר מדי. אבל
אני מאמין שכל מה שגורם לך אושר ולא פוגע באף אחד אז הוא דבר
נכון ומקובל. אני בנאדם סובלני. באמת. אין לי בעיה עם הומואים
ולסביות אף-על-פי שיש כמה טיפוסים שעולים לי על העצבים בגלל
נטייתם המינית, בייחוד הקוקסינלים. קוקסינלים זו תנועה או יותר
נכון זרם בקהילה, של טיפוסים שבגלל חייהם המרירים וקיפוחם
התמידי ע"י החברה עקב היבדלותם, התקבצו יחדיו כלהקה והחליטו
לצאת במחאה כנגד כל עובר אורח בחייהם האומללים. לדעתי,
הקוקסינל ה'חוקי' היחידי שקיים היום במדינתנו הואהיא דנה
אינטרנשיונל...
טוב, בטח כבר גיבשתם את דעתכם על אופרות סבון וקוקסינלים
והחיבור הזה לא נגע הרבה ללבכם. אבל זה בסדר, כי בדיעבד אני
מבין שכתבתי את זה רק כי תיארתי את עצמי לאחר שהספר יצא, מתארח
אצל קובי מידן בנושא 'ספרי החדש' ואז הוא קורא את הקטע הזה
בפניי ומבקש ממני להרחיב יותר בנושא. זו בעצם הסיבה שהשתמשתי
בשפה שיחסית לרמת אוצר המילים שלי מאוד גבוהה יחסית, אבל אני
לא עיתונאי ולא עירית לינור, אז עדיף שאני אשמור את החיבורים
ה'מעמיקים' שלי למגירה. אגב זאת פעם ראשונה שאני מוצא מקום
להשתמש במילה בדיעבד. מילה דבילית...        
בכל מקרה, רציתי משהו לאכול וכל מה שהיה בבית זה טונה וירקות.
אז הוצאתי את הטונה וחיפשתי פותחן: פתחתי את המגירה עם הסכום
וכשראיתי שהפותחן לא היה שם סגרתי אותה. הסתכלתי סביב וחיפשתי
מקום רציונלי שהפותחן יכול להיות בו, פתחתי את המגירה עם
הסכום, לא מצאתי, וסגרתי אותה, הסתכלתי שוב סביב, שוב פתחתי את
המגירה, ואז נזכרתי שזה יכול להיות איפה שהכלים השטופים אז
הסתכלתי שם, פשפשתי בין הכלים ולא מצאתי. סגרתי את המגירה
והחזרתי את הטונה למקומה. לקחתי מאיפה שלקחתי את הטונה קופסת
תירס שחנן הביא שלא היה צורך בפותחן כדי לפתוח כי היא נפתחת
כמו פחית. פתחתי אותה ואכלתי אותה. הייתי עוד רעב אז לקחתי
עגבנייה (בד"כ אני שונא ירקות) ואכלתי אותה כמו תפוח. זה היה
יותר טעים ככה כי זה גרם לי להיזכר במנות הקרב של הצבא שאכלנו
כשהיינו באמת רעבים. בדיעבד (פעם שנייה!), מנות קרב זה הדבר
הכי טעים שיש כי הן גורמות לך להעריך את האוכל, ותמיד אוכלים
אותן כשאי-אפשר להיות יותר רעב אז הסיפוק הוא הגדול ביותר. אבל
התאוריה הזאת לגיטימית רק בתנאים המתאימים- כשלא יכול להיות
פחות נוח לאכול את זה, בלי סכום ועם הרבה חול.
אחרי שגמרתי לאכול הבנתי שאם אני מתחיל לחשוב על מנות קרב אז
צריך ללכת לסופר. בדיעבד כמובן...
אז הלכתי לסופר, לאותו סופר שהלכתי עם חנן לפני שהוא מת. וואו.
חנן מת... הייתה שם שוב את אותה אישה ואף עם נקודות שחורות
שנראתה כאילו לא זזה משם כבר שנה. לקחתי לי את המצרכים
החיוניים לבית מתפקד וכשעברתי ליד הלחם הטרי נזכרתי באימא
וברצון שלי לחזור הביתה. אני חושב שקוראים לזה געגוע. אבל אז
נזכרתי במפלצת ששומרת על המבתן- מאיר, ועל כמה קרצייה אימא אז
החלטתי להישאר איפה שאני. הגעתי לקופה ואורו עיניה של האישה
והאף, אני חושב שהיא שמחה לראות אותי...
"שלום!" היא אמרה באי-אדישות.
"שלום שלום". השבתי.
"איפה חברך הנחמד?" אהה, היא מחפשת את חנן...
"הוא... ישן עדיין, הישנון הזה..." מה אני אספר את הצרות שלי
לאף הזה?
"טוב. תמסור לו ד"ש ממני... אני רואה שחזרת לפה פעם שניה, זה
אומר שעברת לפה או שמאוד אהבת את השירות שלנו..." מה זה? יש לה
את היכולת להעיר הערות מליציות?
"כן, עברתי לפה עם חברי חנן, זה שמסרת לו ד"ש, ואנו גרים ממש
קרוב אז תתחילי להתרגל לפרצוף שלי... כאילו, שלנו".
"או... יופי!. זה יהיה 42.00. יש לך כרטיס ביי אנד בונוס?"
"לא". שילמתי לה שטר מזומן של חמישים.
"יש לך כסף קטן?" היא שאלה. זה נשמע כמו קטע מ'אלכס חולה
אהבה'... אז אני אמשיך עם זה:
"אין לך עודף מעשרים???" אמרתי בלשון מליצית. היא הסתכלה עליי
במבט משונה כזה כאילו אמרתי לה שיש לה נקודות שחורות באף, אז
היא החזירה לי את העודף ויצאתי עם המצרכים. איך זה שחנן מצליח
להצחיק נשים זקנות? חשבתי שהסוד הוא להיות ספונטני ובעל
ביטחון. חוץ מזה חנן מת על 'אלכס חולה אהבה' וזה בטח מה שהוא
היה אומר. מוזר.
חזרתי הביתה ומצאתי את קובי דופק לי על הדלת בלחץ. נעמדתי
מאחוריו, מחזיק את הסלים, צופה בו, ואז הוא הסתובב וחייך:
"שייקה! כבר חשבתי שעבדת עלי! בוא אני אעזור לך עם השקית..."
"לא, זה בסדר, אני לא אישה זקנה. מה אתה עושה פה כזה מוקדם
ולמה לא צלצלת קודם? זה שבע בבוקר עכשיו, אנשים ישנים בד"כ
בשעה כזאת". חוצפן שכזה...
"תשמע, סיפור מצחיק כן? רבתי עם המנייק הזה עוזי ה'לנדלורד'.
הוא עוד פעם עם הסיפורים שלו אתה יודע... כאילו רק אני מפרנס
אותו! אמרתי לעצמי 'קובי, מה אתה מתעסק עם הזבל הזה, לא טוב
לך? תלך!' ידעתי שיש לי אותך פשוט כרשת ביטחון. אם לא אתה אז
ישר הביתה לאמא אתה מבין?" אני בחיים לא הייתי עושה כזה דבר-
דופק למישהו שאני כמעט לא מכיר בדלת בשבע בבוקר. אבל זה מה
שאני צריך- קצת יותר ספונטניות וביטחון. הוא כאילו מכיר אותי
כבר חודש לפחות- הוא לא נבוך ממני, לא מפחד להפריע לי- סחבק
כזה, כמו שאני אוהב- ישראלי אמיתי, לא צהוב כמוני... אז חייכתי
אליו והכנסתי אותו פנימה שיבדוק את הדירה. הוא שם את הארנק
והמפתחות שלו על השולחן כדי שלא יכבידו עליו בבחינת הדירה. הוא
שמח, אהב את המקום ואמר שכבר היום הוא יביא רהיטים חלוצים
שימלאו את החלל בחדר הריק. הוא נורא אהב בייחוד את הקרבה לים
והנוף החצי-תעשייתי, חצי-טבעי שהיה לנו- כמוני. לפני שעזב, הוא
ביקש את המפתח שלי כדי ללכת לשכפל אז אמרתי לו ושאני אלך. הוא
הודה לי בחיבוק לבבי ואסיר תודה. קובי פתח את הדלת כדי לצאת
ובדיוק לפני שעזב נתן לי הצדעה כזאת יעני 'נשתמע!' והשאיר לי
חיוך על הפנים איזה דקה. זה אומר שאני אוהב אותו. איך הוא עושה
את זה? יש לי הרבה מה ללמוד ממנו. הלכתי לחדר האמבטיה וניסיתי
להצדיע כמו שהוא עשה- בשרמנטיות, הצלחתי כי יש לי קורדינציה
טובה, אבל האם אני אזכור להשתמש בזה גם מתי שצריך... איך
לומר... ליישם את זה, זאת המילה.
הלכתי לשכפל את המפתח לקובי. אפשר לומר שיש לי סידורים בפעם
הראשונה בחיים שלי. נזכרתי, אבל, שאני לא מכיר ממש טוב את
המקום ואין לי מושג איך מגיעים לחנות שמשכפלת מפתחות. שאלתי
עובר ושב אם ידעו איפה יש חנות שמשכפלת מפתחות אבל אף אחד לא
ידע, ואז נזכרתי שאני יכול ללכת לשאול את האישה השמנה מהסופר
שבטח יודעת איפה יש חנות כזאת כי היא נראית די עתיקה ובנוסף
אני מכיר אותה. הלכתי כמה מטרים, חציתי את הכביש, נכנסתי לסופר
וניגשתי ישירות אליה:
"היי... אהה... יש לי שאלה: איפה יש חנות כזאת שמשכפלת
מפתחות... חנות מפתחות כאילו".
"שלום. רק רגע, תן לי לחשוב... תיקח פה ימינה והרחוב השני או
השלישי עוד פעם ימינה ותמשיך איזה חמישים מטר. בערך עשר דקות
הליכה. הכי גרוע תשאל שם איזה מישהו".
"תודה... אני עדיין לא קלטתי את שמך... אני שי, אגב". רציתי
להיות נחמד...
"נעים מאוד שי, אני עדנה". חחח... עדנה הפרה עם הנקודות
השחורות באף. ככה אני אקרא לה מעכשיו.
התחלתי ללכת לכיוון ואז ראיתי איזה אוטובוס עובר עם שלט של
הבובה הזאת- בארני או דודידו, לא זוכר, וזה ישר הזכיר לי את
התכניות שראיתי כשהייתי קטן כמו הדרדסים או מרקו ואז חשבתי איך
החיים חוזרים על עצמם: כשאתה ממש קטן, בן שנתיים, בחיתולים,
אתה לא יכול לראות מרקו כי אתה לא תבין מה מתרחש בסיפור. כשאתה
בן ארבע-חמש, אתה רואה את זה כי זה בשביל ילדים בגיל הזה. בן
שתיים עשרה אתה מפסיק לראות את זה כי זה מיועד לילדים קטנים
כאילו, ואתה לא רוצה שידברו מאחורי הגב... וכשאתה בן שש עשרה
אתה רואה את זה כי זה קול ומגניב לראות תכניות של ילדים קטנים
וליהנות מהם. כשאתה בן עשרים זה כבר נהיה פסה ודבילי, וכשאתה
בן שלושים זה כיף להיזכר בתכניות שראית כשהיית קטן. בסוף,
כשאתה בן שמונים, בחיתולים, אז היית רוצה לראות 'מרקו' אבל כבר
קשה לעקוב כי אתה זקן וסנילי...
בקיצור, פניתי לאחד הרחובות ונכנסתי לחנות הראשונה שראיתי כדי
לשאול אם הם יודעים איפה זה. זו הייתה מסבאה ישנה, שאלתי את
מי שישב ליד הבר והוא אמר לי שזה בדיוק בצד השני לי הכביש.
כשיצאתי ראיתי איזה לקוח די מבוגר ולא מגולח של המסבאה יושב לו
ליד אחד השולחנות עם בירה, מקטורן ישן ומאובק, כיפה סרוגה
וגדולה של נחמן מאומן ובלי שיניים. הוא סתם בהה בעייפות בכביש
בעיניים ריקניות ומלאות נימים מפוצצים. אופני ההרים ה'מגניבות'
שלו חיכו לו לידו בנאמנות- אף אחד אף פעם לא חיכה לו ובטח לא
היה נאמן אליו בכל מובן שהוא. ועל כידון האופניים מונחת שקית
ניילון שקופה ולפי מה שראיתי היו שם שמנת, לחם ותפוח- סעודת
מלכים. לבחור הנחמד הזה לא היו חיים מוצלחים, וככה הוא מעביר
את היום שלו- רובץ לו במסבאה זולה בלב תל-אביב, בוהה וחושב,
או רק בוהה, זה אני כבר לא יכול לדעת. בעל המסבאה נחמד
אליו ורושם לו את הבירה כל יום עד שישלם בסוף החודש, בהנחה
כמובן. איזה חיים אפורים.
לא עברו שתי דקות וכבר שכחתי מהבחור הנחמד והמסבאה והייתי נחוש
בדעתי למצוא כבר את החנות הזאת שמשכפלת מפתחות. המשכתי ללכת
קצת ואז מצאתי אותה, שכפלו לי את המפתח בזריזות ופניתי לכיוון
הבית.
נכנסתי הביתה וקודם כל בדקתי את המפתח, הוא עבד מצוין, יותר
טוב משלי, אולי אני אחליף איתו מפתח... ואז ראיתי את הארנק
השחור והשמן מעור שקובי כנראה שכח לקחת לפני שיצא על השולחן
שלי. הרמתי את הארנק ובחנתי אותו, את הגימורים שלו וחיפשתי את
התווית של החברה. הוא היה ארנק חזק שמחזיק שנים שמוצאים רק פעם
בחיים באיזה חנות נידחת ואין לו תחליף, הוא החל לאבד צבע כי
היה ישן אבל זה רק עשה אותו יותר יפה- משופשף. נראה היה שהארנק
עבר הרבה כיסים והיו בו, בזמנו, עוד לירות. הרחתי אותו והיה לו
ריח של עור מעורבב באפטרשייב של קובי שזיהיתי, יש לי חוש ריח
טוב...
פתחתי אותו ונוכחתי לכמות העצומה של הכרטיסים שהיו לו: אשראי,
ביי אנד בונוס, בלוקבסטר, עוד אשראי, חדר כושר... ועוד כמה שלא
זיהיתי את מקורן. היו לו גם כל מיני קופונים וקבלות שהוא שמר
מכל מיני מקומות וגם דולר אחד. בתמונה בתעודת זהות הוא נראה
מסטול כאילו עצרו אותו ולקחו אותו לחקירה, וברשיון הוא נראה
כמו קוקסינל... לא תמונה שהייתי רוצה להראות לאימא איך נראה
השותף החדש שלי... לא היו לו מטבעות אבל לפחות מאתיים שקל
בשטרות, ואפילו בתאים הקטנים הוא החביא קונדום ולידו תהלים
קטן... בארנק שלי יש קצת כסף קטן, קצת שטרות, כרטיס אשראי,
תעודת זהות ורישיון. ארנק עמוק לאדם עמוק. גם הארנק שלי מעור
אבל רק בגלל שלקחתי אותו מאחי לפני איזה שנתיים כשהוא עבר לדגם
יותר משופר ומשוכלל. כנראה שארנק זה דבר שתופח עם הזמן ואולי
גם לי יהיה יום אחד כזה ארנק.
הטלפון צלצל, עניתי, וזו הייתה אימא שוב. מה היא רוצה?? היא
אמרה לי שאם אני רוצה אני יכול לבוא לאכול, כמובן שרציתי מאוד
אבל לא התפתיתי כי החלטתי לחיות בעצמאות מוחלטת ומתי שאני
מחליט משהו אני מקיים אותו, ככה אני. אימא באמת הזכירה לי שאני
רעב אז אכלתי גמבה ואשל כדי לדחות את התיאבון כמה שיותר, אולי
אלך עם קובי לקנות משהו, אבל הוא צלצל, והודיע לי ששכח את
הארנק שלו ושאני אשמור לו עליו ושהוא יגיע לקראת הערב עם כמה
דברים אישיים ובסיסיים לדירה. החלטתי שאני בכל זאת אלך הביתה
לאכול כי אני לא אשרוד עד אז. לא רציתי לאכול בחוץ כי אני באמת
אוהב את האוכל של אימא ולמה שאני אענה את עצמי? זה לא מראה
שאין לי כח רצון, אני פשוט קצת רעב, כל אחד היה נשבר...
כלומר... נותן לעצמו את הפינוק הזה.
נסעתי כרגיל באוטובוס וכבר התחיל לכאוב לי על הכסף כי אני
קמצן... אבל החלטתי שזה טוב שאני מבזבז קצת כסף, זה אולי יגרום
לי להיות פחות קמצן.
הגעתי הביתה וה'מאירפלצת' לא היה על המשמר, אז חמקתי הביתה:
"שי! חשבתי שאתה לא בא! היית אומר לי ואז הייתי מכינה לך גם
תפוחי אדמה... למה אתה לא אומר שלום כשאתה נכנס??" אוף. אימא
מעצבנת, אם היא לא הייתה כל-כך מחכה לשמוע את ברכת השלום אז
הייתי אומר לה את זה בטבעיות יותר.
"שלום..." אמרתי לבסוף.
"יופי, זה לא קשה כל-כך, אתה רואה? עכשיו תשב בסבלנות ואני
אכין לך גם תפוחי אדמה בנוסף למרק ולעוף". אסור לי לבוא הביתה.
אימא 'ניזונה' מהמצבים שהיא צריכה להכין לי אוכל, כי אז אפשר
לראות את חוסר העצמאות וחוסר ההקפדה שלי. היא חושבת לעצמה:
'תמיד בסוף הוא יחזור אליי, לא משנה מה, הוא פשוט לא עצמאי
מספיק'. תכלס... זה נכון! וזה בגללה, בגלל שהיא הובילה אותי כל
החיים שלי עם קולר, תמיד הייתי צמוד לה לתחת והיא לא נתנה לי
לעזוב אותו, אפשר לומר, שתמיד היה לי חם שם אז לא הייתה לי
סיבה לצאת לה מהתחת, וכשיצאתי כבר אז הסרחתי ממנו... אז נוצר
מצב שלא התנסיתי בהרבה דברים, כמו לצאת לעשות קניות או לשחק
בגן (כילד קטן) לבד. אם הייתי רוצה ללכת אז היא הייתה חייבת
לבוא איתי כדי לשמור עלי וכך התפתח התלות שלי בה. התלות הזה
הוליד כמה תכונות מעיקות: ביישנות, אי-ספונטניות, עצלנות, חוסר
ביטחון עצמי וחוסר עצמאות. אבל הדבר הכי מעיק שזה הוליד זה
חוסר האמונה של אימא בי- שאני לא יכול לעשות דברים פשוטים לבד
ותמיד זקוק להדרכה שלה. כמו למשל: בחתונה של אח שלי, אחרי שאח
שלי שבר את הכוס, אז צריך לבוא לתת נשיקה... נישקתי את אח שלי,
אבל לאישתו היה קצת יותר קשה להגיע. חיכיתי בסבלנות עד שיתפנה
מקום. פתאום, אימא תפסה אותי בזרוע ופילסה דרך אליה ואמרה: 'יש
פה מישהו שרוצה לתת לך נשיקה...' ואז לחשה לי: 'תן לה נשיקה,
בחייך שי...' אוף!  
זהו, החלטתי שאני יותר לא מבקש ממנה להכין לי אוכל או משהו כזה
עד שהיא תכיר בי כאינדיבידואל.
"הנה, מוכן. תאכל. אתה רוצה עוד משהו? אולי טחינה או..."
"לאאאאאאאאא......" ניסיתי לקטוע אותה אבל זה לא עובד, היא
ממשיכה לדבר. טחינה...
"טוב!! תכיני טחינה, בסדר! רק תעזבי אותי כבר בשקט!" היא שתקה
והכינה לי את הטחינה.
"אני אשים לך קצת לימון..." היא אמרה.
"לא! אני אוהב בלי לימון! כל פעם אני אומר לך?? בלי לימון! אני
אוהב בלי לימון!!" איזה קריז.
"טוב, טוב... בלי לימון. אבל זה לא יהיה לך טעים, אי-אפשר
לאכול טחינה בלי לימון..." היא משגעת לי את השכל.
"הנה, קח את הטחינה. אם תרצה לימון אז תגיד לי". אההה!!!
טעמתי את הטחינה והיא הייתה טעימה. אני לא אוהב לימון, אבל חסר
מלח...
"אימא, תביאי מלח".
"אוי... בדיוק נגמר לי המלח, השתמשתי במה שנשאר למרק. אתה רוצה
שאני אשים לך חומץ במקום? זה טעים".
"בסדר." היא הוציאה כזה חומץ מוזר ועמדה לשפוך לי אותו
לטחינה...
"רגע אימא! מה זה החומר הזה? זה לא נראה טבעי במיוחד". אני
דואג לבריאות.
"זה חומץ לימון מאה אחוז טבעי... אני יכולה לשים לך משהו שהוא
בטוח מאה אחוז טבעי..."
"מה זה?" אמרתי בסקרנות.
"לימון... אבל לימון מיוחד- צהוב וגדול!"
"טוב תשימי קצת..." לא יזיק לי טיפה לימון...
גמרתי לאכול, חיבקתי את אימא לשלום ועמדתי לצאת...
"שי! תשמור על עצמך! תיזהר בלילה כשאתה חוצה כבישים! תתקשר!!
לא שכחת כלום??" יווווו......
"ביי!!!" זה מלחמת עולם איתה...
הגיע הערב וקובי ניצב מול מבתן ביתי, או יותר נכון ביתנו.
פתחתי את הדלת ונוכחתי לחיוכו התמים, כאילו הוא עמד שם כבר שעה
ורק חייך, ואז שמתי לב לעגיל דבילי כזה שהוא שם בגבה:
"קובי! מה עניינים? ממתי יש לך עגיל בגבה?!".
"אהה... הדבר הישן הזה?? לפני כמה שנים כבר... מה אתה חושב?
יפה?".
לא.
"כן... זה נחמד..." אני לא אוהב עגילים וקעקועים. זה דפוק. למה
זה בכלל?! כדי להרגיש יותר יפה ו'קולי'? לדעתי הדברים האלה הם
רק לאנשים חסרי ביטחון שזקוקים לטפיחה על האגו הגברי כדי
להרגיש יותר עמוקים כאלה... אם את אישה אז מילא... אבל לגבר?!
"אתה יודע איפה אני מתכוון לעשות עוד אחד?"
"איפה?" בטח בצ'ופצ'יק של הקומקום...
"בזין!" הוא אמר בגאווה וציפה לאיזו טפיחה מסחבקת.
"בזין?! מה אתה דפוק? למה?"
"זה יפה אחי! בייחוד עם זין כמו שלי... חוץ מזה בחורות מתות על
זה בזיונים אתה יודע..." הוא הנהן בראשו כאילו שהוא קיבל אישור
לזה.
"אתה מטומטם, אתה יודע?? אני חשוב שאתה סתם פלוץ".
"למה, לא נראה לך עגיל בזין?" המבט שלו השתנה למבט של איזה ילד
פחונים כעסן מבאר-שבע.
"לא. זה אינפנטילי, תהיה אמיתי עם עצמך, תהיה מי שאתה, למה אתה
צריך את השטויות האלה?? זה גורם לך להרגיש 'מגניב'? לדעתי אתה
סתם טמבל".
"מה זה?! בוא'נה, תרגיע ת'דיבור שלך, אנ'לא רוצה לשמוע אותך
אומר שטויות כאלה, למה זה מעלה לי ת'פיוזים".
"אתה לא רוצה לשמוע את זה אז תפוס את הארנק שלך ועוף לי
מהעיניים". מה קורה פה?
קובי נכנס לדירה, לקח את הארנק, הסתכל עלי לפני שיצא במעין מבט
של אכזבה, פתאום הרגשתי קצת רע...
"דווקא חשבתי שנהיה חברים טובים". אמר, זרק ותפס את הארנק
בחינניות ויצא. לא ראיתי את פניו שוב. אפילו שהוא הולך לתמיד
הוא צריך להראות 'מגניב', גם אני יכול לזרוק ולתפוס ככה דברים,
יש לי יותר קוארדינציה... אבל על מה לעזאזל רבנו? על עגיל
בזין? מה איכפת לי בעצם שיעשה עגיל בזין? שיעשה שם גם מתלה
למגבות... מי אני שאכנס לו לתחתונים?! התיישבתי והחזקתי את
ראשי ודמעות עלו לעיניי, אני לא יודע למה, כנראה תחושת פספוס
מרה או המוות של חנן שהשפיע עלי בדרכים מוזרות. למה אני כזה?
ממתי החלטתי שאני לא אוהב עגילים זה דווקא די יפה... ועוד פעם
המחשבות רצו במוחי נראה לי שהמח משחרר איזה סם לגוף כדי שאני
אתגבר על הדיכאון בטח מי שיש לו חוסר בסם סופו בהתאבדות אני
מרגיש מוזר אולי אני אכתוב את זה אבל מה אני אכתוב אין לי
רעיון זה סתם דבילי וזה עובר מהר אולי אני על סף התמוטטות
עצבים... די וזהו.
טוב, החלטתי שאני אזום, אקח את עצמי בידיים ואלך לחפש לי שותף
חדש לדירה. כן... אני אעשה מודעות ואני אתלה אותן ברחובות ואז
יבואו אלי אנשים ואני אבחר מהם מי שאני רוצה, מישהו יותר טוב
מקובי. אולי אפילו יבואו גם בנות- כוסיות, מישהי בלונדינית,
חמודה כזו שאני אתלהב לקחת אותה למסיבות ורק להתנשק איתה כל
הזמן ולזיין אותה, ואז יתמלא לי האגו ואחריה באמת תהיינה לי
עוד 'תריסר'... אבל אז אני אצטרך לקנות מיטה זוגית ולהחביא את
המשחה לתחת ששמתי בארון תרופות במקלחת, מה אני אשם ששורף לי
לפעמים התחת אחרי שאני מחרבן... על מה אני חושב?! עוד לא כתבתי
אפילו את המודעה! חוץ מזה אגו מנופח זה לא בריא, אלא אם הוא
מפוצץ: אגו אינו נחוץ לאפיונו של האדם (הפניה היא לגברים).
תראו את האגו כמאין בלון כזה שמתנפח כל פעם שאתה תופס מעצמך
קצת יותר בגלל מעשה מיני שעשית או מחמאה שקיבלת וכד'. הבלון
מאבד את נפחו עם הזמן כשאתה לא מוסיף ומנפח אותו, אך אם אתה
מנפח אותו הרבה מאוד הוא מתפוצץ בסוף וזה המצב הכי טוב מפני
שכך אין דבר שיכול לנפח לך את האגו כי אין לך!. במצב שהאגו
מתפוצץ אתה תמיד נמצא במצב מקסימלי-אדיש: מצב שבו יש לך אגו
מקסימלי אך אי אפשר לראות את זה עליך- כלומר- הכי טוב. אתה לא
נרתע משום דבר שהרתיע אותך לפני-כן (בשבילי זה מצבים כמו
להימצא בחברה מרובת כוסיות או חוסר ביטחון להתחיל עם כוסית).
בקיצור, תפסתי דף וטוש, לקחתי בלוק דפים והתחלתי לכתוב: 'מחפש
שותפה לדירת שלושה חדרים בלב ת"א, בניין מטופח, כניסה נפרדת
ונוף לים! שווה לנסות!'
כתבתי את זה פעם אחר פעם כשלפעמים השמטתי את ה'שווה לנסות' כי
לא היה לי כח לכתוב את זה...
כתבתי איזה שלושים כאלה והחלטתי שמחר אני אלך על הבוקר להפיץ
את זה ברחבי העיר!    

פרק תשיעי

היום לא קמתי השכם בבוקר אלא קצת יותר מאוחר כי יום שישי היום.
יצאתי לרחובות 'העיר ללא הפסקה' ותליתי מודעה בכל מקום שנראה
לעין. הגעתי לאיזה עמוד חשמל שנראה לי מטרה אידיאלית להדבקת
מודעה כי היה במקום מרכזי יחסית, הסתכלתי עליו וראיתי כמה
מודעות, ולא היה מקום לשלי אז באתי לתלוש את המודעות האחרות
ורגע לפני חשבתי: אני באמת עומד לתלוש אותן? זה יהיה מעשה יפה?
'אבד כלב', 'להשכרה- דירת 4 חדרים...', 'קורס מחשבים מזורז..',
'טיפול ברייקי'... מי אני שאולי יגרום בדיעבד (מילה שהיא כבר
די שכיחה אצלי שאני עדיין לא מבין מה היא אומרת בדיוק...)
למותו של הכלב בעינויים אצל איזה פסיכופת? לפשיטת רגל של חברת
הייטק בתחילת דרכה? לאדם לסבול כי לא קיבל את הטיפול
האלטרנטיבי שמתאים לו? ואולי אותו אדם והמטפלת ברייקי היו
מתאהבים, מתחתנים ועושים ילד שבעתיד ימצא תרופה למחלת הסרטן?
אבל מצד שני, בטח אותו ילד היה מאבד את הכלב שלו מיתר רשלנות,
אז עדיף שאני אחסוך את הסבל לאותו פודל שעתיד להיוולד, אמנע
הדבקת מודעות מיותרות של עוד כלבים נעדרים ואתלוש את מודעת
הרייקי הסתמית הזו. אני גם ככה לא מאמין בזה... חוץ מזה מה
איכפת לי? אני יותר מדי איכפתי ורגיש. בחיים צריך מרפקים
ותלישת מודעות זו דרך סימלית ומאוד טובה לבטא את זה. תלשתי את
מודעת הרייקי, הדבקתי את שלי, אפילו שהיא עלתה קצת על המודעה
של השכרת הדירה והמשכתי בדרכי. כשהלכתי חשבתי לעצמי שאני באמת
לא סגור על עצמי כל-כך בשום נושא שיותר גדול מאם לתלוש או לא
לתלוש. לדוגמא: מה אני חושב על הרוסים. אני אוהב אותם? שונא
אותם? זה בסדר שהם עלו לארץ? לא יודע. את האמת אני מאמין שכל
יהודי צריך לעלות לארץ, ואני נגד התבוללות עם עמים זרים, אך אם
אותו רוסי הוא נוצרי ועולה לארץ ממניעי ניצול המדינה- תופס
מקום עבודה, מתחתן עם יהודיה, אבל הוא חבר שלי. בעד מה אני?
שיחזור לארצו או שיישאר פה? אני לא יודע. אני חושב שבעצם אף
אחד לא סגור על עצמו ברוב הנושאים, וכשאני אומר 'סגור' אני
מתכוון: 1. שלא יהיה שום מצב בעולם שמישהו יוכל לשנות את דעתו.
2) אם יקלע למצב אמת בו יצטרך להוכיח את עמדתו בנושא יעשה זאת
בלי להניד עפעף.
3) שידע להתווכח כמו שצריך על עמדתו עם כל אחד בלי להפסיד.
אז בעצם אנשים לא סגורים על עצמם אבל הם אומרים שהם סגורים
ובוחרים להם צד, לא משנה איזה, כדי להרגיש יותר מסודרים בראש,
יותר בוגרים והחלטיים, כדי שלא יהיו להם דילמות בינם לבין עצמם
כמו שלי יש, אך אנשים אלה הם צבועים ולא כנים עם עצמם כמוני.
הם בורחים ממצבים בו יכולה להשתנות דעתם, ואפילו אם דעתם תשתנה
הם ישכנעו את עצמם שהם עדיין מאמינים בדיעה הקודמת. לסיכום:
איכס. אני לא אוהב אנשים כאלה ורוסים בכלל... נראה לי שאני לא
אוהב בני-אדם בכלל... אבל אני הרי לא סגור על עצמי...
בכל מקרה, שבתי לביתי הקט מזיע. הרגשתי כאילו סוף-סוף עשיתי
משהו. הדלקתי גלגל"צ, שמעתי את אריק יושב על הגדר, שתיתי
לימונדה שאני כל-כך אוהב (בניגוד ללימון בטחינה), התיישבתי על
אדן החלון, עישנתי אלאם לייטס שקניתי בדרך חזרה בספונטניות
והרהרתי. ניסיתי גם לשבת רגל אחת בחוץ ואחת בפנים כדי להתחבר
למוזה של השיר ובחנתי כרגיל כל עובר ושב: מי הייתי רוצה שיעבור
לגור איתי ומי לא. על מה יש לילד פספוס כמוני להרהר כל-כך
הרבה? מה אני באמת מבין? אלה הן מחשבות מבוזבזות שלא תורמות
לכלום, לא יעילות לחיים, אבל כל עוד הן גורמות לי להרגיש קצת
יותר טוב אז מה טוב! הנה, למשל סיגריות. לדעתי יש כמה כללים
בסיסיים (שמונה) לאדם מעשן שקובעים אם הוא אמור לעשן או לא,
כלומר, אם מתאים לו לעשן והוא באמת רוצה לעשן ולא עושה זאת רק
מהשפעת החברה:
1) אם אתה כל הזמן בוחן את הסיגריה כדי לראות מתי היא נגמרת
ואתה מרוצה שהיא נגמרת- סיגריות לא בשבילך.
2) אם אתה נגעל מהעשן של הסיגריה שלא יוצא מהפה שלך- סיגריות
לא בשבילך.
3) אם אינך יכול לעשן ולעשות עוד משהו בו זמנית וזה לא נובע
מטעמי חוסר קורדינציה- סיגריות לא בשבילך.
4) אם אתה סופר כמה סיגריות עישנת היום בלי לשים לב- סיגריות
לא בשבילך.
5) אם אתה עדיין מנסה להעתיק מאנשים צורת עישון (המיקום
בשפתיים, מידת עצימת עיניים בלקיחת שאכטה, צורת החזקת הסיגריה
באצבעות, בחירת אצבעות מתאימות, צורת עיפור)- סיגריות לא
בשבילך.
6) אם כל שאכטה שאתה לוקח היא קטנה, אתה לא לוקח אותה עד מעמקי
הריאות וסתם מנסה לעשות טבעות ושמח אם אתה מצליח- סיגריות לא
בשבילך.
7) אם אתה לא מצליח להגיע לכתר בנובלס בלי להשתעל- סיגריות לא
בשבילך.
8) אם אתה מסתבך, נלחץ, והורס את הסיגריה כשאתה מנסה להדליק
סיגריה מסיגריה של מישהו אחר- סיגריות לא בשבילך.
9) אם אתה לא מעריך את הסיגריה האחרונה שנשארת לך בקופסא-
סיגריות לא בשבילך.
10) אם אתה מרגיש רע, מזוהם, מגעיל אחרי שאתה מעשן- סיגריות לא
בשבילך.        
אני לא עברתי את המבחן שעשיתי לעצמי ואני לא אמור לעשן אבל אני
עדיין מעשן. אבל זה לא אומר שאני צבוע שלא מאמין לשטויות של
עצמי נכון?? אפשרות לדחוף משהו