זה קרה בלחיצת עכבר אחת. היא נכנסה, לגמרי במקרה, לפורום מנגה
(למי שלא יודע, אומנות אנימציה יפנית), וראתה, לגמרי במקרה, את
התגובות שהוא כתב. היא מעולם לא ראתה את פניו, שמעה את צליל
קולו או הסתכלה עמוק לתוך עיניו במבט שאומר הכל אבל בכל זאת,
הייתה לה תחושה שהוא הדבר שהיא חיפשה במשך זמן רב כל-כך, אף
בלי לדעת. היא הצטרפה לפורום (לאו דווקא בגללו, פשוט בגלל
התעניינות אישית), וקראה את כל התגובות שלו, ומשהו בתוכה אמר
לה שכדאי לה להכיר אותו טוב יותר. ואז, יום תמים אחד ככמה מן
המשתתפים ירדו עליו והוא לא היה שם, היא הגנה עליו, מבלי להבין
מדוע היא עושה זאת. הוא ראה זאת מאחר יותר, וכמוה, חש משהו
מוזר לגביה, נערה שאותה לא ראה ואיתה לא דיבר מעולם, ולא יכל
להבין זאת. היה קליק, אבל אף אחד לא ראה ולא שמע, אפילו לא
הם.הוא הודה לה, ונתן לה את מס' האי.סי.קיו שלו. בחשש מסוים
(בסך הכל, היום היכרות באינטרנט זה לא בטוח) הם התחילו לדבר,
בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך פעם ביומיים, ולבסוף כל יום. בהתחלה
הם דיברו שיחות חולין רגילות, על התחביבים שלהם, הפורום,
לימודים וכו', ואז הם החלו להכיר יותר טוב, להבין אחד את השני,
אפילו מבלי לראות, מבלי לשמוע, זה את זה. וכך, הם החלו לדבר על
נושאים אישיים יותר ויותר, בוטחים זה בזו יותר ממה שבטחו אף
במשפחותיהם. הוא סיפר לה על אהבה נכזבת שחווה, על הבדידות שחש,
והיא סיפרה לו על אדם קרוב שפגע בה, ועל בעיות בלימודים. הם
הקשיבו (או יותר נכון קראו) זה לזו, ונתנו אחד לשני עצות, ועד
מהרה בתהליך קסום ונסתר מן העין, הפך כל אחד מהם לחלק בלתי
נפרד מחייו של האחר. לפתע, הם החלו להתגעגע זה לזו כשלא דיברו,
ומצאו עצמם יושבים בשיעורים, באוטובוס או אף בבית וציפו בקוצר
רוח לשיחותיהם היומיות. ביטויים כמו "מתגעגע אליך" ו"חולה
עליך" עלו בשיחותיהם, ובכל פעם שאחד מהם קרא הודעה שכזו מן
האחר, הוא היה מחייך לעצמו חיוך של אושר מושלם, אושר שאליו אנו
זוכים רק לעיתים רחוקות, ומרגיש פרפור קל בלב, ללא כל שמץ של
הגיון או מחשבה. הם החלו להכיר זה את זו טוב, טוב אף משהכירו
אותם האנשים הקרובים אליהם ביותר, ויכלו אף לצפות זה את תגובתו
של זה.  אבל ככל שהכירו זה את זו, וידעו כמעט בדיוק מה השני
הולך להגיד בכל רגע, היה דבר אחד שאיש מהם לא ידע, לא לגביו
ולא לגבי השני: מה הם מרגישים זה כלפי זו. "אנחנו ידידים ולא
יותר מכך," היא אמרה לחברתה הטובה בכל הזדמנות. "אנחנו כמו
אחים בנפש. זה יהיה מגוחך אם נתאהב פתאום". אבל חברתה ידעה,
לפי המבט החולמני, המאושר, שעל פניה, שזה לא בדיוק כך.וגם הם
לא היו בטוחים שהם ידידים בלבד. במשך לילות ארוכים, קרים
וטרופים ללא שינה, הם שכבו במיטותיהם  (הנפרדות בהחלט, אני
חייבת לציין, שלא יהיו אי- הבנות)בעיניים קרועות וחשבו במשך
שעות על רגשותיהם, ולעיתים, ברגעים קסומים החולפים כמשב הרוח,
נדמה היה שהם מרגישים זה את הרהורו של זה, אף במרחק של
קילומטרים רבים.ואז, לבסוף, היה זה הוא שעשה את הצעד הראשון.
"אני חושב שאני מתאהב בך" הוא כתב לה יום תמים אחד, מילים
פשוטות, לא מיוחדות, ששינו את חייה. היא לא ידעה מה להגיד לו.
היא פשוט הביטה על צג המחשב, המומה, חשה את ליבה פועם כמשוגע.
זו מוכרחה להיות בדיחה, היא חשבה, אך המילים על הצג, שחור על
גבי לבן, היו הוכחה חותכת. בימים הבאים היא ניסתה להתרחק ממנו,
לחשוב על רגשותיה. היא ידעה שכל פעם שהיא חושבת עליו היא חשה
פרפור נרגש בלב ואושר גואה, אושר כה רב עד שליבה אינו יכול
להכיל את כולו, וחיוך של שמחה ללא דאגות עולה על פניה. אך אמנם
זאת אהבה? האמנם היא יכולה להתאהב באדם שהיא לא ראתה מעולם, לא
שמעה את צליל קולו, לא הביטה עמוק לתוך עיניו במבט שאומר הכל?
וכך היא חשבה וחשבה, ולבסוף, ביום בהיר אחד, גילתה את התשובה.
היא מאוהבת. הידיעה הייתה כה מופלאה, כמו לחיצה על כפתור
שהדליק נורה בתוך ליבה, כמו נגיעה במשהו מדהים ביופיו שתמיד
היה שם, והיא מעולם לא ראתה אותו.היא מעולם לא הייתה מאוהבת
בעבר, אך שמעה על התחושה הזאת מחברותיה, אבל האמת הייתה מעל
לכל הסיפורים. היא הרגישה שזה הדבר הכי יפה שיכול לקרות לה
בחיים, הדבר הכי יפה שיכול לקרות לאדם כלשהו. אך בתוך היופי
המופלא של האהבה היה עצב עמוק. היא מעולם לא ראתה אותו, את
האדם אליו חשה רגשות עזים כל-כך, וככל הנראה לעולם לא תראה.
הוא גר רחוק ממנה, לא רחוק מידי, אבל מספיק בכדי שהמרחק יהווה
מכשול ביחסיהם. מלבד זאת, הוריהם של שניהם לא ידעו על הקשר,
ואם יידעו, יצוו עליהם לנתק אותו תיכף ומיד, מכיוון שקשרים דרך
האינטרנט זה דבר מסוכן בימינו, ויהיה קשה להם להפגש ללא
ידיעתם. האמנם האהבה המופלאה כל-כך היא דבר כל-כך טוב? היא
חשבה בדממה בימים הבאים, כאשר דיברה איתו באינטרנט, סופרת תמיד
כל שניה מרגע ניתוק השיחה ועד שדיברו שנית. עתה הם ידעו את זה
את רגשותיו של זו, אם כי במעורפל, ואף יום אחד הוא כתב לה :
"אני שולח לך נשיקה צרפתית". כשקראה זאת, עצמה את עינייה
וניסתה לדמיין שהוא אכן שם, לצידה, נושק לשפתיה, אף שהיה למעשה
קילומטרים משם. לשבריר שניה אחד, נדמה היה לה שהצליחה אף לחוש
בטעם שפתיו, אף שלא היה שם, אף שמעולם לא ראתה אותו ונשקה לו
באמת. וכך, למרות שהאהבה היא דבר כה נפלא, הדברים הפכו מסובכים
בין הזוג האינטרנטי. הם לא ידעו מה הם: חברים, או סתם ידידים,
והם פחדו שאם הם יעלו את הסוגייה הזאת הם יהרסו הכל. מלבד זאת,
הם לא יכלו להפגש, והם גם פחדו להפגש (למרות שרצו) או אף לדבר
בטלפון, כי חששו שמבט תוהה או מאוכזב, קול מהוסס או שתיקה
מביכה, יהרסו את הידידות המופלאה בינהם. אתם בוודאי מצפים לסוף
טוב, בו הם נפגשים, מתנשקים, נהפכים לזוג, מתחתנים ומגדלים
שלושה ילדים וכלב בדירה קטנה אך נוחה בקצה תל-אביב, אך הדברים
אינם כך. הם עדיין תקועים במצב שנעצרתי בו, ואיש מהם לא יודע
מה יקרה, ולאן יוביל אותם הגורל.
בעצם, זה המצב של כולנו, לא?


הערת הכותבת: הסיפור הזה אמיתי. זה קורה לחברה מאוד טובה שלי,
ואני כותבת את זה, גם כדי שזה לא ישכח וגם כי זה פשוט מאוד
רומנטי.