אני: לפתע, גל של חמלה מציף אותי. אני מוצא את עצמי חושב עליה.
בחורה כעורה. פנים לבנות ומנומשות קלות. שיער חום-שחור
מתולתל-מדובלל. גוף קטן וזרועות שמנמנות. רגליים מגושמות אשר
לא מוצאות מקומן על הקרקע, או בגוף.
וזה לא שאי פעם שנאתי אותה. להיפך, אני מאוד אוהב אותה. היא
נחמדה אלי תמיד, ואפילו שאני יודע שהיא לא מתה עליי, זה מספיק
בשביל לאהוב אותה. וזה גם לא מרחמים, כי אני לא מרחם עליה. וגם
אין לי שום קשר מיוחד כלפיה. אני לא יודע למה אני מרגיש כך
כלפיה, אבל היא כמעט גורמת לי לבכות עכשיו.
מסכנה. אני לא יודע למה. ואני גם לא יודע למה זה בא לי פתאום,
ברגע של פורקן הריגוש המיני שלי, אי שם באיזה חדר באיזה בית
באיזו עיר.
מחר בבוקר אני אדבר איתה על זה. אני לא יודע מה אני אגיד, אבל
אני אגרום לה להבין שאני אוהב אותה באמת.
מחר אני אקום בבוקר, ואני אהיה עייף.
אני אפגוש אותה, אומר לה בוקר טוב, אציע לה קפה ואחזור לעבודה
שלי.
הוא: כמו בכל יום.

אני: לשניה יש שיעול של מוות. שיער באורך בינוני, בצבע בלונד.
היא רזה למדי אבל יש לה גוף טוב. גם הפנים שלה יפות, אבל עם
הבעה מיוסרת נורא, כאילו זה עתה הבינה את כל סבלו של העולם.
ואולי זה נכון.
גם אותה אני אוהב מאוד, אבל היא אף פעם לא הייתה נחמדה אליי
במיוחד. אני גם לא יודע למה אני כל כך אוהב אותה. אולי זו הדרך
בה היא מעשנת, או הדרך בה היא מראה לכולם שלא ממש איכפת לה
מכלום. ואולי זה סתם כי היא מטומטמת.
הוא: ואולי זה לא משנה?

הוא: ממה אתה מפחד?
אני: מהכל.
הוא: נכון.
אני: למה?
הוא: כי יש לך סיבה טובה.

הוא: אי פעם אהבת מישהי?
אני: רק לרגעים קצרים.
הוא: ולמה זה?
אני: כי אז אני מתחיל להבין שאין בהן בעצם כל כך מה לאהוב.
הוא: ואתה מפחד.
אני: מאוד.
הוא: מטומטם.

אני: "לאן אתה הולך?"
הוא: "להרוג"
אני: "אז למה אתה לבוש יפה כל כך?"
הוא: "כי זה יותר קל ככה"

אני: "אני רוצה תשומת לב. אני רוצה לצעוק בכל גרוני על כל מה
שחולה וסוטה בי. אני רוצה שיאהבו ויעריכו אותי על כך"
הוא: "אז מה בדיוק הבעיה?"
אני: "שאף אחד לא לוקח אותי ברצינות, ותמיד יוצא כאילו אני סתם
מתבכיין או מזיין במוח"
הוא: "הכי חשוב זה שאתה יודע שאתה חולה ודפוק ומאמין בעצמך.
שלא יהיה  איכפת לך מה אחרים חושבים. הם לא חשובים"
אני: "אבל כל המטרה היא שהם יבינו אותי"
הוא: "אם כך יש לך רק ברירה אחת"
אני: "מהי?"
הוא: "לזיין"