על השולחן במטבח עמדה סלסילת פירות שהתחילו להרקיב.
"אמא" קרא ילד קטן כבן 5 שירד במרוצה מהקומה העליונה "אני רוצה
תפוח"
הילד זינק את שתי המדרגות התחתונות בגמישות מפתיעה, ונחת ישר
על רגליו בכניסה למטבח.
"אני רוצה תפוח" הוא חזר והצהיר.
אמו, שהייתה אישה מבוגרת למדי, בסביבות גיל החמישים, עמדה עם
גבו אליו, שוטפת דבר זה או אחר בכיור. היא סובבה את ראשה
והצביעה עם אפה על השולחן.
"קח תפוח מהסלסילה, מותק" היא אמרה בקול צרוד מעט וחסר ברק.
היא הייתה אישה רחבה, עם שיער ברונטי מאפיר שהיה אסוף ומעוך
לפקעת גדולה על ראשה. פניה היו חיוורות, ותחת עיניה היו שקעים
סגלגלים מחמת הגיל, אף שמעולם לא הייתה יפת תואר.
הילד הרים תפוח משחיר בידו הקטנה. כמה עשרות זבובונים קטנים
ניעורו משנתם והחלו חגים סביב הסלסה.
"איכסה!!! הכול מלא ברחשים! אמא!"
היא לא ענתה לו.
"אמאאא! הכול מלא ברחשים!" הוא נזדעק בשנית.
האישה ניגבה את ידיה מלאות הקצף בחצאית השחורה הדהויה שלה
והסתובבה אליו. היא נתנה מבט מעמיק בסלסילת הפירות, ואז בילד,
ואמרה:
"זה מקולקל, אל תאכל את זה. מחר אני אקנה עוד."
"אבל אמא, אני רעב עכשיו! לא מחר" השיב לה בנה בקול הולך
ומתגבר.
"אבל אין עכשיו, נועם. מחר אני אקנה חדשים" היא הפטירה
לכיוונו. ביד מהירה היא הרימה את הסלסילה ושפכה את תוכנה לפח
קטן שעמד לרגליה.
"לך תשחק עם שני או דביר. אני אכין ארוחת ערב. רוצה ביצה
עין?"
"טוב..."
הילד הקטן נכנע בקלות יחסית ורץ החוצה באותה מהירות בה התפרץ
למטבח. אימו נשארה לעמוד שם מספר רגעים, מתבוננת במקרר הגדול,
ואז פנתה להכין את הירקות והביצים.
היה חם באותו ערב, וכל החלונות היו פתוחים בניסיון נואש ללכוד
מעט אוויר צח בבית הגדול. האישה נאנחה בכל פעם שראתה זבוב או
ג'וק עושה את דרכו בין התריסים, חוצה את המטבח הרחב, נתקע בקיר
הנגדי, נופל לרצפה ונעלם אי שם בין הפסלים האפריקאים הקטנים
שהיא ובעלה נחום הביאו מהשליחות לפני 15 שנה, או בין הצעצועים
הרבים שכיסוי את רצפת הבית כשטיח צבעוני ומשונן.
בשעה שטיגנה את הביצים היא שמעה את נועם הקטן צועק על אחיו
הגדול שהגיע תורו על השלט ושזה ממש לא פייר שתמיד דופקים אותו
כי הוא הכי קטן. במהרה הצעקות הפכו לריב והיא הייתה צריכה
לצעוק לעברם שאם הם ימשיכו ככה היא תחרים את המכונה המקוללת
הזאת, ושהגיע הזמן ששני תקום מהתחת שלה ותתחיל להתנהג כמו
בחורה בגילה ותעזור לאחים שלה.
שני הייתה בת 16, והייתה יפיפייה באופן מפתיע שכן שני הוריה לא
היו נעימים לעין. היא הייתה בחורה בעלת מבנה גוף מלא וירכיה
היו מלאים. שדיה החלו לצמוח בגיל מוקדם וכעת בכיתה י' היא
הייתה הבחורה עם החזה הכי גדול בבית הספר. עורה היה בצבא דבש,
שיערה שחור ובוהק, ועיניה הירוקות היו צרות ועמוקות.
כאשר הפכה את הביצה, נזכרה האישה שהבטיחה לבנה הקטן ביצה עין
ומיד נתמלאה כעס על עצמה. היא כל כך שנאה את עבודות הבית ועד
לפני מספר חודשים, לפני שמהשרד של נחום נסגר, היא הייתה יכולה
להרשות לעצמה עוזרת ומבשלת.
"אמא, את צריכה עזרה?" שאלה אותה ביתה הבכורה כשנכנסה יחפה
למטבח. אמה לא ענתה לה והמשיכה לטגן את הביצה.
"אמא, זה כבר שרוף לגמרי. את רוצה שאני אעזור לך? היינו אתמול
אצל רותם ועשיתי להן ביצים ויצא מה-זה טעים... אמא?"
האישה כיבתה את האש, גירדה את הביצים מהמחבת אל תוך צלחת
גדולה, ונתנה לביתה נשיקה חמימה על המצח.
"תודה מותק, אבל אני לא צריכה. אני אוהבת אותך"
שני קרנה מאושר, חייכה חיוך גדול שחשף שיניים קטנות ולבנות
וניגשה לערוך את השולחן.
"הכול כאן מלא ברחשים משום מה, אמא"
"זה סתם בגלל החלון הפתוח. תגרשי אותם" שיקרה לה האישה וכמעט
המשיכה בצעקה "ילדים! בואו לאכול!"
בדיוק באותו הרגע נפתחה הדלת בצד השני של הבית ונחום נכנס
פנימה. הוא היה קטן מאשתו במספר שנים, אך נראה מבוגר ממנה
בהרבה. הוא היה גוץ ושמנמן והייתה לו קרחת קטנה שהפריעה לו
נורא, וגרמה לו לגלח את ראשו כולו. שני תמיד הייתה אומרת לו
שהוא נראה כמו גלוח ראש מזדקן מאיזה סרט שהיא ראתה פעם בערוץ
הסרטים.
נחום השליך את המזוודה על הכורסא שעמדה בקצה הסלון, וברגליים
מהירות התקדם לעבר המטבח.
"המממ, איזה ריח טוב. מה זה?" הוא שאל בהפגנתיות מעושה.
"רציתי ביצה עין ואמא הכינה לי מקושקשת!"
"שתוק כבר עם המקושקשת שלך!" שני הילדים הקטנים החלו לריב
בשנית.
האישה חייכה אל בעלה שהתקרב אלי בזהירות ונשק לה על הלחי. הוא
העביר את ידו על שערה החלק של ביתו ושאלה אותה לשלומה. היא
ענתה שהכול בסדר.
"אבא, תגיד לנועם שישתוק כבר עם הביצים שלו!"
"נועם..." נזף בו אביו "תפסיק לעצבן את דביר. תתחיל להתנהג כמו
בנאדם ולא כמו איזה פרא"
"אבל אבא"
"די נועם, הביצה מתקררת" התערבה שני.
כולם התיישבו סביב השולחן הגדול ואכלו בשקט את הביצים השרופות
והירקות החתוכים שלהם. דביר בקושי הספיק לאכול כפית קוטג' ומיד
ברח חזרה לסלון לגמור את השלב במשחק.
נחום היה רעב, ולא הפסיק לאכול. הוא אכל פרוסה עם גבינה לבנה
וגבינה צהובה, ופריסה אחת עם גבינה לבנה וביצה, ואחת עם חומוס
ומלפפונים, וגמר בערך את כל קופסת הקוטג' שדביר השאיר אחריו.
"אבא, תמשיך ככה ואתה תהיה עוד יותר שמן!" גער בו בנו בן
החמש.
נחום נתן בו מבט מבולבל, ושני התפקעה מצחוק.
"את רואה מה את מכניסה לו לראש?" הוא סינן לעבר ביתו בהומור
בעודו דוחף עוד פרוסה עם חומוס לפה.
"אני עייפה, אני חושבת שאני אלך ישר לישון" אמרה האישה.
"לא רצית לצאת הערב? היום יש לי את האוטו של אהרון, ואמרנו
שנצא. אוי, זה מזכיר לי, כשהחניתי את הרכב, ראיתי בחור צעיר
מסתובב ליד החנייה. את יודעת מי זה?"
"לא. איך הוא נראה?" שאלה האישה בחוסר עניין ברור.
"רזה כזה, עם פנים זועפות. די גבוה. שחום. נראה קצת ערבי."
"לא מכירה."
"אולי הוא מחבל?" שאלה שני מפוחדת. מאז שחברתה הטובה רותם
נפצעה בפיגוע באוטובוס, היא ממש בחרדה ממחבלים ומפיגועים.
הפסיכולוג אמר שזה מקרה קל של תסמונת פוסט טראומטית, ושהיא
באמת תהיה בסדר, אבל הוריה ובמיוחד אמה היו מודאגים מאוד.
"אל תדברי שטויות, שנוני. מה יש למחבל לחפש פה? חוץ מזה, אם
הוא רק יתקרב, פלפל ינשוך אותו ויבריח אותו. ערבים מפחדים
מכלבים." אמה ניסתה להרגיע אותה.
"אולי לפחות תבדוק שהוא כבר לא שם, אבא?" התחננה הבת.
"טוב, אני אלך" הסכים נחום ודחף עוד פרוסת עגבנייה לפיו "אבל
רק אם נועם עולה עכשיו להתקלח".
"אוף" התבכיין נועם, דחף את הכסא שלו אחורה ורץ למעלה למקלחת.
נחום קם ממקומו בחוסר חשק והחל לגרור את עצמו לעבר הדלת.
כאשר עבר מול הטלביזיה בה שיחק דביר, נשמעה דפיקה עזה על
הדלת.
"אולי זה המחבל!" הוא צחק בקול גדול, וכמעט היה יכול לראות מול
עיניו את המבט הכעוס והציני של ביתו המתבגרת.
"רגע, אני בא..."
נחום התקרב לדלת ונזכר ברגע האחרון שלא נעל אותה.
"זה פתוח" הוא כמעט לחש, ופתח את הדלת בעצמו.
הוא פתח את הדלת לרווחה ביד חזקה במהירות.
מולו עמד הצעיר הערבי שהוא ראה מקודם בחנייה. הוא החזיק רובה
גלילון בשתי הידיים וכיוון אותו ישר קדימה. פניו היו חתומים
וכעוסים. היה נדמה לו לנחום שהוא יכול לראות דמעות דקות
מרטיבות את העיניים הצהובות הגדולות שהביטו בו בשקט.
"דביר! רו" הוא התחיל לצעוק עוד כמעט לפני שהספיק להעביר את
תשומת ליבו מהעיניים לקנה שהיה במרחק חצי מטר מביטנו התפוחה.
המחבל הצעיר ירה בו ירייה אחת שגרמה לו לעוף שניים או שלושה
צעדים אחורה. בפחות משניה, התייצב הערבי בפתח הבית וירה בו עוד
4 כדורים בגוף. נחום נהרג כבר מהירייה הראשונה ומעולם לא הספיק
לשאול את עצמו למה פתח את הדלת כל כך מהר, או למה הערבי בכה,
או מה תגיד שני כשיתברר לה שאבא שלה אכזב אותה.
דביר הפיל את השלט של המשחק והסתובב אחורה. הוא היה שקוע כולו
בעולם דמיוני של מפלצות שיורות כדורי אש, ודרקונים שקופצים
עליך, וכנראה שלא קלט לגמרי מה קורה סביבו.
המחבל פנה אליו והתחיל לירות לעברו צרורות.
הצרור הראשון חורר את הטלביזיה ואת הקיר, וניפץ והעיף את
הוידיאו על הרצפה.
הצרור השני פגע בכתפו של דביר ובשולחן העץ הקטן שהיה מונח
באמצע הסלון.
דביר התחיל לצעוק כמו מטורף. כאב לו נורא והוא הרגיש את הדם
מטפטף לו על היד. הוא צעק לאמא שתעזור לו וניסה לצעוק משהו
לאביו המת כאשר הצרור השלישי חורר את חלון הזכוכית הגדול, את
התמונה שאמא הכי אהבה מהזמן שלהם באפריקה, ובסופו של דבר את
גולגולתו הקטנה והתמימה.
דם הותז לכל עבר, והמקום כבר נראה כמו סצנה מסרט אקשן צפוי.
לכמה רגעים השתרר שקט בבית, מלבד הרעש הדק והמונוטוני של המים
הזורמים במקלחת למעלה.
צרחות גבוהות הבליחו מתוך השקט קטעו את המחזה הסוריאליסטי
הזה.
שני רצה מתוך המטבח וכמעט נתקלה במחבל בדרכה החוצה. היא הסתכלה
עליו בעיניים טרופות והתבלבלה. היא כבר לא זכרה למה היא רצה
מהמטבח או את קולה השקול של אמא שלה שאמר לה לברוח מהחלון, או
את נועם הקטן שמתקלח למעלה.
היא ניצבה פנים מול פנים עם המחבל והסתכלה עליו. היא ראתה רק
את זקנו הקצר שהיה יותר חוסר בגילוח מאשר עודף בשיער. הוא
הזכיר לה את אסף שהייתה איתו כל הערב אתמול אחרי ששניהם חזרו
מהמסיבה אצל רותם. הוא סיפר לה שבן-דוד שלו נהרג בתאונת דרכים
ובגלל השבעה הוא לא יכול להתגלח. בסוף הערב הוא נתן לה נשיקה
ארוכה באמצע הרחוב השומם, לפני שהתפצלו כל אחד לדרכו הביתה.
היא ניסתה לראות במחבל את אסף, אבל לא יכלה לחשוב על כלום. היא
התבוננה בו שקט עצוב.
הוא התבונן בה בחזרה. היא בוודאי הייתה הבחורה היפה ביותר שהוא
ראה בימיו. הוא לא יכול היה להביא את עצמו לירות בה.
אחרי מספר שניות היא התעשתה מעט והתחילה לרוץ במעלה המדרגות
לקומה למעלה. אולי להזהיר את נועם, אולי להינעל בחדרה, או אולי
סתם לברוח כמה שיותר רחוק.
היא זינקה במעלה המדרגות ורגליה היחפות השמיעו טפיחות קלות.
המחבל הוסיף לבהות בה עולה, וכאשר דרכה כבר על המדרגה האחרונה
הוא ירה בה ירייה אחת בודדת בגב.
היא נעצרה לרגע. היא לא בכתה, ולא צעקה. היא פשוט קפאה על
מקומה, ואז נפלה אחורה, בדיוק באותה דרך בה עלתה. היה נדמה
למחבל שהיא מרחפת למטה, ובכלל לא נגעה בשום מדרגה עד שנפלה
חזרה על הרצפה בפתח המטבח. ג'וק קטן וחום הספיק לרוץ ליד ראשה.
היא שכבה שקטה ומדממת, רק מטרים ספורים מאחיה ואביה הרצוחים.
שני לא מתה. מצד שני, היא תמשיך לומר גם שנים ארוכות לאחר מכן
שהיא גם מעולם לא חיה.
המחבל פסע בשקט לעבר המטבח. כאשר נכנס, הוא מצא את האישה כפופה
בפינה, מחזיקה בידה סכין מטבח גדולה, רועדת. היא כנראה מעולם
לא השתמשה בסכין הקצבים שהייתה תלויה מעל המדיח, עד אותו ערב.
הוא ירה פעם אחת בראשה. היא מתה ללא דרמה, וללא עניין. בדיוק
כמו שתמיד חשבה שיקרה.
היא פשוט נשארה שוכבת שם מכופפת בצד המטבח, ליד הפח הקטן עם
הפירות הרקובים שרק לפני 20 דקות הוטלו פנימה באותו חוסר רצון
ועניין בהם סיימה את חייה כעת.
לאחר חצי שעה, כאשר השכנים יורידו את נועם הקטן ההיסטרי מלמעלה
וינסו לקחת אותו לבית חולים מהר ככל האפשר, זו תהיה גופתה של
אימו אשר תיחרט בזיכרונו לנצח.
היא נראתה בדיוק כמו אמא רק בלי ראש. כמו אמא רק בלי המבטים
שלה, ובלי החיוך הזקן שלה. אמא שלא יכולה לנשק, אבל עדיין אמא.
הוא אף פעם לא הבין למה הם קברו אותה ולא השאירו אותה שם
איתו.
אמא בלי ראש זה יותר טוב מילד בלי אמא.