אני מכבה עוד סיגריה לתוך המאפרה העולה על גדותיה, מסתכלת
מסביבי וקצת נגעלת מעצמי ומהבלגן שהותרתי מסביב בימים
האחרונים. בהחלט הגיע הזמן לעשות פה קצת סדר. אבל מה הטעם
להשאיר סדר בחוץ כשבפנים הבלגן עדיין מקיף...
שוב אני מנסה להבין מה זה הדבר הזה שגורם לכל הגועל הזה. אי
אפשר ככה... אני לא יכולה יותר ככה...
ברקע ברי סחרוף שר על אהבות. בטח...כולם שרים על אהבות. כמו
ברקע שלי, כל  הזמן לכולם יש התחלות חדשות, פרידות, חזרות,
אפילו בסופים אני קצת מקנאת...
מנסה לחשב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיה לי מישהו. מישהו
באמת, לא אחד מאלו שבאים ונעלמים ימים ספורים אחר כך בלי
להותיר אפילו טעם של אכזבה. מישהו שממש מתרגשים ממנו, שיודעים
שאולי, שמרגישים איתו משהו שהוא קצת מעבר להרגשה פיזית נעימה.
הריקנות הזו, הריקנות הזו שאופפת כל הזמן. זה אחד מהימים האלו
שבהם אני מתרחקת מכל הסובבים אותי, כי אני כל כך צריכה מישהו
שיקיף. הולכת למטבח לדלות מנת גלידה הגונה מתוך המקרר הריק.
אפילו הטעם שלה לא ממש עוזר לי להפסיק לחשוב על הריק הגדול
הזה. בפינת השולחן מונח אלבום התמונות שאני כל כך אוהבת לחפור
בתוכו. להיזכר בתקופות יפות יותר. תקופות שאני כל כך אסירת
תודה להן כשהן פה. תקופות שאני תמיד טורחת להנציח כמה שאפשר  
בעזרת המצלמה.
רונן...זו היתה תקופה. תקופה שבאמת לא אוכל לשכוח. איך היינו
יחד בארץ זרה, בתקופה של גילוי עצמי. איך היינו יושבים כמעט כל
לילה יחד ומדברים עד אור הבוקר על חוויות ההיום, האתמול,
וה-לפני 15 שנים. אף פעם לא סיפרתי לאדם אחר את הדברים שהעזתי
לספר לו... הלילה הראשון שלנו, כרגיל בהגיע הבוקר דאגתי להעלם
לפני שהוא יתעורר. מפוחדת מעצמי וממה שקרה. זה היה כל כך לא
צפוי... ואיך הוא שעתיים אחר כך הצליח למצוא אותי בין ההמונים
כדי לחבק אותי ולעצום עיניים יחד. ולהבטיח שאין לי מה לדאוג,
ולספר שקצת הפחדתי אותו כשנעלמתי עם בוקר. בכלל, אלו היו יחסים
מוזרים. עוד בתור ידידים היינו תמיד ישנים יחד מחובקים
בלילות... אבל זה כי היינו שם, במקום הזה בו אהבנו כל כך, שלא
עצרנו לחשוב על גבולות. לפעמים אני תוהה אם לא היה עדיף לחשוב
על הגבולות. אני אף פעם לא יודעת לעצור כשצריך...

מתעוררת לרגע מהזכרונות והולכת לשירותים כדי להקיא את הגלידה
שחונקת לי בגרון. שתי אצבעות, נשימה עמוקה, והכול בחוץ. שוטפת
את הפנים ומרגיעה את עצמי שזה בסדר, שהייתי חייבת לעשות את זה.
תמיד אני מרגישה צורך להרגיע את עצמי אחרי הפעולה הזו. להסביר
לעצמי למה היא הכרחית. אני לא יכולה להרשות לעצמי אחרי כל יום
דיכאוני להוסיף קילו למשקל...
אני מדפדפת קדימה באלבום ומגיעה ליום המקולל. אני ורונן, שאפשר
לאמר שהיה האהבה הראשונה האמיתית שלי, גם אם לא ארכה מספיק זמן
כדי שאוכל לקרוא לה כך רישמית, אני ורונן עומדים מחובקים. אף
פעם לא שמתי לב איך בתמונה הזו נראה כאילו אני שקועה כולי בו,
כאילו אין שם אף אחד אחר, ואילו הוא, הוא מסתכל בחוסר נוחות
לכיוון המצלמה ולא ממש מחייך. באותו הלילה, לילה שלא אוכל
לשכוח, הוא אמר את זה. בפעם הראשונה בחיים שלי מישהו שהאמנתי
לו אמר לי שהוא אוהב אותי. מישהו שידעתי שהתכוון לזה. במשך 5
שניות הייתי המאושרת באדם, עד שהוא המשיך בקול קצת צרוד מבכי
שהולך לפרוץ, ואמר שבגלל שהוא כל כך אוהב אותי הוא לא יכול
להמשיך להשלות אותי. שהוא לא מרגיש אלי מה שאמורים להרגיש
לחברה. שאם זה לא ייגמר עכשיו, זה יהיה שקר אחד גדול שרק יצבור
בתוכו יותר ויותר כאב.
הפעם הראשונה שמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי, ובאותה נשימה
הפעם הראשונה שמישהו עוזב אותי לפני שהספקתי אני לברוח... איך
לא ידעתי...איך לא הרגשתי את זה מגיע... איך הרשיתי לעצמי
לבטוח כל כך באהבה ההיא...?
אני לא חושבת שבכיתי אי פעם כמו באותו לילה. לא ככה. הוא לא
הרשה לי לנגוע בו, רק שכב על המיטה בלי להסכים להוציא מילה
מהפה. ואני, אני הלכתי לשבת על ריצפת המרפסת ולבכות בלי קול.
כל הלילה ישבתי שם רועדת ומקופלת. מחכה. לא ברור למה. אולי
לליטוף. והוא רק שכב בעיניים פקוחות שמדי פעם הזילו דימעה
בודדת. קר כקרח. ברגע שזיהיתי את הזריחה מתקרבת אספתי כוחות,
יחד עם שארית הכבוד העצמי שעוד נותר בי, וברחתי משם.
כן, רונן...נותנת מבט אחרון בתמונה, כמו מתקשה להיפרד מזיכרון
כואב שמצליח לעורר בי רגש ביום של קהות, וממשיכה לדפדף.
שני העמודים הבאים כוללים את  אורן, טום וג'ון. לא ייאמן איך
בתוך עשרה ימים כל אחד מהם, שהיה לפני כן ידיד קרוב, זכה בפרס
המפוקפק של בילוי לילה איתי, סתם לאות הערכה על זה ששנא את
רונן כמו שאני שנאתי. עם אף אחד מהם לא דיברתי מאז. מאורן
ומטום ברחתי עוד בלילה, ברגע שהייתי בטוחה שנרדמו. וג'ון...אני
חוששת שג'ון קצת נפגע ממני... איתו נשארתי עד הבוקר. בבוקר
קיבלתי למיטה מיץ מנדרינות סחוט וקוביות מנגו מסודרות על צלחת
קטנה. לפני שיצאתי משם הוא שלף פרח יפהפה מאגרטל שעמד בפינת
החדר, והושיט לי אותו לפני שנשק לי לשלום. בצהרים כשראה אותי
עם כמה חברים וניגש אלי לחבק, חיבקתי אבל התחמקתי מהנשיקה
שניסה לתת. הוא שלח מבט שואל ואני אמרתי שנדבר אחר כך. טלפון
לא היה לי אז, ומאז בכל פעם שראיתי אותו מיד הסתובבתי והתרחקתי
עד שהוא כנראה הבין, ונעלם מהחיים שלי.
סוגרת בחבטה את האלבום. גרגירי אבק מתעופפים מתוכו לאויר, ואני
מנסה לעקוב אחריהם במבטי, אבל ללא הצלחה. הם נעלמים תמיד בדרך.

אני הולכת להציץ במראה, שרק שונאת אותי חזרה...אני לא חושבת
שאני מכירה אדם אחר שמסוגל להשתנות כל כך מיפה למכוער תוך
שעות ספורות. זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש. בימים הטובים
אני מרגישה כל כך יפה.
הטלפון מצלצל פתאום ומעיר אותי מהמחשבות. אני עונה, ומגלה
בצידו השני של הקו את התפוס שלי. התפוס שלי! תפוס מוזר יש
לי... אני חושבת עליו המון,
המון, אבל הוא של מישהי אחרת... הוא שואל אם מתחשק לי לבוא
אליו וללמוד יחד. אני מתקשה להסתיר את ההתלהבות ועונה בנימוס
שזה רעיון טוב, ואני עוד שעה אגיע, ומנתקת.
התפוס המוזר שלי... אחד מהאנשים הבודדים שמקסימים אותי בעולם
הזה. שאני יכולה ממש לדמיין אותי מסתדרת איתם תמיד. כבר שנה
הוא עם עינב, ובכל זאת נראה כאילו הוא כל הזמן שולח מבטים
נסתרים, נבוך קצת, מנסה להתקרב.את עינב אני לא מכירה. לא יותר
מהסיפורים שלו עליה. אנחנו בדרך כלל נפגשים כל יום, שזה הרבה
יותר מכמה שהוא רואה אותה. הוא סיפר לי לפני כמה ימים שבעוד
חודשיים הם ייפרדו. עינב קיבלה הצעת עבודה מפתה בניו יורק והיא
עוזבת לשם. לצמיתות כנראה.
אני הולכת להתארגן ושמה לב שהעייפות התעופפה מעלי כאילו לא
היתה, משועשעת מהעובדה שאני טורחת לשים לב בקפידה לחזייה אותה
אני בוחרת. תמיד הייתי כזו, מעין "ליתר ביטחון" שכזה. אחרי
הכול לא הייתי רוצה חלילה שהתפוס שלי יודה במפתיע שהוא מאוהב
בי בסתר, ותוך כדי מימוש אהבתינו הבוערת אני אמצא את עצמי מולו
עם חזייה בצבע גוף שיצאה מהאופנה שנתיים לפני שנולדתי...
מנסה להסתיר את פגעי היום בעזרת איפור קליל. שולחת מבט מודאג
אל גב היד שתמיד מציגה חתך קטן ובולט, בדיוק במקום בו השן חתכה
לפני שעה בערך כשניסיתי להחדיר את האצבעות עמוק לגרון - פרי
היחסים שלי עם הגלידה והאסלה...
בחוץ הילדים רצים בכבישים ועל המדרכות בפרצופים מפוייחים עם
קרשים בידיים, מזכירים לי שהיום ל"ג בעומר. שכחתי לגמרי שזה
היום. הפעם הראשונה שאני עושה ל"ג בעומר בלי איזה קומזיץ קטן
לרפואה. לא נורא, למידה בחברת התפוס שקולה ואף עולה על כל
קומזיץ שאני יכולה לדמיין.
שעתיים אחר כך הטלפון אצלו בבית מצלצל. מהצד השני של הקו עינב.
היא מרגישה בודדה, היא רוצה שהוא יבוא. הוא ממלמל בחוסר נעימות
שהוא קצת עסוק, תוך שליחת מבט שואל אלי, ואני מיד מחייכת
ואומרת שאין בעייה, הבטחתי לחברה שגרה באיזור שאני אקפוץ אליה
מאוחר יותר, ואני תמיד יכולה פשוט להקדים.
באוטו אני מרגישה איך כרגיל הדמעות מנסות לפרוץ. בלי שום קשר
אליו. הפעם דווקא על עינב אני חושבת. גם לי יהיה פעם מישהו
שאני אוכל להתקשר אליו ולספר שאני בודדה ולבקש שיבוא?
אני מדליקה עוד סיגריה, מתניעה את האוטו ונוסעת הביתה. ברדיו
כמו כדי להכעיס הקריינית לוחשת בקול רגוע שאת השיר הבא היא
מקדישה לכל הבודדים שביננו, ואז נעלמת ומותירה אותי לבד עם
המילים שאני צריכה כל כך להאמין בהן, אבל לא יכולה -

"יש אי שם,
מישהו חושב עלייך,
מישהו אוהב אותך כל כך,
יש אי שם.

ומה תבקשי מלמעלה?
אם זה אותי
אז הנה אני...
שלך...
מזמן..."

ל"ג בעומר 2000, אני חושבת לעצמי בעצב. מי
היה חושב לפני עשר שנים, שככה אני אגמור.


-<-<-@
-<-<-@