Anan Kenig ענן קניג / שינוי צבע

1
הייתכן שהפכתי מכתום לסגול?! מכתום בוהק אבל רגוע, בולט אבל
משתלב לסגול חלק וכבד של אסיד. "כן, זה לא יכול להיות אחרת",
אני מסתכל על הערסל הסגול עם הפסים הצהובים בצידיו התלוי בקצה
מרפסת שמשקיפה על נחל גועש ועמק ירוק, בו אני שרוי עכשיו,
ואומר לעצמי, בעודי נזכר היזכרות יבשה בחדר הכתום הגדול, שהיה
פעם שלי, שבכתמותו היה משרה אווירה של רגיעה ושמחה על הכול.
אני חושב ומנסה לברר עם עצמי אם זה טוב או רע או סתם עובדה
חסרת אפיון, זה שהפכתי מכתום לסגול, וגם אם הכתום שהשארתי
מאחור נשאר איתי בתוכי. ומה אענה לעצמי? אענה שהכתום היה טוב
בעיתו, אך עכשיו הגיעה עיתם של הימים הסגולים, אבל תמיד ייתכנו
עוד ימים כתומים בעתיד הלא נודע. נהייתי צמא, אז קמתי מהערסל
ונכנסתי פנימה לשתות והפכתי מסגול לחום.
"מה זה צריך להיות?!", אני שואל את עצמי בעודי בוחן בתדהמה את
גופי החום. אף-פעם לא החלפתי צבעים בכזאת תדירות. כל חיי
התחלפתי רק מכחול לשחור לכתום, וגם את זה הבנתי רק עכשיו.
השמש עלתה והיא מסנוורת את עיניי דרך החלון, כאילו כדי להפריע
לי עוד יותר לחשוב. מדליק סיגריה כדי להתחרות בה מהכיוון
ההפוך. כנראה שעכשיו אני משול לזיקית. אני משאיר את הזנב
מאחור ובורח ורץ ורץ ורץ. הגעתי אל הוואדי הירוק ואני נח,
אוזר כוחות, על איזו סלע ליד הנחל. כמובן שעורי כצבע הסלע.
אני שותה ממי הנחל, מה שהתכוונתי כבר מזמן לעשות - בשביל זה
בכלל קמתי מהערסל, ונח עוד קצת על הסלע. אני גם חושב קצת.
תמיד הייתי זיקית, אבל רק עכשיו, כשאני מבין את זה, הפכתי לאחת
אמיתית. אני חושב על כל מיני צבעים. על צבעים שהייתי פעם ועל
צבעים שהייתי רוצה להיות, על צבעים בהירים ועל צבעים כהים,
צבעים מזוויעים וצבעים יפים, צבעים טהורים וצבעים סבוכים,
צבעים רגשניים וצבעים פשוטים, כל צבעי הקשת. לפתע אני שם לב
שכל צבע שאני חושב עליו, אני הופך אליו. אהפוך לסגול חלק וכבד
של אסיד ואלך לי לדרכי.

2
חזרתי עכשיו ממסאלה פרייד צ'יקן ומסאלה תי ואני שוכבת בערסל.
היה כל-כך טעים, ובכלל יום כזה נפלא בשביל להיזרק בו בכזה ערסל
סגול נפלא בצורה כזאת נפלאה, עם כזאת רוח מופלאה בפנים - אין
מה להגיד - החיים מופלאים ונפלאים. אז מה אם רציתי לנסוע
היום. לא תמיד צריך לחיות לפי התכנונים. החיים יכולים להיות
משהו מאוד דינאמי, וזה כיף. אני ממש חושבת שעדיף שהיום אני
אזרק על הערסל הסגול המפנק הזה, עם הפסים הצהובים שלו בצד. מה
כבר יקרה אם אני אסע מחר במקום היום, זה לא שמישהו דוחף אותי
מכאן או מחכה לי שם.
מישהו עולה במדרגות. זה גבר מוזר עם זקן, שיער פרוע ועיניים
עמוקות ומפחידות. הוא אומר לי שלום ומתיישב על כורסת הקש
שמולי, ליד הקיר. אני עונה לו עם הראש. הוא פשוט יושב שם
ובוהה בעמק שמאחוריי. עכשיו הוא חושב שאני לא רואה אותו בזמן
שהוא מסתכל בי, אוכל אותי במבטו שעל אחר שעל. אני נותנת לו
להמשיך כי זה מדגדג אותי מבפנים, אפילו שרעיונית זה מעט מעצבן
אותי. אני נותנת לזה להימשך עוד מעט זמן, ואז אני מישירה את
מבטי אל האיש ופוגשת בעיניו. איזה עיניים עדינות, עמוקות
וביישניות. אנחנו מביטים אחת לעומק עיני השני מספר שניות
הנמשכות כנצח, ואז, כאילו באות מוסכם, מפנים שנינו את מבטנו,
כל-אחד בכיוון הפוך, ככה שנוצרת סימטריה. אז עכשיו אנחנו
יושבים פה שנינו ובוהים כמו שני מפגרים. הוא עוד לפחות בוהה
בעמק, אני סתם בוהה בקיר. אבל מה זה משנה - יום כזה נעים
כשאני שרועה על הערסל המענג הזה עם הבריזה הטובה הזאת, רק אם
לא המוסיקה ההודית המתקתקת והמעצבנת הזאת. אולי אני אוציא את
הערכת סריגה שלי ואסרוג עוד קצת את הדבר הלבן הזה שעוד לא
החלטתי אם זה יהיה כובע או צעיף. או אולי בכלל משהו אחר.
טוב, לא יודעת. נסרוג עוד קצת. פעם אחרת אני כבר אחליט. הוא
פתאום שואל אותי אם אני עושה סוודר. אני קצת מופתעת מהשאלה
וגם מעט מגחכת על ה-'עושה' (מה זה עושה - אני סורגת), אבל לא
בא לי להסביר שאני לא יודעת אם זה יהיה כובע או צעיף (או בכלל
משהו אחר) אז אני אומרת שכן. הוא שותק ואני ממשיכה לסרוג.
הוא בטח קיווה שתתפתח מהשאלה שלו שיחה ועכשיו הוא מבואס
שהשתיקה חזרה. מסכן. אבל מה אני אגיד לו? אני לא יודעת מה
להמציא ומאיפה להתחיל. אני ממשיכה לסרוג (כאילו שהפסקתי -
הידיים שלי באוטומט).
הוא נכנס פנימה, אולי מאוכזב. גם אני קצת. מאוכזבת. אבל מה
זה משנה, אני בכל מקרה נוסעת מחר. פתאום אני מרגישה תחושה
מוזרה של רעב בבטן. אני מזמינה טוסט וקפה. בינתיים אני עושה
טיפה תכנונים על הדבר הזה שאני סורגת. אולי זה בכלל יהיה מן
גרב שלג כזאת?

3
סגול ושמח, אני מתחיל לחזור חזרה, לאורך הנחל. הזנב שהשארתי
מאחור כבר מתחיל לגדול מחדש. עכשיו אני גם שם לב לדרך רוחשת
המים, על כל גווניו השונים של הירוק שהיא מציגה. אני עובר
דרך, מה שנראה לי, כמנהרת עלים ירוקה, ועולה חזרה למרפסת שלי.
אך הפלא ופלא! על הערסל הסגול שהשארתי קודם מאחור, מתנדנד
מקופל בריקנותו, יושבת לה עכשיו יפהפייה מן השמים. אני עולה
במדרגות מביט בה, מוקסם ומופתע, אומר לה שלום. היא מביטה בי
חזרה, מופתעת יותר ממני, כלא מבינה, ומהנהנת בראשה. מעניין אם
שמה לב לזנב שלי, שגודל עכשיו מהר יותר ויותר. אני מתיישב
ומסתכל בעמק הירוק שזה עתה שבתי ממנו. אני מעביר עליו את מבטי
ביסודיות, עד שמבטי פוגש בגופה. שעל אחר שעל אני אוכל את גופה
במבטי. כזה גוף טהור ומלאכי. היא בוהה בקיר, משימה את עצמה
כאילו לא שמה לב שגופה נאכל על-ידי מבטי. ממשיכה בהצגה הזאת
זמן מה, ומבטי מתענג. לפתע היא מרימה את מבטה עד שעינינו
נפגשות. אני רואה אותה בוחנת את עיניי, מעמיקה בתוכן, גורסת
בדעתה מה לעשות בהן. בעיני מלאכית, היא מפנה בעדינות מדרכו של
מבטה כל דבר המפריע לה במחקרה אותי. לבסוף היא מפנה בעדינות
אף את מבטי ואני מסיט אותו. גם היא מסיטה את מבטה לכיוון
השני. אני חוזר ומעמיק במבטי אל תוך העמק, מדמיין שם את שנינו
ביחד. (איזה יפה המוסיקה ההודית הזאת - שקטה ומרגיעה, בדיוק
מתאימה לאווירה).
פתאום היא מוציאה משומקום שתי מסרגות ומשהו שכבר סרגה ומתחילה
לסרוג. איזו מלאכית. ככה היא בטח גם תסרוג את הסוודר לתינוק
הראשון שלנו. עכשיו היא בטח סורגת סוודר לתינוק של מישהו אחר.
אני שואל אותה אם היא עושה סוודר. היא מרימה את ראשה אלי,
מביטה בי בחיוך מתוק ועונה שכן. איך ידעתי. היא בדיוק כמו
שחשבתי שהיא. עושה סוודר. לא יכול היה להיות אחרת. הייתה
חייבת להיות פה על הערסל כשאני חזרתי. אני אכנס פנימה ואכין
איזה ג'וינט, אולי זה יעשה קצת מעניין. אני נכנס ומתחיל להכין
ג'וינט הכי מהר שאני יכול עם ידי הלטאה שלי, שזה לא כל-כך מהר.
אני גם מסתבך קצת אז אני נאלץ באמצע להתחיל את הכול מחדש.
אני מדליק את הג'וינט ויוצא והיא בדיוק מקבלת טוסט וקפה. איזה
פינוק. אני יושב ומעשן ג'וינט והיא אוכלת. לא בדיוק כמו
שתכננתי, אבל מה לעשות, היא כנראה רעבה. היא מציעה לי חצי
טוסט ואני מסרב בנימוס. אני ממשיך לעשן והיא לאכול. היא
לועסת ומסתכלת בי. יכול להיות שהיא ראתה את הזנב שלי כשנכנסתי
או כשיצאתי? אני לא יודע מה לעשות אז אני מציע לה בהססנות
לעשות הפסקת ג'וינט והיא ממש קופצת על ההזדמנות ומסכימה
בהתלהבות.

4
המלצר מעלה לי את הטוסט והקפה ובדיוק הוא יוצא עם ג'וינט דולק
ביד. אני מה זה מתה לעשן. כבר יום וחצי שאני בדודה, ולא רציתי
לקנות משהו חדש בגלל שאני נוסעת. למה הזמנתי את הטוסט והקפה
המזדיינים האלה? הם גם לא כל-כך טעימים, אבל אני אוכלת ושותה
בכל מקרה. אולי אם אני אגמור אותם לפני שהוא יסיים את הג'וינט
אז הוא יציע לי לעשן קצת. לשבור קצת את הדודה הזאת. הוא יושב
שם מעשן, מסתכל בי אוכלת. אני יושבת פה אוכלת, מסתכלת בו
מעשן. יכול להיות שהוא באותו מצב כמוני, רק הפוך? יכול להיות
שהוא בכלל רעב ומקלל את עצמו על שהכין ג'וינט במקום להזמין
טוסט וקפה. אני מציעה לו חצי טוסט. הוא מסרב בנימוס, אז יכול
להיות שלא. אבל גם יכול להיות שהוא סתם ביישן. אני ממשיכה
ללעוס ולהביט בו מעשן. אולי הוא יבין את הרמז. לא נראה ככה.
נראה שהוא סתם לא מבין מה אני רוצה ממנו. אבל הנה, הוא בכל
זאת מציע לי לעשות "הפסקת ג'וינט". איזה מותק. אני קופצת על
ההזדמנות, כאילו לפני שיתחרט, וכמעט שחוטפת את הג'וינט מהיד
שלו. אני מודה לו ומספרת שכבר יום וחצי שאני בדודה. אני
מציגה את עצמי והוא אומר שקוראים לו זיק. שם מיוחד. אנחנו
מעשנים, מדברים על הא ועל דא ועל בלה, מעבירים את הג'וינט מיד
ליד בזמנים לא קבועים. זיק מספר לי על איך שעד היום בבוקר הוא
היה כתום "בוהק אבל רגוע, בולט אבל משתלב", ואז שכב בערסל
הסגול הזה בו אני שוכבת עכשיו ופתאום שם לב שהפך לסגול "חלק
וכבד של אסיד". מה, נפל לו בורג לבנאדם הזה?! טוב, לפחות הוא
מקורי. אני צוחקת ואומרת לו שזה סיפור מעניין, תופסת את עצמי
רגע אחרי שהמילים כבר יצאו מפי, מקווה שלא להעליב אותו, ומביטה
בו בעיניים מלאות בקשת מחילה, כמו של כלב. אבל בכל זאת אני לא
מצליחה לשלוט בעצמי ושואלת אותו אם עכשיו הוא עדיין סגול אסידי
כבד וחלק או שהוא כבר איזה כחול רענן וצונן של מים. ושוב
צוחקת. במקום להיעלב, זיק לובש ארשת של רצינות, ובקול עמוק
ויודע, שאני חושבת שמפתיע אפילו את עצמו, מספר לי שכבר היה כל
מיני צבעים, והצליח ללמוד כיצד לשלוט בהם ולבחור אותם ובסוף
בחר בסגול הזה שהוא עכשיו. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות,
לחבק או לברוח. הוא גם מדהים אותי וגם מפחיד אותי, גם מושך
אותי וגם דוחה אותי. אני גם מבינה אותו ומזדהה איתו ואני גם
חושבת שהוא חתיכת משוגע. בשביל לא להתחרפן לגמרי אני מתרכזת
בעישון של הג'וינט. שואפת ונושפת, שואפת ונושפת. אני בוחנת
את היד שלי וכמעט נחנקת כשאני שמה לב שהיא סגולה, סגול חלק
וכבד של אסיד.

5
היא חוטפת לי את הג'וינט מהיד ושואפת ממנו כאילו שבתוכו מצוי
הצוף של חייה. היא מספרת ש-"כבר יום וחצי שהיא בדודה" ועושה
מזה ממש טרגדיה יוונית. אני מהנהן בהבנה מעושה. קוראים לה
אילנית, מסתבר. אכן שם מלאכי. אני גם מציג את עצמי, שואל את
שמי מחיי הזיקית, שגיליתי שאני. הג'וינט לא מאכזב ועושה את
עבודתו נאמנה, ואנו מפטפטים על הא ועל דא ועל בלה בזמן
שהג'וינט עובר מיד ליד בזמנים לא קבועים. כמעט בלי לשים לב,
אני מתחיל לספר לה את סיפורי, סיפור הצבעים, וצולל אליו בעזרת
כל כובד משקלו של הג'ראס המשובח הזה. אילנית מעט מוציאה אותי
מצלילתי כשהיא צוחקת עלי ועל סיפורי, מנסה בניסיון נואש לעצור
את עצמה, אך שוב לא מצליחה ומוסיפה עוד איזו עקיצה מצחיקה.
אני איני נעלב. זו הרי תגובה די צפויה לסיפור הזוי ומטורף כזה
שהתחלתי לספר. אני שב אל צלילתי, הפעם יותר עמוק. אני מגיע
לרבדים כה עמוקים עד שלא ידעתי שהם קיימים, שהם אפשריים. ואני
ממשיך את סיפורי. אני רואה איך לאט-לאט, נוגע הסיפור באילנית
עוד קצת ועוד קצת, ואיך היא לא יודעת מה לעשות עם זה - לצחוק
או לבכות, לקבל את זה או לדחות את זה. אני מסיים את הסיפור,
והיא כהלומת קרב מעשנת את הג'וינט וחושבת. שואפת ונושפת,
שואפת ונושפת. פתאום היא צורחת, "היד שלי סגולה! היד שלי
סגולה! אני סגולה!" ופורצת בבכי של הלם וייאוש. אני קם אליה,
ובלי מילים, מחבק אותה, מנחם אותה ומבין אותה. היא מפסיקה
לבכות ונרגעת. היא מנשקת אותי. איזו אילנית. אנחנו מתעלסים
ועושים סקס סגול ופרוע על הערסל הסגול עם הפסים הצהובים שלו.
היא מתפשטת ואני מוריד מעליה את התחתונים. והוא מופיע פתאום
מולי. הכוס שלה כל-כך מוחשי! הוא עומד מול פניי בשלמותו
הכואבת, כולו מבקש שילקקו אותו, שיחדרו אליו, שייגעו בו,
שיאהבו אותו. שלמותו כואבת מדי. אני מרגיש אותה בעודה נחרטת
בזיכרוני. אני לא יכול מולה ואיתה. אני אומר שאני צריך ללכת
להשתין ומתיישב המום על כורסת הקש. משותק מרוב אהבה וכמיהה.
הן שואבות ממני את רוח החיים ואני שרוע תשוש. אני מביט בה
והיא מביטה בי. מבטינו ננעלים אחד בתוך השני כמו שני ווים.
הם נארגים אחד אל תוך השני ויוצרים מנהרה. מנהרה של תודעה.
ודרך המנהרה הזאת, נשמתה נקשרת לנשמתי, ונשמתי לנשמתה. ליבי
פועם בחוזקה, עוד מעט יקפוץ מחזי. "אתה בסדר?", היא שואלת
אותי.

6
היד שלי סגולה ועכשיו אני רואה שגם הרגל שלי סגולה, ובכלל כל
הגוף המזדיין שלי נהיה פתאום סגול!! אני מתחילה לצווח בפאניקה,
לא יודעת מה קורה לי ואיתי. איך כזה דבר יכול להיות, הרי אני
יודעת שאני לא הוזה! אני מקווה. אני כבר באמת לא יודעת.
עכשיו אני בוכה. נו, למה אני בוכה, במה בדיוק זה יעזור? אבל
אני לא יכולה לעצור את עצמי והדמעות באות ובאות. זיק קם ומחבק
אותי. מה זיק עכשיו פתאום? שיעזוב אותי במנוחה המטורף הזה!
אבל החיבוק שלו כל-כך בטוח ומרגיע ונעים ומלטף. אומר לי
בחיבוקו שזה בסדר ואין לי מה לפחד ושכן, זה באמת ככה, אבל מה
לעשות, אלה החיים האמיתיים וזה יותר טוב עכשיו, שאנחנו כבר
יודעים. הוא מחבק אותי ככה חזק חזק ומרגיע כבר כמה דקות
ולאט-לאט אני נרגעת. מפסיקה לבכות ומנגבת את הדמעות על הכתף
שלו. איזה נשמה טובה הוא, הזיק הזה, איך שהוא מחזיק אותי ככה
ומחבק אותי ומרגיע אותי. ומחזיר לי את הביטחון שלי עם הביטחון
שלו ועם החום שהוא מקרין עלי. אני מרגישה כאילו שבחיבוק שלו
הוא קילף מעליו את כל הקליפות עד לגרעין הכי קטן ואמיתי של
עצמיותו, והראה לי אותו, ואני מביטה בגרעין הזה ואוהבת כל
מילימטר ממנו. ובבכי שלי על כתפו, אני מרגישה שגם אני עשיתי
כך, שגם אני קילפתי מעלי את כל הקליפות והראיתי לו את הגרעין
הפנימי ביותר של עצמיותי. אני מקווה שגם הוא אוהב את מה שהוא
רואה. אני בטוחה שכן. אני מנשקת אותו, מטיילת עם לשוני בתוך
פיו, טועמת את כולו. אני רוצה שיזיין אותי על הערסל הסגול הזה
עם הפסים הצהובים שלו, וגם הוא רוצה. אנחנו מתחבקים ומתנשקים.
אני מתחילה להתפשט, כולי אכולה משהו שאין לו שם, משהו מעבר
לתשוקה. הוא מוריד בפראיות את תחתוניי ואז הוא מביט בכוס שלי
ונתקע. הוא מביט בו כבר דקה שלמה אולי, ואני לא מבינה מה
נסגר. אבל המבט שלו הוא כאילו שגילה את הפלא השמיני. חבל לי,
אבל כבר לא כל-כך אכפת לי מה הוא יעשה. בכל מקרה יהיה טוב.
אבל לזה לא ציפיתי: הוא אומר שהוא צריך להשתין. להשתין.
ועוד הולך ומתיישב בכורסת הקש בה ישב קודם. בלי ללכת להשתין.
אני מביטה בו והוא נראה כה תשוש ומסכן שאני מרחמת עליו. רוצה
ללכת לשם ולחבק אותו כמו שהוא חיבק אותי. אבל לא יכולה להפסיק
להסתכל עליו, להביט בו. לראות אותו מביט בי עם כאלה עיניים.
אני מביטה בו והוא מביט בי. מבטינו ננעלים אחד בתוך השני כמו
שני ווים. הם נארגים אחד אל תוך השני ויוצרים מנהרה. מנהרה
של תודעה. ודרך המנהרה הזאת, נשמתו נקשרת לנשמתי ונשמתי
לנשמתו. ליבי פועם בחוזקה, עוד מעט יקפוץ מחזי. אני מסתכלת
עליו והוא נראה לי מראה אלי. אני כל-כך נבהלת מאיך שאני נראית
במראה, שאני שואלת את זיק אם הוא בסדר. אנחנו ממשיכים לרקוד
יחד במחול המבטים הזה. עוברת שנייה מאוד מאוד ארוכה והוא עונה
לי שכן. אני אומרת לו שנראה לי שאני לא. אבל אני יודעת
שבקרוב מאוד אני אהיה. את זה אין צורך לומר בקול רם.
זיק שואל אם אני נשארת כאן עוד הרבה זמן. אני עונה שאני לא
יודעת, אבל כנראה שלפחות עוד איזה שבוע-שבועיים. מסתבר.

7
עכשיו אנחנו שנינו ביחד ישות אחת גדולה ומחוברת בסגול חלק
וכבד של אסיד. נחיה ביחד בסגול הזה וגם אולי נמצא לנו צבעים
חדשים משותפים. או נחזור לצבעים נושנים ואהובים. או לסגול
החלק והכבד הזה, של אסיד. נאהב אחד את השני אהבה נרקיסיסטית,
כי נהיה אחד ולאהוב את השני יהיה משול ללאהוב את הראשון. נבנה
לנו בית ונקים גינה ונוליד ילדים. או שנמשיך לטייל לנו ככה,
בין העננים. הכי חשוב שנהיה. שנהיה.
בקיצור, בינתיים עוד אין סוף לסיפור הזה, כל מה שצריך לעשות
זה לחכות שיהיה. שיהיה.