[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דורה כהן
/
תהום

אני עדיין זוכרת את ההרגשה, את השיתוק, לא יכולתי לחשוב... הכל
נעצר. פרצופים חסרי משמעות הסתכלו עליי ואמרו דברים שלא הצלחתי
להבין. באיזושהי פינה בראשי הצלחתי לתת להם שמות אך כל קשר
אליהם נעלם. רק שם אחד הצלחתי לזהות אך האדם שמאחורי השם לא
היה שם. רציתי לצעוק לקרוא לו שיחזור אבל ידעתי שלא משנה כמה
אצעק וכמה אבכה הוא לא יבוא וינחם אותי כמו שעשה כשהייתי קטנה.
באותו רגע יכולתי לסלוח על כל אותן פעמים שפגע בי, שנתן לאחרים
לפגוע בי בלי לומר מילה, על כל אותן פעמים שבהן האדישות שלו
פצעה אותי. בכיתי, בלי דמעות. לא הצלחתי להבין למה עזב, לא
הצלחתי להבין למה עכשיו. אני עשיתי את כל מה שרצה! סידרתי את
השיער בדרך שאהב, לבשתי בגדים שאהב, התנהגתי כמו שרצה שאתנהג,
הייתי תלמידה מצטיינת כמו שתמיד חלם. למה זה לא הספיק לו? אני
אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולם! הערצתי אותו וחייתי בשביל
אותם רגעים שאמר שהוא גאה בי.

כל הרגעים המעטים שהיו לנו ביחד חלפו בראשי, סצינות ארוכות של
הרגעים היפים בחיי. הפעמים בהם לקח אותי לים והכריח אותי
להיכנס למים העמוקים כדי שאלמד לשחות, או הפעמים בהם היה לוקח
אותי לפארק ושולח אותי להשתולל בזמן שהוא ישב על הספסל הקבוע
וקרא עיתון עם חיוך של שביעות רצון. אפילו הארוחות האלו שהפכו
למעין שגרה של פעם בשבועיים בהם היינו יושבים בבית קפה
ומשוחחים על כל מיני נושאים. פתאום קלטתי שלא יהיו לי עוד
רגעים כאלו אתו ונשארו לי רק הזיכרונות.

הפנים שלי היו רטובות ואדומות, לא היה אכפת לי. לא היה אכפת לי
מכלום. הוא הלך והשאיר אותי לבד להתמודד עם החור שנפער בלבי.
פתאום הפך הכאב לכעס מכלה. רציתי לחנוק מישהו, רציתי לפגוע
במישהו כמו שפגעו בי. לא רציתי לפגוע בו, אפילו אז אהבתי אותו
בכל לבי. האמנתי שאם אפגע במישהו אז כל הכאב שהרגשתי יעבור
אליו וייעלם. מצאתי את המטרה המושלמת. אימא שלי, בגללה הוא עזב
אותי! הוא תמיד שנא אותה. היא תמיד צרחה עליו. בגללה הוא עזב.
צרחתי עליה בזמן שקלטה את מבטי ושלחה יד ללטף אותי וללחוש דברי
נחמה. כמעט הרבצתי לה. צרחתי שאני שונאת אותה, שהייתי מעדיפה
שהיא תעזוב, שהיא בכלל לא אימא שלי ושיש לי רק הורה אחד. פתאום
ממעמקי התהום שבה הייתי קלטתי את המבט הפגוע, את הדמעות שנעצרו
בכוח ואת היד שעדיין ליטפה אותי בסבלנות אין קץ. הכאב לא נעלם
רק החמיר, ואני נפלתי עמוק יותר אל התהום.

רצתי אל החדר שלי ונעלתי אותו. מבפנים שמעתי את אימי שמיהרה
למעלה וניסתה להיכנס. צרחתי שתלך, אני לא רוצה לראות אותה
עכשיו. התפללתי בתוך לבי שהסיוט הזה ייגמר, לא ידעתי איך אוכל
למשוך את עצמי החוצה, ופתאום הכתה אותי ההבנה שאם אני לא יכולה
לטפס אז אני פשוט צריכה ליפול. זו הייתה הדרך היחידה. לפתע
הייתי רגועה, ידעתי מה אני צריכה  לעשות. פתחתי את החלון שבחדר
שלי, הרגשתי את משב הרוח על פניי והתכוננתי. עצמתי את עיניי
ו...

סגרתי את החלון, לא רציתי למות... החלטתי שאחיה ואהיה מאושרת,
כי כנראה הייתה לו סיבה לעזוב, הוא ראה שאני מוכנה ושאני חזקה
מספיק, הוא רצה לבחון אותי. כדי שלא אצא לא מוכנה לחיים
עצמאיים שבהם כולם יכולים לפגוע בי. זו הייתה דרכו להגן עליי,
לחשל אותי. אז אני אהיה מאושרת לבדי, אני אנצח ואז כשהוא יראה
שאני חזקה מספיק הוא יבוא לקחת אותי.

היום כבר עברו שנתיים, ואני התבגרתי. אי הולכת לטיפול ועוד מעט
אעזוב, אני מוכנה. היום אני מבינה שלא היה שום מבחן, בהתחלה
כשהבנתי שנאתי אותו. היום כבר לא. אני לא כועסת ולא נוטרת
טינה. אבל אני גם לא מתגעגעת ולא אוהבת. סלחתי לו, ואני יודעת
שאני חזקה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השוקואיד לא
נופל רחוק
מהעץ.



טוסיק מרובע
וגיאופיזיקה
מודרנית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/02 12:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורה כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה