כל המיטה שלי מלאה בעיתוני סוף שבוע, בקבוק ריק של יין, ובדלי
סיגריות. מתי תצאי מהדיכאון, הם שואלים, מציקים לי, האנשים
שבחוץ. אני רק כל היום במיטה, מעשנת, מנסה לבכות ולא מצליחה.
מנסה לחשוב בהגיון וגם לא מצחיקה. טובעת בתוך עצמי וזועקת בקול
דומם לעזרה.
איפה הוא שצריך אותו.
איפה היד המנחמת שלו- על הפנים שלי.
איפה המגע שלו, והמילים שלו , שמלטפות אותי וגורמות לצמרמורת.
איפה העיניים שלו, שאפשר לטבוע בהם לתוך אוקיינוס כחול
ואינסופי.
שלשום הלכתי לחוף הים, ונהייתי רק עצובה מלראות את האופק
הורדרד של הים, שהשמש נושקת לו , וחושבת על מה הוא היה אומר אם
היה רואה את זה. בעצם הוא לא היה אומר כלום, רק מסתכל בהערצה
ומחבק אותי, ושנינו היינו מחובקים , ומחכים לראות את השקיעה-
כמו סוף חמוץ מתוק בסרט.
13 הודעות במזכירה, ואני מתעצלת לא לשמוע. רק ללחוץ על הכפתור
של ה "פליי" , אולי אני בורחת. בורחת ממה שנראה הכי פשוט
ומטומטם. ללכת לבנק, ללכת לדואר, לקנות אוכל, לפגוש חברים,
ללכת לעבודה.
להסתרק, להתאפר.
אני חושבת לעצמי שבלעדיו אני מכוערת, החיוך שהיה לי לא נמתח.
הניצוץ שהיה לי בעיניים כבה מזמן.
אני מכוערת ועייפה . כמו אישה בת 80 שהחיים הוציאו לה את כל
הכוחות, שלמעשה, רק הוא שם שואב אותי כמו מגנט ומתעלל בי.
דופק לי על הדלת ומנסה לדבר אתי . בידידות, רק בידידות. כי הרי
שם בדירה שלו, מחכה לו כוסית בלונדינית שמשמשת רק את האגו
הנפוח שלו, והצרכים הגופניים שלו.
הוא ימצא בחורה מהר, בחורה "בחורה" שתהיה כנועה ונחמדה,
וחייכנית, עם חזה שופע.
לא כמוני, אומללה ומסכנה, לא מטופחת, ילדותית ומשונה - איך
הוא בכלל יכל להתאהב בי.
חשבתי פעם שהוא אוהב אותי מרחמים, מזיין אותי מרחמים, מדבר
אלי מרחמים.
כאילו הוא שומר עליי
הוא שמר עליי
ועזב.
ואני השתגעתי.
כמו מטופל שלא קיבל את התרופות בזמן, או לא קיבל את התרופות
בכלל. ואז הוא מרגיש מכור ומרומה. מסכן וחסר אונים.
אני נעשית אובססבית, חולה ופרועה.
השיער שלי פרוע ומלוכלך, הבגדים שלי מסריחים ומלוכלכים. ויש
משהו מנחם בלכלוך - כאילו לא אכפת מכלום, רק לחיות. לישון
ולהתעסק בדברים חסרי משמעות.
אני אוספת את כל התמונות שלו בקופסת נעליים, את המכתבים שלו,
את החפצים שלו - עניבה ששכח בדירה שלי, אפטרשייב שהריח שלו
מכאיב לי ואני לא מעיזה להריח שוב כי הוא ישר יזכיר אותו, ואת
כל מה שקשור אליו, בעקיפין, כמו דיסק ששמעתי המון שהכרתי אותו
, הכל הולך לקופסה , והקופסה הולכת למדף גבוה בסלון ומאמללת
אותי עד אין קץ
קורצת אליי כל יום, מאיימת, מאיימת לקפוץ ולהפתח בפני כמו תיבת
פנדורה.
אז חשבתי לזרוק את הקופסה, אבל אז בטח אני אתייסר מלחשוב שהיא
בזבל, נרקבת. וגם אם אני אקבור אותה או אבקש מגלית נגיד ,
שתשים אותה איפשהו אני ארגיש אשמה כאילו זנחתי חפץ יקר ואהוב.
ואני אוכל לטלפן אליו, אני אוכל לבוא לבקר, ואני אוכל לפתות
אותו , ולמשוך אותך לאיזה אשליה מתוקה שהכל בסדר, ששום דבר לא
השתנה, ואז בבוקר שלמחרת- שנינו נהיה מדוכאים ולא נבין.
אז עדיף לחסוך טעות. נעמה גרינברג, אם עשית כל כך הרבה טעויות
ב- 25 שנות חייך אז תחסכי כמה טעויות, תחשבי קצת! תהיי
הגיונית!! בחיים לא הייתי כל כך הגיונית כמו עכשיו, הגיונית
כמו רווקה שנמאס לה,
הגיונית כל כך שאני לא הולכת אליו, קופצת עליו, עוקבת אחריו ,
מציקה לו בטלפון- מה שיכלתי לעשות בלי שום בעיה, כי זה המנהג
האופייני שלי- אובססיביות. רעב לאהבה, ורעב לתשומת לב .
כל מה שחבל לי באמת, זה הדברים שלא יצא לי לעשות איתו. הדברים
שלא נעשה אולי לעולם.
תמיד תכננתי ללכת אתו ללונה פארק. כי זה הדבר שהכי נוגד את
האופי הרציני שלו, לראות איך הוא צורח ומשתגע על רכבת הרים,
איך הוא כמעט מקיא על האוניה ההיא שמתנדנדת במהירות , איך הוא
נראה מגוחך על הקרוסלה עם הסוסים האלה שעולים ויורדים, ואיך
אני מתנגשת לו במכונית כשאנחנו נוהגים במכוניות המתנגשות.
הוא בטח היה יוצא המום, עם פרצוף כאילו גילה תובנה חדשה , או
משמעות נוספת לחיים. או שהיית סתם אומר שיש לך בחילה ואתה מת
לסיגריה.
ועוד דבר, שלמרות שאף פעם לא דיברנו על זה, רציתי להתחתן אתו.
החלום המתוק של כל בחורה- לעמוד בחופה עם השמלת קצפת הזוועתית
, להשוויץ , לרקוד ולהשתכר כל הלילה - שזה יהיה היום שלי.
ושלך. היה לו משהו עקרוני נגד חתונות, כל מני תיאוריות וסיבות
למה לא להתחתן. סלחתי לו, והיה לי מין שכנוע פנימי שהוא יתרצה
לבסוף ואפילו ירד על ברכיו שנהיה במקום יפה.
וזה לא קרה.
ועוד המון דברים לא קראו.
דברים שכאילו התרחשו, אבל נשארו בגדר פנטזיות רחוקות.
בטלפון אמרת שאני חייבת לצאת מזה. בטח. "את לוקחת את זה
ברצינות תהומית" הוא אמר והמילים שלו כמו סכינים קרות, איך הוא
בכלל מסוגל לדבר ככה?!
"את יודעת שזה היה טוב לשנינו" הוא הוסיף, כאילו כל דקה שהיינו
יחד הייתה בזבוז זמן מוחלט.
"הריי במוקדם או במאוחר... " או "צריך להמשיך הלאה...."
אוסף קלישאות עלוב.
זה מה שהבאת לי.
רציתי לנתק לך בפרצוף, אפילו לזרוק את הטלפון מהחלון , אפילו
להרוג אותו עם הטלפון הזה.
"אין לי מה להגיד לך רוני " אמרתי בקול עייף.
"בכל זאת נעמה... אני דואג לך"
נעמה הוא קרא לי. לאן נעלמו שמות החיבה המתקתקים שלו "נמוש"
"נומ נומ" - נעלמו לו כמו שאני נעלמתי לו מהחיים.
"טוב, תראי, יש לך עוד כמה חפצים פה. את רוצה שאני אביא לך את
זה?"
"אני אבוא בעצמי" יריתי , ועשיתי זאת מכמה סיבות.
אל"ף- התחשק לי לראות את מי הוא מזיין, לכן תכננתי לבוא לו
בהפתעה, בשעה לא שגרתית , אולי אפילו לתפוס אותם באמצע .
בי"ת - להראות לו שאני לא כל היום במיטה מעשנת ומשתכרת ,
שזהו, יצאתי מזה, בדיוק כמו שהוא יצא.
ואפילו התקלחתי, סידרתי את השיער, התאפרתי, התלבשתי בחולצה
הצמודה בצבע תכלת- זו שהוא הכי אהב, והג'ינס הצמודות. וככה
יצאתי לרחוב, מנופחת מרוב גאווה , גאווה לחינם.
הרי ידעתי שברגע שאני אראה אותו הכל יתרסק, ושוב אני אבכה,
אתחנן, אשאל מה לא בסדר בי, אם אני דפוקה, אם אני מכוערת,
שמנה...
הוא פתח לי, לא מופתע בכלל. בסלון הטלוויזיה דלקה, שום כוסית,
ושום עקבות לכוסית בלונדינית.
רק קופסאות סיגריות ריקות, ספרים פתוחים למחצה, ניירות ועטים,
כמה קלסרים שהיו מונחים בערימה על השולחן בסלון. אבל הוא נראה
מקסים. מקסים עד כאב. בשיער פרוע כאילו רק עכשיו קם, זיפים
קצרים על הלחיים והסנטר ומבט תמים. כמו נער הוא נראה.
כמו האיש שבו התאהבתי.
"את נראית מצויין נעמה" אמר ומזג לי מים קרים לכוס.
שתקתי. שותקת כדי להכאיב, או למחות.
"אני אביא לך את החפצים שלך..." הוא אמר כאילו נואש מנסיון
לדבר אתי.
חזר אחרי דקה עם ארגז מלא בחפצים שלי, הנה, לו לא קשה להפטר
מהעקבות האחרונים שהשארתי.
הייתי גם צריכה להביא לו את הקופסת נעליים המזויינת הזאת , איך
לא חשבתי על זה?
"טוב, אני הולכת, יש לי עוד הרבה סידורים... " מלמלתי, ובדרך
ליציאה- שוב, הסתובבתי והסתכלתי עליו. כאילו גנבתי מבט אסור,
רק עוד פעם אחת... לכאוב ולהנות באותו רגע.
אני יוצאת מהבית שלו, עם סחרחורת קלה. עם הרגשה משונה. כאילו
השארתי שם משהו, שכחתי.
שכחתי אולי להתנפל עליו באיזה נשיקה , להמם אותו, בפעם
האחרונה.
שככה הוא יזכור אותי,
ולא יזכור אותי בתור הנעמה המעצבנת , המקטרת והעלובה.
הוא היה אומר לי שאני מקטרת יותר מדי.
מעשנת יותר מדי.
מקללת יותר מדי.
מפה ועד להודעה חדשה היו לו הערות ביקורתיות.
בנות תמיד מנסות לשאוף לשלמות בשביל הבן זוג שלהם. להיות יפות,
רזות, צייתניות ובנוסף לכך מעניינות , אינטילגנטיות וחריפות.
בלתי אפשרי רבותי, המשימה קשה מדי.
אפילו לאחד מהסעיפים האלה בקושי הגעתי.
אני הרסתי את הזוגיות הזו.
אני אשלם.
אני אשלם בימים שאני אהיה משותקת מעצב, ימים שאני אשתכר, ימים
שרק עליו אני אחשוב, ימים בהם אני אתהולל ואחזור הבייתה עם
בחורים שיזכירו לי אותו.
אני יודעת שתוך חצי שנה הכל יגמר, הפצע יגליד. אני אחזור
להיות צינית ומצחיקה, עלובה ויפה לפעמים, מושכת ודוחה, הכל
ביחד. בי. אולי הוא יתאהב בי שוב, אולי אני אתאהב במישהו אחר.
יש לי את הסיגריות שלי, את המיטה שלי, ואת הקופסת נעליים על
המדף.
חוץ מזה אני לא צריכה שום דבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.