מסתגרת בתוך ארבע קירות, עם תריסם סגורים, מפחדת שאנשים יראו
שנגמרתי, שנימאס לי, שיש בי כל כך עצור, וכלום לא משחרר,
שאפילו לאהוב הפסקתי, הנשמה שלי הלכה, מחכה לה שתחזור, מחכה
שמישהו יפחית את הפחד, רוצה לרקוד, לנפץ, להרביץ למראה, לצרוח,
לבכות, לחבק דובי, לשיר, להלחין. אבל לא יכולה. לא מסוגלת.
רוצה לחבק ולנשק מישהו, רוצה להיות מאוהבת ולהתגלגל על הדשא
וללכת ליראות את השקיעה, ולשבת בפרק בלילה ולדבר על החיים,
רוצה שיכאב כל כך מבפנים, כי צריך להוציא את הכל ואין איך וזה
מכאיב ומעצבן, ובינתיים חייה על עצבים.