הכל נדם,
אין מה להגיד
כל המילים
נגמרו לי בגרון.
העצב השתיק הכל,
כמו שמיכה.
העניים כבדות,
עצובות,
לא רואות כלום,
רואות חושך שחור.
כל מה שהיה עד עכשיו
הלך וספק אם יחזור
וגם הוא הלך
וכואב
ונידמה שזה סוף
והוא בורח ממני,
ואני בורחת מעצמי
מהעולם, מהמציאות.
מחביאה הכל
שום דבר לא ניגלה לעניין,
כותבת על הקיר
אבל הוא בצל
ולא רואים.
שקטה
אבל הרגש חזק
גולש.
עייפה ולא רק פיזית,
רוצה להעלם,
רוצה לצרוח.
רוצה להיות אתו,
רוצה כל כך הרבה
ושום דבר לא יכולה
ולא רוצה.
והסוף,
כל כך מפחיד
אף פעם לא
אהבתי לסיים דברים.