ערב הזוי...

הוא התקשר, קבענו, הסביר לי איך להגיע... שום דבר חדש או בלתי
שגרתי.
נסעתי אליו באוטו של אבא, כבר היה מאוחר. שמעתי רדיו, בחדשות
הודיעו על פיגוע ברחוב אלנבי בתל-אביב...
נו, מה חדש?

התלבטתי אם להיכנס לדיכאון ולשמוע את זה או שפשוט לזרום,
לשמוע מוסיקה, להנות מנסיעה בכביש מהיר.
לא זוכרת מה החלטתי, אבל זה גם לא ממש חשוב כשחושבים על זה.

בכלל.. כל העניין הזה של הפיגועים... וזו אינה רק העובדה שכבר
לא עושים מזה "ביג דיל"!
ישנם ימים שאני מסוגלת לראות שעות על גבי שעות טלוויזיה, לראות
תמונות קשות, לשמוע עדויות מזעזעות  "היה רעש עצום.. בום
גדול.. ופתאום ראיתי המון דם! חלקי גופות עפים באויר..
נורא..."  
נו!   ספרו לי משהו שאני לא יודעת...
ומה עוד אני שומעת? אה... כל הגיגי החכמה של הפוליטיקאים,
לימור לבנת... יוסי שריד... הכל אותו דבר... אני מעריכה אותם
על היכולת להגיד את אותם הדברים, עם אותו התוכן בדיוק בדרכים
כל כך שונות מגוונות.. (וזה כמובן בהנחה סמויה שקיים איזשהו
תוכן)  כל הכבוד לכם!!! באמת!

מאידך.. (ואני מראש מבקשת סליחה, אם זה פוגע במישהו), יש ימים
שמישהו יכול לספר לי בשלב כלשהו של היום ש"היה פיגוע!  בערך 20
הרוגים ועשרות פצועים.. חלקם קשה!!!" ואני פשוט מתעלמת..
מדחיקה.. לא מתעניינת.. לא מקשיבה.. ממשיכה בשלי.. רואה "לחיי
האהבה"...
בערב עוד מישהו מסוגל להגיד לי "איזה נורא!" ואני אשאל "מה?"
ופתאום אני מרגישה נורא רע, שככה עברתי את היום הנורא, אחד
מיני רבים, בלי שיהיה לי אכפת, בלי לחשוב אם יש סיכוי שהכרתי
מישהו, בלי להתקשר לפלאפונים של מי שיש סיכוי שהיה באזור, בלי
להבין שאין קליטה כי הפלאפונים קרסו... לא נעים בכלל!
בקיצור, גם זה לא קשור לערב שלי, לא ממש חשוב.

אז הייתי בנסיעה, נסעתי לכיוון המושב שבו הוא גר (לייד טבעון),
נסעתי, בסוף הגעתי.
הוא, כמובן, דיבר איתי בפלאפון, ולשמחתי לא חיפשה אותי באותו
יום המשטרה. (וזאת ההזדמנות שלי להגיד "תודה" לאדון שוטר.. על
שלא היה שם בשבילי.. אז "תודה").

הגעתי אליו... בקושי הסתכלתי לו בעיניים.  
ישבנו במרפסת, דיברנו, הוא סיפר לי קצת על העבודה, בעצם על כל
העבודות שהיו לו... כל מיני סיפורים.
מידי פעם גם צחקתי קצת... וזה הדבר הכי חשוב כדי שתיווצר שיחה
מעניינת עם בן-זוג, (הוא היה מת אם היה שומע שאני מעיזה לכנותו
"בן-זוג").
הוא שאל אותי אם אני רוצה לעשן קצת גרס... חשבתי קצת... אמרתי
"טוב, אבל קצת"  (וחשבתי לעצמי: "אני???"), בעצמי לא ידעתי אם
כשעניתי "קצת" התכוונתי ל"קצת רוצה" או "קצת גרס" או שבכלל לא,
אבל למה לא בעצם?
טוב, אז עישנו יחד. הוא החליט "ללמד" אותי... אני נחנקתי קצת,
השתעלתי, פשוט לא חשבתי כהרגלי "מה אני עושה? למה?"    למרות
שבדיעבד, אני נזכרת שאמרתי לו כל הזמן שזה ממש לא מתאים לי,
לעשות את זה. אפשר לחשוב מה עשיתי...
בכל מקרה, היה נחמד.
אוירה רומנטית... מרפסת שקטה, נרות, מוסיקה שקטה ברקע
(לפחות מבחינת הווליום), כלב חמוד שישב איתנו ונכנס לאוירה,
מיץ תפוזים של פריגת.
הוא ישב-שכב על הספה. אני ישבתי על הכורסא. הוא קרא לי, בצורה
עדינה ומתוקה לבוא לשבת איתו  "אולי.... אבל רק אם את רוצה...
תבואי ליידי".
באתי.
הוא אמר בצורה ממש מתוקה  "ואאאזז..." ונישק אותי.
"נישק" זאת לא בדיוק המילה.. הוא בלע אותי!!!
התחרמנו על הספה, הוא הכניס את ידו מתחת לחולצה, הכלב קינא...
אז נכנסנו לחדר, היישר למיטה  (הכלב נשאר בחוץ).
התחרמנו.
מהר.
מאוד מאוד מהר.
את החולצה הוא הוריד לי.
גם את החזייה.
לא זוכרת מה בדיוק קרה אחרי מה, אבל לעצמו הוא הוריד מהר מאוד
את החולצה והמכנסיים...
כאילו, אתה לא רוצה לתת לי גם לעשות פה משהו?
היה מגרה, אפילו לא חשבתי להפסיק אותו או לעצור אותו.
הוא פתח לי את הריצ'רצ' במכנסיים...
אמרתי לו "אתה ממהר?"
הוא אמר "אני לא עושה כלום". עד שהוא סיים להגיד את זה,
המכנסיים כבר לא היו עוד בקרבתי...
הוא התחיל... להזכיר לי את טעם החיים...  (והרי חיים רק פעם
אחת!)
היה ממש כיף.
הורדתי לו את התחתונים, הוא הוריד את שלי.
.......
שכבנו.
עד שהפסקתי אותו.
(אולי בגלל שנכנסה בי קצת תובנה, אולי בגלל שהרגשתי שאני
נסחפת, אולי בגלל ששיחקתי אותה קצת "קשה"... טוב שנזכרתי באמת!

אולי בגלל שהוא לא שם קונדום).
הפסקתי אותו, ואז זה כבר היה שונה.. המשכנו בדברים הידועים...
כל הסוגים הטריוויאליים.
זה כבר היה פחות כיף.
פחות זרם.
יותר בסגנון של "מה נעשה עכשיו?".
נמאס לי.  (אפילו שהוא לא גמר).
התלבשתי, קמתי, והלכתי.
נסעתי הביתה.
חשבתי כל הדרך, על זה שנסחפתי. חשבתי על זה שעישנתי. חשבתי על
זה שאני נוהגת. מאוחר... שזה הסטוץ הראשון בחיי...
הגעתי הביתה.
בזה זה נגמר.
במחשבות... אין מה לעשות אני תמיד חוזרת לזה... להיות
ה"חושבת".
אבל המחשבות לא תמיד עוזרות...  וחבל.

עכשיו, אני כותבת... גיסי קנה לי לפטופ, כדי שיהיה לי מה לעשות
פה.

אני בבית - חולים.
מחוברת לכל מיני צינורות, ושקיות ("אינפוזיה" ...).
הרופא פה אמר שאני חולה  באיידס.
וההוא... מהערב ההזוי... מת לא מזמן.    
וזה עוד קרה לפני שהוא שמע שכיניתי אותו "בן-זוג"...