כמו כולם, גם דנה השתחררה מצבא ההגנה לישראל, אחרי שירות סדיר
בבסיס אי שם ונזרקה חסרת כל כיוון לתהומות האזרחות. בתחילה
נראתה דרכה לא וודאית, שכן כמו רבים וטובים לפניה, לא היה לה
קצה מושג מה לעשות עם עצמה עכשיו. לראשונה בעצם עמדה בנקודה
בחיים בה אף אחד לא אמור  להורות לה מה לעשות. לא אבא, לא
המורה, לא המפקד. לבד. לכן, החליטה דנה החלטה אמיצה שדבר ראשון
היא צריכה לעבוד, כי כדי לקנות לחם צריך פרנסה. עוד באותו שבוע
ביום ב' פגשה דנה את קבוצת החברים החדשה שלה, קבוצת התמיכה,
בלשכת התעסוקה. ישבו שם מוריס, שושנה וילנה, וכולם חייכו אחד
לשני חיוכים מבינים שאומרים "גם אותך הא?".
וככה במשך חודשיים ניצלה דנה את זכאותה כחיילת משוחררת בלשכה,
ובמקביל עבדה בעבודה עם כסף שחור. לתקופה הכל זרם על מי
מנוחות. הכסף זרם. החיים זרמו.
ואז ביום תל אביבי בהיר ולח אחד, ללא כל התרעה מוקדמת החליט
הפקיד האפרורי, מר גווין, עובד בלשכת התעסוקה, שנמאס לו
מפרצופה של דנה בימי שני, שלא מתאים לו להמשיך לבזבז את כספי
משלם המסים עליה ולכן הודיע לה שאין לה למה לחזור יותר. הוא
לחתום לה יותר לא יחתום. כל זאת בגלל שעברה על חוק חמור מאוד!
דנה לא התייצבה לראיון עבודה אליו שלח אותה מר גווין תוך 24
שעות! למזלה של דנה, ואולי בגלל פרצופה היפה, לא שלח אותה מר
גווין לכלא תרצה, אלא רק ביטל זכאותה. אכן גורלה שפר אליה.
או שמא? כיוון שמזל טוב מגיע בצמדים, עוד באותו יום הודיעו לה
שלא תוכל להמשיך הרבה בשוק השחור כי אין הרבה עבודה בשבילה
כרגע. כך נותרה לה דנה חסרת כסף ומעש. אך בחורה חרוצה, אנרגטית
ורבת כשרונות כדנה לא תוותר! מיד כשחדר לראשה הקטן שהיא בחופש
חזרה לה הביתה, רבצה במיטה וקראה.
במשך כחודשיים קראה דנה המון ספרים ומודעות דרושים. כל שבוע
חיסלה 3-4 ספרים ו- 6 עיתונים של מודעות דרושים.  במקביל שיפרה
את יכולתה לשלוח פקסים רבים בזמן קצר, ואת שליטתה ברשת. אכן
הזמן הפנוי נוצל בצורה נהדרת. טיולים בארץ, פגישת מכרים שונים
שפתאום התפנה הרבה זמן אליהם, פאבים ובתי קפה.
אך עם הזמן גילתה דנה שאי אפשר לעשות כל כך הרבה כשאין כסף.
לצערה הרב היא גילתה את זה רק כשארצ'י וורוניקה מבנק הבועלים
התחילו להתקשר. אבל מה שמשנה זה שההכרה הגיעה בשלב זה או אחר.
כיוון שהטלפון בבית לא חדל לצלצל ואביה המובטל של דנה במקום
לגלות סימפטיה למצבה רק התעצבן ואמר שנמאס לו לדבר עם ארצ'י
וורוניקה, הלכה דנה עם חברתה הטובה חנה לבית הקפה הקרוב
"בובל'ה". בעודה נבדקת ע"י מר מאבטח מאבטח בכניסה, הבחינה דנה
בשלט שלא היה שם קודם לכן שאומר "דרושות עובדות". גדול! חשבה
לעצמה דנה, גם בשכונה וגם עבודה. עוד באותו היום ישבה דנה עם
האחמ"ש לירון וקבעה התלמדויותיה לתקופה הקרובה. מלאת שמחה
ובטחון כלכלי דילגה דנה חזרה לביתה.

תחילת העבודה ב"בובל'ה" התנהלה על מי מנוחות". עלמות צעירות
ונחמדות חנכו אותה והסבירו לה על דברים נעלים כמו מרכיבי טארט
זה או אחר, עוגה קינוח, עוגיות ושלל דברים שאינם מקדמים את
התפתחותה של דנה לשום כיוון. אך לא אחת כדנה תיתן למעט מידע
מיותר לשבור אותה! היא למדה בשקדנות, שיננה, כתבה, חלמה על
"קיש לורן" בלילותיה, עוגיות ג'ינג'ר מן ענקיות רדפו אותה
בלילות. אך כל אלו לא שברו את  הילדה. הרבה מידע לא שימושי
הצטבר במוחה הצר מלהכיל של דנה, אך היא, נחושה לעבוד צברה
וצברה.
לאחר כשבועיים סיימה את כל התלמדויותיה והחלה להיות עובדת מן
המניין ב"בובל'ה". שמחה וטובת לב החלה לטחון כמו צ'ונגה בחנות
ולחייך ללקוחות השמנים, וכמובן גם לבוני וקלייד בעלי "בובל'ה".
כל יום דפקה חיוכים מאוזן לאוזן וגם אימצה לעצמה את המשפט    
'את צודקת' אותו אמרה כל יום, כל היום לבוני. בוני הייתה סוג
של לקרדה. תמיד היו לה תלונות וטענות: עיצוב הויטרינה, יחסה של
דנה ללקוחות, קצב העבודה ושאר מיני שכאלו. דנה לא הייתה עובדת
גרועה, נהפוך הוא. היא עבדה הרבה ואף יזמה מספר רעיונות מראשה
הצר, היא מכרה טוב, פשוט מספר דברים באישיותה של דנה ממש
הפריעו לבוני. היא לא ידעה לכתוב ישר ואסתטי, היא לא ידעה
לגלגל עוגיות באבקת סוכר, והחמור מכולם, היא לא התחנפה
ללקוחות! לדנה הייתה בעיה עם ללקק לאנשים, היא לא האמינה בזה
אף פעם ותמיד היא הצליחה, בזכות האישיות הכובשת שלה למכור
ללקוחות.
אבל לבוני זה לא הספיק. היא רצתה את לשונה של דנה עמוק בתחת
שלה ובתחת של הלקוחות. וכך מדי יום ביומו ניסתה דנה לעבור
משמרת בלי הערות ופרצופים מבועתים כאילו היא לפחות הרסה עכשיו
מנה בשווי 100 שקל. אך כל יום מחדש "דנה מה עם ה.." "דנה לא
מדברים ככה ללקוחות" "דנה, כשאת פונה ללקוח תפני בצורה
הזאתי..."  "דנה, כשאת מסדרת עוגיות..." דנה, דנה, דנה, דנה.
דעתה הצעירה והרכה התחילה להיטרף עליה. עבודה בלחץ מטורף, כל
הזמן לחייך ללקוחות, לבוני, לסדר עוגיות, להוציא מנות, להודיע
לטבח, להעביר כלים לשטיפה, לקשט קינוחים... אחרי כל משמרת חזרה
דנה לביתה ברצון עז לנשוך למישהו את האוזן ולשלוח אתה בצירוף
מכתב התפטרות לבוני. הביתה.

באחת השבתות נסעה דנה יחד עם חנה לשיר-שלום של תנועת זורעים
לשלום. התנועה ערכה מפגשים פעם בחודשיים ובהם נפגשו פעילי חמאס
וג'יהאד עם שוחרי שלום מא"י. בדרך כלל המפגשים היו זהים.
הפעילים שחיים בתחומי הרשות היו זורקים בקבוקי פלסטיק עם חתיכת
בד על שוחרי שלום ואלו היו מנופפים בשלטי "הכיבוש הלאה" לעברם.
לאחר שכל אחד המצדדים הוציא את יצרו, היו יושבים כולם ביחד,
מדליקים נר לזכרו של יצחק רבין ושרים שיר לשום בשלוש שפות:
ערבית, רוסית ואנגלית. בסוף המפגש היו מתחבקים, מחליפים
טלפונים שלעולם לא הורמו כיוון שהקווים ברשות כמעט תמיד
מנותקים.
באותה שבת ישבה דנה עם סעיד, נער בן 18 מאחד הכפרים במשולש.
דנה לא ידעה שסעיד מאוהב בה כבר תקופה ארוכה. סעיד לא היה מדבר
על הרגשות שלו. כל פעם מחדש כשדנה סיפרה לו על החבר שיש לה, או
על סתם בחורים שהייתה מזיינת, נפעם ליבו של סעיד והוא תכנן איך
לרצוח את כולם, אך כיוון שידע שאנשים אלו יקרים לה, לא הוציא
תוכניתו לפועל. למרות שהוא היה יכול. דוד של סעיד היה אחד
הבכירים בחמאס באזור ג'נין. אחד המבוקשים החמים באותה תקופה.
אבל לסעיד היה לב טוב, אז הוא לא ניצל את קשריו. אבל באותה
שבת, כשדנה בכתה לו בדמעות, כמו שהוא לא זכר כבר הרבה זמן. חוץ
מאשר בשבת ההיא, בכיכר, כשעמדו זה ליד זו, יד ביד, מחזיקים דגל
של ישראל-פלשתין, ורבין שר עם כולם את שיר לשלום. כשהיו בדרך
לאוטובוסים, עוצרים לאיזה המבורגר בבורגר ראנץ' בשם הציונות,
שמעו מישהי רצה וצועקת "ירו ברבין". דנה החווירה במקום. הם
לקחו את ההזמנה שלהם ביד ורצו לעבר הכיכר. הם ראו את האמבולנס
מתרחק בסירנות רמות ואת המכונית כהת החלונות של רבין יוצאת משם
לעבר איכילוב. דנה התחילה לרעוד, סעיד החזיק את ידה שנותרה
מיותרת מההמבורגר שנפל וניסה להרגיע אותה. היא שמה את ראשה על
כתפו ובכתה. באותו רגע נשבע סעיד לעצמו, למרות שהיה רק ילד בן
11, שלעולם לא ייתן יותר לאף אחד לפגוע בדנה. כששמע על
התעללויותיה החוזרות ונשנות של בוני, גמלה בלבו החלטה. הוא
דובב את דנה בעדינות לגבי מתי היא עובדת, באילו שעות בוני
וקלייד נמצאים, איפה המקום וכן הלאה. דנה קיבלה את כל השאלות
כניסיון להסיח את דעתה מהבכי וכאב הראש שנוצר ממנו וסיפרה
לסעיד הכל. היא חשה הקלה וכשסעיד חיבק אותה ואמר לה, על תדאגי,
הכל יהיה בסדר, עלי, חייכה דנה ואמרה תודה.

שבוע אחרי זה, מלאת מוטיבציה שקידמה את השלום ולבבות, חזרה דנה
לעבודה ביום ראשון. בגלל הסמינר לא באה למשמרת בוקר, אלא
לצוהריים. ברבע לשתיים יצאה לכיוון "בובל'ה", מצוברחת, עם
דיכאון יום ראשון, עצבנית מראש, עוד לפני שהגיעה לרחוב בו נמצא
הקפה. היא הלכה לאיטה, מדליקה סיגריה, מעשנת אותה בהנאה
ובידיעה שבשעות הקרובות זה לא יקרה. היא התחילה להתקדם כשמרחוק
צדה עינה את סעיד מסתובב במעגלים, לובש חולצה של "זורעים שלום"
בערבית, רוסית ואנגלית. היא נשפה החוצה את העשן ופתחה את פיה
כדי לקרוא לו. באותה שניה, בעוד שאריות הסרטן ננשפות מריאותיה
קור מספר דברים, סעיד צד אותה במבטו והתחיל לנפנף בצורה מוזרה
בידיו, מר מאבטח מאבטח פתח את פיו בצעקה, וזו האחרונה נבלעה
בפיצוץ מחריד שהפיל את דנה לרצפה. בשניה שאחרי זה לא היה שום
דבר חוץ משקט מחריד והדף קל שעבר ברחוב. דנה ניסתה לקום, אבל
גופה התנגד לכך. היא ניסתה והצליחה לזקוף את ראשה וראתה מסביבה
עוד כמה אנשים בודים שהעזו לצאת בחום יולי אוגוסט בשתיים
בצוהריים מהבית. רובם נראו מבולבלים, המומים, ילד קטן ששכב ליד
אחיו הגדול, או השמרטף אמר "ואוו, ראית איך כולם עפו?! ממש כמו
ב'הרס טוטאלי 7' !". ליד בובל'ה התחילו להתרוצץ אנשים רבים,
מנסים להבין מה קרה, להגיש מים לפצועים, אבל פצועים לא היו שם
באותה שעה, שעת העומס בדרך כלל, לא באו אנשים לשבת לאכול, זה
היה ט' באב. לא שזה אי פעם הפריע לתל אביבים, אבל כנראה
שהשילוב בין זה לבין יום חם בטירוף של 44 מעלות בצל השאיר אותם
בבתי והמשרדים הממוזגים. רק שני עובדים ובוני היו באותה שעה
בקפה, השאר שוחררו מפאת חוסר העבודה. שני העובדים בדיוק ירדו
למקררים להביא חלב ושאר מוצרים חשובים ובוני עמדה בקופה מחכה
ללקוחות שבוששו לבוא. חוסר מזל. בדיוק כשעמדה לה לתומה וספרה
את קופת הטיפים שהגיעה לחמישה שקלים ושבעים אגורות באותו יום
נכנס אחמד, בן דוד מדרגה שמינית של סעיד. מר מאבטח מאבטח לא
היה יכול לשים לב לשום דבר חשוד, כי כהרגלו, באותו רגע הוא יצא
לאחת ההפסקות האלו בהם היה נעלם לקיוסק סמוך לרבע שעה בתקווה
להצליח לזיין שם את המוכרת. בוני כהרגלה, חייכה חיוך רחב ללקוח
שפסע לעברה, מכינה את עצמה להתחנפות נוספת, ובשניה ששאלה "מה
תרצה?" (ולא "אפשר לעזור" כמו שדנה הייתה עושה בוודאי) צלצל
הפלאפון של אחמד והכל התפוצץ. סעיד לא רצה לגרום להרס טוטלי,
לכן אחמד נשא מטען קטן יחסית של חומר נפץ, כזה שיפגע נקודתית.
בוני שבדיוק התכוונה ללקק ללקוח העשירי שנכנס באותו יום לקפה
שלה נפלה לרצפה, שותתת דם, מנסה לעצור את פרצי הדם במגבות
שהסמל של בובל'ה מוטבע עליהם, אבל הפרצים היו רבים מדי. שני
העובדים למטה במקרר שמעו את הפיצוץ ומיד עלו במדרגות למעלה. הם
מצאו את בוני כבר חסרת הכרה, שוכבת ליד הקופה מגואלת בדם. אחד
מהם ניסה לחייג מהטלפון, אבל הקו מת, אז הוא לקח את הסלולרי
שלו וחייג 100. בזמן שהם חיכו בפנים לכוחות ההצלה שיבואו, עמדה
דנה והסתכלה מבחוץ, היא לא יכלה לדבר, אבל לזוז כבר כן. היא
ניסתה לבדוק אם היא נפגעה איפושהוא, אבל אפילו שריטה לא הייתה
על גופה. היא הסתכלה לכיוון שבו עמד סעיד, אבל הוא כבר לא היה
שם. היא הפנתה מבטה לעבר "בובל'ה", או מה שנשאר מהקפה וראתה את
שני החברים שלה לעבודה, שלא ממש זכרה את שמם עומדים מבולבלים.
היא התקרבה לאט לאט, לא בטוחה מה היא אמורה לראות שם. לאחר
שדילגה על שברי הזכוכית והתקרבה לקפה. היא התקדמה לעבר הקופה
וראתה שם את בוני שוכבת לה, חסרת חיים. הכל היה מלא דם,
זכוכית, חלקי טארט ים תיכוני, והכל באנדרלמוסיה אחת גדולה.
כיוון שבאותו רגע הגיעו כוחות הביטחון וההצלה, הם ביקשו ממנה
להתפנות, והיא אכן התפנתה. היא הסתובבה והתחילה לצעוד חזרה
לביתה, שמחה מכך שלא תצטרך לשרת לקוחות שמנים היום.

במהדורת החדשות של הערב סיקרו את הפיגוע. ראיינו את ד"ר ברוך
ברוך, מנהל בית הפנימית בבית החולים איכילוב. הוא הסביר שהסיבה
המיידית למוות לא הייתה הדימום אלא העובדה שבסיס הלשון של בוני
צנח והיא בלעה אותה.
הכל היה יכול להיות יותר פשוט אם היא לא הייתה מוציאה אותה
מלכתחילה.


מוקדש באהבה לעובדים בהווה עבר ועתיד בבובל'ה, על עוז הרוח
ויכולת ההחזקת המעמד הבלתי נדלה.