ילדה משחקת בבית חלומותיה
נהנית להרקיד את כל הבובות.
כל הבובות מסתכלות רק עליה
היא זאת שעליה הן בלילה חולמות.
ואני הרובוט, בצד מחכה
אוף, להמתין זה ממש מדכא!
מדליקה אותי, בלחיצת כפתור
קצת משחקת ומכבה את האור.
מתפנה לעסוק במשהו אחר,
בפינת החדר אני עוד בוער.
גם אחרי שאת מכבה אותי
אני ממשיך להיות אמיתי.
למה לך אין כפתור כמו שלי יש בגב?
זה לא הוגן שאנחנו לא באותו המצב.
גם לי בא לפעמים לשחק
אבל זה לא עוזר אם לך לא מתחשק.
קורה שיש לי קצר או סתם תקלה
ואת לא שמה לב,
לא אומרת מילה.
אולי את לא מבינה בצעצועים
או סתם לא שומעת כשהם מדברים.
המצב גם יכול להתהפך
מה אם יום אחד אני אקום ואלך?
מה אם אני אשבוק חיים?
האם את תרגישי משהו בפנים?
או שבפעם הבאה שתפעילי אותי
אני לא אגיב,
אשמור שתיקתי.
לא נתחיל לברר מי כאן אשם,
פשוט תישארי עם רובוט דומם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.