קרקץ' היה מהגר הונגרי, מהסוג הממש הונגרי, שהגיע ללונדון בשנת
1925 עם שפם הונגרי, מבטא הונגרי כבד ומספיק כסף (אנגלי) בשביל
להתארגן.
הוא מצא עבודה, לא משהו מזהיר, סתם עבודה רגילה במפעל לייצור
פקקי שעם (התפקיד שלו היה ללחוץ כל 4.6 שניות על כפתור ירוק.
כנראה שזה השפיע, כי הוא אכן קיבל משכורת).
הוא מצא דירה, לא מפוארת, דירת חדר וחצי בשולי לונדון, וכל יום
הוא היה נוסע באוטובוס מהבית עד למקום העבודה (נסיעה של רבע
שעה, לא יותר).
וכך המשיך קרקץ' ההונגרי-בריטי לעבוד ולנסוע, לגור וללחוץ.
ובעצם היה לו טוב. בימי שישי הוא היה מברך בהונגרית את ברכת
האוכל, ולפני השינה היה קורא ספרים מעניינים על הכורסא החומה
שלו, לבוש בכותונת הלילה שלו ומצנפת השינה.
כן, קרקץ' היה מרוצה.
במפעל השעם גם היו מרוצים ממנו, מזמן לא נתקלו במישהו עם התמדה
כמו של קרקץ', שמעולם לא פספס את ה4.6 שניות הדרושות. ויום
אחד, שאל את קרקץ' אחד מעמיתיו לעבודה איך הוא שומר על אחידות
כזאת, איך הוא לא מתבלבל או משתעמם או שוכח.
וקרקץ' ענה ממעמקי שפמו ההונגרי שפעם, עוד כשהוא היה הולנדי,
הוא היה נגן חצוצרה בלהקת רחוב מצליחה (איחטנגוגן) וחוש הקצב
שלו מאוד מפותח.
חברו למדים נדהם לרגע, חזר לעשתונותיו ושאל אותו מתי הוא היה
הולנדי,
וקרקץ' חייך חיוך בריטי גדול ולחץ על הכפתור הירוק.