המציאות נובחת
מאיפה להתחיל? קשה להתחיל סיפור שכזה, מה גם שבשלב זה איני
יודע אם וכיצד ניתן לסיים אותו. ובכל זאת, אם אכן ישנה נקודה
שממנה הסיפור הזה מתחיל, אז מן הסתם תהא זו דווקא נקודת הסוף.
הסוף של חיי, הוויתי וקיומי בעולם כפי שאתם מכירים, וכפי
שהכרתי אני, עד לאותו הרגע.
זה התחיל כמו שכל דבר רע מתחיל. ערב תל-אביבי  אביבי טיפוסי,
נעים עד כדי מחנק, בו בתי הקפה הם רק ברבע תפוסה, הכבישים לא
הכי צפופים בעולם, ובכל זאת כולם עצבניים ומתוסכלים. הם צופרים
זה לזה ברמזורים, לא מתנצלים כשנדחפים באוטובוס ולא מודים
למוכר הסיגריות בפיצוציה. ואני, מצליח להשתחל בין כולם ומגיע
אל דירתי הצנועה שברחוב ריינס, משווע למגע הדביק של אסלת
השירותים על מנת לפרוק את מה שבפנים. אני חולף ביעף על פני
השותפה שצמודה לטלוויזיה בסלון, בקושי שם לב שהיא רואה חדשות,
עושה תנועה של כאילו שלום, והנה אני בפנים. חמש דקות עוברות,
אני יוצא, והנה היא עדיין שם, דבוקה למסך, לגלעד עדין עם
המיקרופון והמבט המבוהל על פניו. ואז השניה הזאת של ההתפכחות.
אני מביט אל השעון, רבע לשבע. זו לא שעה של חדשות, זו כנראה
השעה של המבזקים. והמראות אותם מראות, והזוועה אותה זוועה, ולי
אין כל חשק לראות אותה, בין אם היא בפתח-תקווה, בחדרה או
במעלות, אני משאיר את השותפה עם התופת ובורח לחדר. אנשים הפכו
היום לסטטיסטיקה, אני הופך מדי יום לסטטיסטיקאי. המציאות נותרת
מעבר לדלת החדר, כמו כלב שיודע שבחיים לא ייתנו לו להיכנס, אך
בכל זאת מחכה.

אני זוכר במטושטש טלפון ממושיקו אי-שם בחצות ושלושים בו שאל אם
גם אני קיבלתי ומה יהיה ואיזה חרא, ושממש, אבל ממש לא הבנתי על
מה הוא מדבר, ושמיד אח"כ חזרתי לישון, אם בכלל ניתן לומר
שהתעוררתי. ואז, בחמישה לאחת, הדפיקות על דלת הבית, והשותפה,
שפתאום נכנסת לי אל החדר ברוב חוצפתה ואומרת: "אריק, קיבלת צו
8, אתה שומע, קיבלת צו 8!", התיישבתי על המיטה ופלטתי נשימה
ארוכה, מנסה לעכל את המאורע.
-"נו, אז?", שאלתי באדישות מה.
-"מה נו? זהו קראו לך, זה היה ברור אחרי מה שקרה ברחובות..."
מה שקרה ברחובות? מה לי ולמה שקרה ברחובות? אני חושב לשניה.
היא מניחה את הצו של שלחן הכתיבה ויוצאת. הטלפון מצלצל שוב
ממספר לא מזוהה, הפעם זו הודעה קולית על הצו. אחרי זמן לא
מועט, הצליחה המציאות להיכנס אל החדר שלי, גם דרך הדלת, וגם
דרך הטלפון.
אני מתקשר למושיקו.

לחזור למילואים, ועוד באופן בלתי צפוי, זה מחזה די משעשע. כולם
באים בראש של הכל סבבה ואחלה, ו-"יאללה הולכים להיכנס באבי
אביהם כי נשבר הזין". למעשה, אתה כאילו ממשיך מאותה נקודה שבה
הפסקת בפעם האחרונה. אחרי כמה שעות של בזבוז זמן באוהלים,
חתימה על ציוד ורענונים, אתה שוב מוצא את עצמך מצטופף בנגמ"ש
המקפץ על החולות, כשבאוויר הריח הכה מוכר של שמן, סולר
והבוטנים ממנות הקרב. ושוב אתה מסתער, ושוב אתה מחפה, ושוב אתה
ישן בשק"ש, ושוב, ושוב, ושוב.

זה היה תרגול פשוט של טיהור מבנה, שמיד אחריו היינו אמורים
לצאת חזרה אל הרחוב הראשי דרך הסמטה, ולכנוס בחזרה אל
הנגמ"שים. המחלקה הייתה מפוזרת על פני שלושה מבנים, כשבצוות
שלי עוד חמישה לוחמים מלבדי. הצוות של פוהוריליס בדיוק כנס
עכשיו, ולאחריו הצוות של אברג'יל, ואז אנחנו. כולם ידעו את זה.
גם מ"פ השריון, כך לפחות חשבתי. כשהגעתי לקצה הסמטה ראיתי את
הטנק מתקרב משמאל באיטיות, כשמאחריו כל שאר הטור. לא סימנתי לו
דבר, לא היה בזה טעם, הוא היה חייב לדעת שאני שם. אני זוכר
שברסלע השתעמם לרגע, ונתן לי נגיחה קטנה עם הקסדה, סובבתי אליו
את הראש בתימהון, ואז הטנק שיחרר פגז.

להיות בתוך פיצוץ לא משתווה לשום דבר אחר שניתן לתאר. מסביב
הכל אש ורסיסים וחום אדיר, והכאב, אוי, הכאב. כולנו התעופפנו
באוויר וצרחנו בטירוף, אם מפחד, אם מכאבים, אם משניהם גם יחד.
כשאנשים שמתו וחזרו לחיים  מתארים את המוות שלהם כמעין שלווה
ואור בהיר שהולכים לקראתו זה נשמע פסטורלי משהו, על המיטה בבית
החולים וכל זה, אבל כשפגז של טנק מתפוצץ לידך ואתה עף שלושים
מטר באוויר, זה רחוק מלהיות פסטורלי.
ואז מזדחלת אל תוך המודעות שלך ההבנה שהנה, אתה מת, וזהו,
הסיפור פחות או יותר גמור. שנשארת בן עשרים-ושש לנצח, וכל
הטרגדיה שבמוות מיותר בתאונת אימונים לקראת מבצע צבאי גדול,
שבו מן הסתם יהרגו עוד חיילים, ואז המשקל ההיסטורי של המוות
שלך יהיה די מזערי ולא משמעותי. מחשבה די מדכאת למען האמת,
שנקטעת באיבה בעוד אתה הולך לקראת האור הבוהק והמלטף.
יש כל כך הרבה סיפורים על תהליך המעבר שבין החיים אל המוות, מן
הסתם סיפורים של אנשים שעברו מוות קליני וחזרו לחיים. הם
מספרים על אותו אור בוהק שכבר הזכרתי, או על מסדרון ארוך, שבו
לא נתקלתי, ואז כמובן יש את הקטע שבו כל החיים שלך חולפים על
פניך במהירות. יש בזה מן האמת, אולם רק חלק קטן. זהו דבר מעט
קשה לתפיסה שגם לי לקח זמן לעכל.

הדבר הראשון שאני זוכר אחרי האור הבוהק זה את זיכרון הילדות
הראשון שלי. היום הראשון בגן, בגיל שלוש, כשנפלתי ופתחתי את
הראש, ומיד אחר כך נשלחתי לבית החולים ותפרו לי שם שלושה עשר
תפרים. בעקבותיו הופיעו זיכרונות ילדות נוספים- הכלב מהבית
שליד גן הילדים, הפורים שלא התחפשתי בו, היום הראשון בכיתה א'.

אולם הפעם היה כאן מימד שונה, מסתורי ומעורפל, שגם אני וגם אלו
שמסביבי התקשינו להבין. לקרוא למדתי תוך שבוע, והזיכרון שלי
היה פנומנלי. ידעתי למשל שמות של דודות רחוקות שלי, מבלי
שראיתי אותן לפני-כן.

כשהייתי בן שש וחצי נערך גביע העולם בכדורגל בספרד, ואבא שלי
נצמד למסך הטלוויזיה, מעודד את ברזיל כהרגלו, במשחק חצי הגמר
נגד איטליה. אמרתי לו שלברזיל אין סיכוי, ושפאולו רוסי יבקיע
שלישיה וגם יביא לאיטליה את הגביע. הוא הביט בי בתימהון וחזר
לעודד את סוקרטס, פלקאו וחבריהם. ברזיל חטפה שלישיה מרגליו של
פאולו רוסי באותו הערב, ואבא שלי שלח אותי לחדרי לישון מוקדם
מהרגיל ללא שום נימוק. שם, על המיטה, הפכתי את המשאית הירוקה
וחיפשתי את השם שלי, אותו חרטתי בתחתיתה בחופש הגדול של
שמונים-ושתיים. הוא לא היה שם, ולכן חרטתי אותו היכן שהוא היה
אמור להיות. באותו הרגע הבנתי. החיים לא חלפו מול עיני, פשוט
חייתי אותם מחדש. כל רגע, כל חוויה, היו עד עתה העתק מדויק של
ילדותי, מלבד הבדל משמעותי אחד. בחלק בלתי מבוטל של המקרים
זכרתי אותם ויכלתי לנבא אותם. בחלק השני, פשוט נזכרתי בהם
מחדש. זהו דבר קשה לתפיסה, לכל בן-אדם, שלא לדבר על ילד בן שש
וחצי. למעשה השלמתי לגמרי עם עובדה זאת רק כשהייתי בן עשר,
והחל מנקודה זאת גם התחלתי לעתים לנצל עובדה זאת כדי לנסות
ולשנות את המציאות, כפי שלפחות הכרתי או זכרתי אותה.

ילדותי השנייה
אי שם בשלהי כיתה ו' התעצבנתי על ילדה בשם רינת ודחפתי אותה
במסדרון ביה"ס. היא נחבטה בכתפה מההסקה שבמסדרון ונותרה לה שם
צלקת, לכל החיים. זכרתי את זה, גם הפעם, וכן את ייסורי המצפון
שמעשה זה גרם לי שנים אחר-כך. כשיום זה הגיע בשנית, ורינת שוב
עצבנה אותי באותו מסדרוןוליד אותה הסקה, משכתי לה בצמה כמו כל
ילד טיפוסי, וגם הוספתי קללה או שתיים, אך מעבר לזה לא עשיתי
לה דבר. היא קצת בכתה, וגם קיללה קצת בחזרה, אך מעבר לזה, לא
היה לה מושג שהפעם היא יצאה בזול.  

הנבחרת של ביה"ס היסודי שלי באתלטיקה הייתה אחת הטובות שנראו
בו מעולם. היא הצליחה להשיג את אחד ההישגים הגדולים אי-פעם
בתולדות ביה"ס כשהייתי בכיתה ו', כשזכתה במקום השני בתחרות
העירונית. כל זה יכול היה להישמע מכובד אלמלא העובדה שהיינו
מאד קרובים לזכייה במקום הראשון. אחרי שאני זכיתי במקום הראשון
בקפיצה לרוחק ובריצה לששים מטר, ואלון בן-טוביה לקח את המקום
הראשון בהדיפת כדור ובשש-מאות מטר, כל שהיה חסר לנו היה לנצח
בריצת השליחים ולזכות בתחרות. אלא שבמקום זה נסים קטורזה
המכוער פסל את כל שלוש הקפיצות שלו למרחק, מה שהפך את ריצת
השליחים לריצה לשם הפרוטוקול בלבד. בסופו של דבר לא עזרה לאף
אחד מאתנו העובדה שכולם אכלו את האבק שלנו בריצת השליחים.
בסיומה של הריצה עמדנו שם כולם- אני, רועי, אודי ומיקי,
מתוסכלים וממורמרים, על היום הגדול שנהרס בזכות הכשרון של
נסים. הוא קיבל מכות רצח באותו היום לפני שעלינו על האוטובוס.
עד סוף השנה הוא היה מנודה ומאוס על כולם, ובסופו של דבר נעלם
ונשכח מהתודעה המקומית.
עכשיו היה זה זמנו של נסים להימחק מפרקי נבחרת האתלטיקה ולחזור
אל הציויליזציה. ביום שלפני התחרות התקשרתי אליו ואמרתי לו
שיגיע אל האצטדיון בשתים עשרה בצהרים במקום בשמונה וחצי. כששאל
למה, השבתי לו בפשטות שכך אמרה המורה לספורט וזהו. ביום של
התחרות עצמה, רם זילברמן קפץ למרחק במקום נסים קטורזה שמשום מה
לא הגיע לאצטדיון. הוא פסל אמנם קפיצה אחת, אולם הצליח בשתי
האחרות, מה שהביא לביה"ס שלי את האליפות המיוחלת, ותהילת עולם
אדירה שכמותה לא הייתה לו לפני כן. לנסים קטורזה לא נותר אלא
לאכול את הלב ולחכות לאליפות הארצית כדי להפגין את כשרונו. גם
הפעם הוא פסל את כל שלוש הקפיצות שלו, אלא שזה כבר לא שינה דבר
וזכינו בסופו של דבר רק במקום התשיעי. התהילה הגדולה ויום
הלימודים הנוסף שהפסדנו פיצו בלי ספק על החסך של הפעם הקודמת,
והוכיחו את חיי השניים כמשתלמים ביותר עד עתה. שנות ההתבגרות
שבפתח טמנו בחובן הזדמנויות גדולות בהרבה לתקן חסכים וטעויות
מהעבר. פתאום הבנתי מהו אולי אותו גן עדן עליו כולנו חולמים.
זוהי ההזדמנות לחיות את חייך כפי שהיית צריך, ללא אותם טעויות
ומחדלים שמכרסמים בך כל הזמן, וגורמים לך רק לבכות את העבר
במקום להתמקד בעתיד.

אתה צריך אהבה ישנה
הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל ארבע-עשרה עם בחורה בשם שירי
שהכרתי בחופשה באילת. היה לה טעם של מסטיק עלמה ושכל של
סוכריית מנטה. חודשיים קודם לכן, בטיול השנתי של כיתה ח', ילדה
יפה בשם שרון הזמינה אותי להצטרף אליה לטיול לילי בקיבוץ חולדה
בזמן שכולם ישנו, ובמקום זה אני ואיציק שם-טוב הלכנו לפוצץ
נפצים ולהעיר את כולם, מה שבסופו של דבר גרם לסילוק שלנו מהמשך
הטיול. עשרים-ושש שנה סחבתי איתי את המשגה ההוא, שתיים-עשרה
שנה של החיים ההם, ועוד ארבע-עשרה שנה של החיים האלה, עד שהגיע
הטיול השנתי של כיתה ח'.

איציק הוציא את הנפצים ושאל אותי אם אני בא אתו.
"מה אתה אומר, נארגן השכמה ל-ח' 3?", הוא שאל בעודו מניף את
הנפצים.
-"עזוב אותך משטויות איציק, מה יקרה אם יתפסו אותנו?", השבתי.
-"מה יש לך, איזה כבד אתה יא-אללה, למה אתה כזה פחדן?"
לא השבתי לו דבר, רק המשכתי לשבת על הדשא, מחכה לשרון. "אריק,
אתה עוד ער? בא לך לטייל איתי קצת?", שמעתי קול מתקתק מתוך
החשיכה. עשרים-ושש שנה של תסכולים סחטו ממני את התשובה "סבבה",
ומאיציק את הקריאה "הומו!". עשר דקות אחר-כך נישקתי את שרון
ארוכות בחורשת העצים של הקיבוץ, כשפיצוצי הנפצים של איציק
מהדהדים ברקע. עשרים-ושש שנה, קיבינימט. עשרים-ושש שנה, כמה
שהיה שווה לחכות.
שרון הייתה החברה שלי במשך כל הקיץ שבא אחרי אותה שנת לימודים.
היא הייתה האהבה הראשונה שלי, והיא גם הצדיקה את זה. שלושה
חודשים אחר-כך נפרדנו בגלל איזה ריב מטומטם על איזה סרט ללכת
לראות.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה שלא הלכתי להמר בטוטו או בלוטו
ולזכות בכמה מיליונים, או להשקיע כמה אלפי דולרים במניות של
יאהו או מיקרוסופט, ולגמור עניין. אז זהו, שלא בדיוק הייתי
נביא או חוזה, או איך שלא תקראו לזה. עם זאת אין ספק שהייתי
יוצא דופן. חלקכם בודאי מכיר את ההרגשה הזאת, שמין תחושה חזקה
מקננת בכם באשר לדבר מסוים שיקרה, ואין לכם ספק שהוא יקרה.
בסופו של דבר, כשהוא אכן מתרחש, אתם מרוצים מעצמכם ואומרים בלב
או בקול "ידעתי", וכשהוא לא מתרחש אתם פשוט ממשיכים הלאה. כל
זה הוא פשוט תוצאה של זיכרון מעורפל של משהו שאכן התרחש בחיים
הקודמים שלכם, או באלו שקדמו להם, או באלו שקרו הרבה לפני כן,
אבל אכן התרחש. כל הסיפור הזה של אותן "תחושות", הוא למעשה
השלכה של דברים שאכן התרחשו בצורה זו או אחרת. עם זאת אין זה
אומר שהדברים חוזרים על עצמם. אין ספק שכמו שאני שיניתי את
מהלך חיי בכמה החלטות קטנות, הצליחו גם אנשים אחרים, במודע או
שלא במודע, לשנות את מהלך חייהם, ואולי אף את פני העולם. יכול
להיות שבחיים מסוימים הרצל והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית
אוגנדה בגלל תחושות בטן שליליות לגבי הארץ המובטחת, וכך חסכו
לעם היהודי הרבה שנים של סבל נוסף בפלשתינה. יכול להיות שבחיים
מסוימים רוברטו באג'יו התחרט ברגע האחרון, ולא בעט את הפנדל
הגורלי בגמר המונדיאל של תשעים-וארבע מעל המשקוף, אלא גלגל
שטוח לפינה הימנית, והביא לאיטליה את גביע העולם, במקום לברזיל
היריבה. המציאות, אם כך, אינה צפויה לגמרי וחד-משמעית, אלא
מורכבת מהרבה ניואנסים המושפעים מגורמים לא ברורים. זה כנראה
ההסבר לכך שיש דברים בחיים שהם חדשים לנו לגמרי, יש כאלו שהם
רק מוכרים, ולפעמים יש לנו דז'ה-וו לא מוסבר. לכל אחד יש את
היכולת לחוש דברים שאכן קרו, אך לא כל אחד יכול לממש את זה
באותה המידה. אנשים כמו אורי גלר כנראה חיו את החיים שלהם
כל-כך הרבה פעמים, כדי להבחין באירועים או במעשים שנוטים לחזור
על עצמם, ולהציג אותם כקסם. אנשים כמו ביל גייטס הם אנשים
שלמדו מכמות עצומה של טעויות שהם ביצעו, פשוט כי הייתה להם
ההזדמנות לטעות כל-כך הרבה. והייחוד שלי בכל זה, היה בכך שהפעם
זכרתי היטב את חיי האחרונים כפי שחייתי אותם. אין זה אומר שהם
היו זהים לחיי הנוכחיים, ראיתם לא מכבר שאלו כבר זכו לשינויים
כאלה ואחרים, אך בהחלט ניתן לומר שהם היו דומים מאד.

אם יש דבר שאני אולי מצטער עליו יותר מכל הוא הפספוס הגדול
שהיה לי עם לי-טל בגיל שבע-עשרה. לי-טל הייתה תמיד ידידה טובה
שלי, עוד מאז הילדות. בשנות ההתבגרות נהגנו לדבר שעות בטלפון
ולבלות הרבה זמן איכות ביחד, אולם תמיד היינו רק בגדר ידידים.
היא הייתה מספרת לי על כל המטומטמים שהיא הייתה יוצאת עימם,
ואני הייתי מתלונן בפניה על הילדותיות של אלו שאני הייתי יוצא
איתן. כשהיינו בני שבע-עשרה חלה בינינו התקרבות מסוימת שנוצרה
משילוב של בחינות הבגרות של אותה עת, וכן הבגרות שלנו עצמה. כל
הבנים שתסכלו את לי-טל וכל הבנות ששעממו אותי גרמו לשנינו
להבין בצורה מסוימת, שמה שחיפשנו כל אותו הזמן בעצם נמצא מתחת
לעיניים שלנו. אני אומר את זה היום במעיין פרספקטיבה של זמן
לאחור, בה פתאום הכל נראה הרבה יותר ברור ומובן, אולם אז באותה
תקופה, זה לא נראה עד כדי כך מובן מאליו.  ובשיאה של אותה
תקופה, לי-טל פתאום קפצה לבקר אותי בבית ללא התרעה ונתנה לי
מכתב, תוך שהיא משביעה אותי לא לקרוא אותו עד אחרי הבגרות שלי
במחשבים. הסכמתי.

יומיים לפני הבגרות שלי במחשבים לי-טל התקשרה אלי אחר הצהרים
וביקשה שאבוא אליה. היא הייתה נסערת מאד. כשהגעתי אליה היא
סיפרה לי שהבן של השכנים שלה, רוני, נהרג בלבנון. עיניה היו
אדומות והעצב ניכר בה בבירור. ישבנו ודיברנו במשך שעתיים,
כשלאט לאט לי-טל התעודדה ומצב רוחה השתפר. בסופו של דבר אמרתי
לה שאני נאלץ ללכת כדי ללמוד. היא הלכה איתי לכיוון הדלת של
הבית שלה, ובהתה ברצפה כל אותו הזמן.
לפני שיצאתי היא חיבקה אותי בחוזקה. "ביי חמודה, יהיה בסדר,
חייב להיות", אמרתי, וקרצתי לה. היא הביטה בי וחייכה חיוך
מקסים. "בבקשה תישאר", היא אמרה. הבטתי בה בהיסוס והרהרתי
לרגע. לבסוף התנצלתי ואמרתי שאני צריך ללמוד. ביום שלמחרת לא
יצא לנו לדבר. היא הלכה להלוויה ואני הייתי עסוק בלימודים.
אחרי הבגרות במחשבים מיהרתי הביתה כדי לקרוא את המכתב. היה
כתוב שם כל מה שרציתי לקרא. ברגע שסיימתי לקרוא אותו, ידעתי
שאני אוהב אותה. נסעתי לביתה, אך היא לא הייתה שם. במשך שלושה
ימים לא הצלחתי להשיג את לי-טל, ובסוף שנת הלימודים ירדתי עם
כמה חברים לשבוע בסיני. כל אותו הזמן לי-טל לא יצאה לי מהראש.
כשחזרתי כולם כבר ידעו שללי-טל יש חבר בשם בועז. הוא היה אחיו
הגדול של רוני שנהרג בלבנון. בחור בן עשרים-וארבע שחזר מארה"ב
להלוויה של אחיו ושמח להכיר את לי-טל הבוגרת והיפה. לי-טל
נשבתה בקסמיו, והלכה איתו יותר משנה. הוא לקח ממנה את תמימותה,
ונטל ממני את לי-טל שהכרתי ואהבתי. היחסים בינינו התדרדרו
לברכת שלום פה ושם ולא יותר. אחרי בועז שהיה בן עשרים-וארבע
לי-טל לא התעניינה יותר בבני גילה. למרות זאת, את המכתב שלה
שמרתי עד יום מותי. אין לי מושג אם ידעה מזה אחר- כך.

"ביי חמודה, יהיה בסדר, חייב להיות", אמרתי, וקרצתי לה. היא
הביטה בי וחייכה חיוך מקסים. "בבקשה תישאר", היא אמרה. הבטתי
בה בהיסוס והרהרתי לרגע. נתתי לה את ידי ומשכתי אותה לכיווני
בעדינות. הנחתי את ידי השניה על לחייה וקירבתי את פניה העדינות
אלי. נשקתי לה. היא נישקה בחזרה. היה זה הרגע היפה ביותר בשתי
תקופות חיי. לפתע היא משכה אותי בידה, והובילה אותי אל החדר
שלה. הייתה זו הפעם הראשונה של שנינו. לא רציתי שאחר הצהרים
הזה ייגמר לעולם. מאותו אחר צהרים התפתחה האהבה הגדולה שלי ושל
לי-טל. שנת השמינית שלי הייתה שנה נפלאה, ורק בזכות לי-טל ומה
שהיא העניקה לי.
ביום שבו חגגנו שנה, לי-טל באה לביתי כדי להפתיע אותי בבושם
חדש שקנתה לי. היא מצאה אותי בחדרי עם בחורה בשם שירי, שהיה לה
חזה גדול, אבל מוח קטן. היא יצאה מהבית שלי בריצה, ונעלמה עם
האוטובוס הראשון שעבר. לקחתי את מפתחות האוטו של אבא שלי, ואת
רשיון הנהיגה שקיבלתי זה עתה, ויצאתי בעקבותיה. בדרך הורדתי את
שירי בבית שלה. שנאתי אותה, שנאתי אותה יותר מששנאתי את בועז.

אי-שם, במחצית הדרך שבין הבית של שירי לבית של לי-טל, לא עצרתי
בעצור, ומשאית שבאה משמאל מחצה את האוטו של אבא שלי, אותי, ואת
החיים שלי.

להיות בתוך אוטו מעוך לא משתווה לשום דבר אחר שניתן לתאר.
מסביב הכל מרוטש וקרוע, וגם אתה עצמך, מבפנים ומבחוץ. והכאב,
אוי, הכאב. זה לא כמו במוות הקודם שלי, שבו התפוצצתי לחתיכות
ומיד נפחתי את נשמתי. הפעם עברו עלי דקות ארוכות של סבל, סבל
בל יתואר של דימום, כאב וייסורים, דקות ארוכות שכל מה שרציתי
בהם היה פשוט למות, ולהרגיש את ההקלה שבמוות. הפעם ידעתי איך
המוות נראה, ולא פחדתי ממנו. יותר מהכל רציתי שהחיים האלה
יגמרו וזהו.
ואז מזדחלת אל תוך המודעות שלך ההבנה שהנה, אתה מת, וזהו,
הסיפור פחות או יותר גמור. שנשארת בן שמונה-עשרה לנצח, וכל
הטרגדיה שבמוות מיותר בתאונת דרכים לפני הצבא, בלי אהבה, ובלי
תקווה. מתתי פעמיים, ובשתי הפעמים זה לא היה פסטורלי.  

אני עדיין לא יודע אם אני אזכה לחיות את חיי שוב מחדש. אני גם
לא לגמרי בטוח שאני רוצה. אני לא יודע איך הייתי רוצה לחיות
אותם, אני רק יודע שחייתי אותם פעמיים, ושאף-פעם, אבל אף-פעם,
זה לא י...