רעשים של דפיקות מקל נשמעו על הצוק בלילה, בלילה שחור של
חורף.
מרחוק נראתה דמות בין הערפל הלילי מתקרבת, ואיתה צלילי המקל.
זה היה מקל הליכה, והדמות נראתה צולעת, הליכתה לוקה משהו.
"יום מוזר לשבת פה, בחור" אמרה דמות הזקן בערפל.
יושב בשלווה נער צעיר, לא טורח אפילו לראות מיהו האיש שמדבר
אליו.
השיב לו הנער "תניח לי לנפשי, זקן, זה לא עניינך", אמר, עם קול
מעט חרד ופוחד.
"כאשר אני רואה ילדון קטן יושב על פסי הרכבת באמצע הלילה זה
כבר העניין של הכפר כולו" אמר הקשיש, והכה עם המקל בפסי המתכת
כדי להדגיש את דבריו.
הנער הפנה מבטו אל הדמות, במבט מושפל וראש מורכן, לא ראה את
פני הזקן, "לך מפה, זה לא קשור אליך, אני יודע מה אני עושה, זה
הצעד הנכון" אמר בכעס.
"הנכון?! בגילך אתה לא יודע מי אתה בכלל" אמר הזקן בתדהמה,
בקולו ניכר ניסיון מהחיים, קול שעבר עליו הרבה, הנער החל לחשוב
מה היה זה בקול שלו, אהבה? מלחמה? אובדן?
"אני כבר לא קטן, אדון, אתה לא יודע, אתה פשוט לא יודע."
אמר , והחליק את ידו בשיערו ותפס אותו חזק.
הזקן הרים גבה, קיבץ שפתיו והכה קלות בגבו של הנער עם המקל.
"זקן! תפסיק, לך מפה ותשכח ממני" אמר והפנה לאט את מבטו מהזקן.
"ילדון, אין לך מושג מה אתה עושה, קום ובוא איתי" הזקן הרים את
קולו.
הנער נשף אוויר מריאותיו, חשב כמה שניות, והשיב "תראה, אני
נשאר, אתה יכול ללכת מפה, לי לא איכפת יותר..." הנער אמר,
והרים מבטו אל הזקן עם המקל, וראה כי עיניו של הזקן פגועות,
והוא עיוור ולא רואה.
"ילדון!" הזקן צעק, והכה בבטנו של הנער בחוזקה מתונה עם המקל,
הנער לא נתן לזקן לגמור את דבריו ואחז במקל של הזקן ואמר בכעס
ורוגז "לך מפה זקן! אני מבקש, תשאיר אותי לבדי, גם ככה אני לא
ארוויח דבר עם אני אבוא איתך".
הזקן נאנח, ואמר לנער בקול חלש וניסיוני "ילד, אני יודע מה אתה
עושה, וגם למה, אני יודע מה בעצמי מה אני עושה, ומבקש ממך
בבקשה, תעזור לשנינו ובוא איתי, ונלך לנו מפה".
הנער הסתכל על הים בתחתית רגליו של הצוק, והקשיו לקול המרגיע
של הגלים המתנפצים על הסלעים הקרים, הריח את האוויר המרענן,
וחשב על דבריו של הזקן, על ניסיונו, על אובדנו, על סבלו,
ופתאום קשייו שלו לא נראו כה קשים, לא נראו לו מסובכים, לא
החיים, לא המשפחה, לא כלום.
"בסדר, אבוא איתך, אני אבוא" אמר הנער בקול עדין, משוכנע,
ובטוח.
       

                                       

הם הלכו להם על פסי הרכבת ודיברו כל הלילה, זה נראה כי הם
מתיידדים. הנער סיפר לזקן את מה שהטריד אותו, והזקן סיפר לנער
את אשר עבר.
היה להם גם הרבה במשותף, אבל הנער "לא אגיד לך למה ישבתי שם על
פסי הרכבת, זה כבר אישי מדי, אפילו אני בעצמי לא רוצה לדעת"
אמר.
האיש הזקן בדק את האדמה עם המקל שלו והתיישב, הם כבר עברו את
פסי הרכבת והצוק, הם היו על גבעה קטנה שמשקיפה על הכפר החשוך,
הזקן התהלך באזור הזה הרבה, כל יום.
"אני בא לפה ויושב, חושב לעצמי, אני חושב על חיי, על המשפחה
שלי, ע צעירים, כמוך, נערים ונערות שאני פוגש פה על פסי הרכבת,
כן, אתה לא הראשון שניסה לגמור את עצמו על הפסים, חלק גם
הצליחו.
"אני לא הראשון? אה... אני מניח שזה הגיוני, את כולם אתה
פוגש?" שאל הנער.
"פגשתי" השיב הזקן, "לא כולם רצו לבוא, אני לא יכול להשפיע על
כולם וכולן.
"למה אבל, למה בכלל אתה הולך כאן כל הזמן?" שאל הנער את
העיוור, "אני משער..." הזקן חשב בשקט שניות ארוכות, ידיו
אוחזות במקל בעצבנות, חשב והמשיך "אני משער שזה התחיל כשהחושך
הגיע, זה היה לפני שאתה נולדת, אז הכפר שלנו, לא היה בו דבר
יוצא דופן, רק עוד כפר הנושק לחוף הצוקים, והאנשים כולם היו
חמים ואוהבים.
הנער שאל "חשבתי שתמיד היה כאן חושך, שהלילה תמיד עטף את הכפר,
אף אחד לא אמר לי שהמקום הזה היה פעם מואר באור בוקר" "כי הם
לא רוצים להיזכר בימים הטובים, נערי" השיב לו הזקן, והמשיך
"היה בוקר, הלילה לא היה תמידי, אף אחד לא יודע למה הלילה
החליט להישאר דווקא פה, בכפר שלנו, חוץ ממני." אמר הזקן,
כשראשו מופנה לכפר עם גאווה וכבוד.
"איפה הייתי..." "אה כן" הזקן מחקך בגרונו והמשיך " הלילה נפל,
באמצע צהריים מאוחרים ב -15 ביולי, 1925, אני תמיד אזכור את
התאריך הזה, אם תשאל מישהו אחר הוא יתחמק ואפילו יכעס שהעלית
את הדבר, בשבילי זה שונה.
כי אתה מבין, אני הייתי בבוקר של אותו יום  במיטה, מופתע
ומיוזע מסיוט אימים, בו הרכבת, אותה רכבת שנוסעת בפסים האלו"
והזקן הצביע עליהם עם המקל, משער בערך איפה הם.
"הרכבת עמדה לפגוע בילדה קטנה, לא זיהיתי אותה, ואז התעוררתי,
התלבשתי מהר,  ורצתי אל פסי הרכבת, וחיפשתי בפסים, חיפשתי
וחיפשתי, ובצהריים התחלתי להתייאש, ואז ראיתי... ואז ראיתי
מישהי, כמעט כמו בחלום, היא הייתה נערה, הנערה שכולם הכירו
בכפר, היא אהבה את אור השמש, וכל בוקר עד הערב היא הייתה משחקת
בדשא, קופצת, מתגלגלת, כך מאז שהייתה ילדה קטנה, שיחקה עם כל
אחד שרק רצה, כל בוקר. הגעתי אליה, ושם ראיתי שליד הדשא, איפה
שעוברים פסי הרכבת, רגליה נתקעו בין הקרשים, אז הייתי בגיל שלך
אני משער, נערי".
עברו שניות, עברו דקות, והזקן והנער בהו בשקט בפסים כשהכפר
מאחוריהם, נראה כמת, נטוש, בלילה הערפילי.

"ניגשתי אליה, היא לא בכתה, אפילו לא פחדה, היא ביקשה ממני
לנסות לשחרר אותה, וכך ניסיתי, אבל לא הצלחתי, עד שעות הערב
ניסיתי לשחררה, וגם אז לא הצלחתי, היא לא פחדה, ולא בכתה, פשוט
חיכתה בשקט.
כשהרכבת הגיע לראייתנו באופק היא החלה לבכות, לראשונה, אף פעם
בכפר אף אחד לא ראה אותה בוכה, ניסיתי חזק יותר וחזק יותר, עד
שהעור על רגליה החל להיקרע.
הרכבת התקרבה, והיא ביקשה ממני ללכת ולעזוב אותה, היא הייתה כל
כך משכנעת, כל כך בטוחה בעצמה, עשיתי כמבוקשה, חשבתי שפשוט אי
אפשר היה לשחרר אותה.
אז היא אמרה את מה שלעולם לא אשכח,  ברוגע מפחיד, זה מעורר בי
חלחלה עד היום...
שניות לפני שפגעה בה הרכבת היא הסתכלה עליי, העיניים הירוקות
שלה, חדרו אל עומק נשמתי, ואמרה בקלילות ורגיעה מוחלטת :
"חושך". ".
                                   

"ולכן אתה הולך כאן כל יום?" שאל הנער
"כן, מנסה לתקן את מה שלא יכולתי, בגללי נפל החושך בגלל שלא
חילצתי אותה" ענה הזקן, רחמים עצמיים יש בקולו.
"אבל..." הנער ניסה לומר.
"בוא, קום, יש לנו עוד ללכת" הזקן תקע את מקלו באדמה ונעזר בו
לקום, וגופו נאבק ורועד בתהליך.
הם חזרו אל פסי הרכבת, "לאותה נקודה שבה נהרגה הנערה" אמר
הזקן, כשהרכבת מתקרבת, "זוהי אותה שעה,  באותו זמן בדיוק.
הוא התהלך סביב, ולבסוף נעמד מאחורי הנער, הנער מסתכל סביבו,
בהתפעלות, זהו אותו מקום, שבגללו הפלה החשכה על הכפר, חשב.
הרכבת התקרבה, שניות לפני שהגיע מולם, הזקן אחז במקל בשני
ידיו, וכיון אותו אל גבו של הנער.
"אור!" צעק הזקן, הנער הסתובב, ובעודו מסתובב המקל פגע בבטנו
הרכה, הזקן ידע לכוון טוב, והנער אובד שיווי משקלו ונפל על פסי
הרכבת.
לראשונה הוא בכה, לראשונה הוא פחד בפני המוות הקרב, והרכבת
פגעה בו ומת.
הזקן לקח את גופתו המרוטשת של הנער אל בור סמוך והפילה שם, בין
מאות גופות נוספות של נערים ונערות כמוהו, הוקרבו על ידי הזקן
כדי שיבוא האור שוב.
אבל אין הזקן יודע שהאור כבר הגיע, שכן הוא עיוור.