"העיסוק התמידי שלך בעצמך לא יוביל אותך לשום מקום, הילה."
המשפט הזה עדיין חרוט לי בראש. לא בגלל שהוא נכון, או משהו,
אלא בגלל שהיא אמרה אותו. הבנאדם היחיד שהערכתי בכל ימי חיי.
אני מכירה אותה מהגן וניתקנו קשר. אז למה עכשיו היא חוזרת
לחיים שלי?
תפסתי ריחוק בזמן האחרון, ריחוק ממנה, ריחוק מהם. ריחוק מכל מי
שאי פעם גרם לי לחשוב שאני שווה משהו. רציתי לגדול בצורה שבה
אני יודעת שהחיים שלי לא שווים כלום. שהמקום שאני נמצאת בו, זה
המקום, בגלל שאני הבאתי את זה על עצמי. היה לי נוח להרגיש
מסכנה. היה לי נוח להיות בנאדם שזקוק לרחמים. ואז השתניתי.

"תביאי לי בבקשה נס הפוך, על חלב." ביקשתי מהמלצרית.
"ומה בשבילך?" היא שאלה את אחותי הקטנה, קרן.
"אני רוצה... שוקו!" היא צעקה.
אני מתה עלייה, על אחותי הקטנה. ההפרש בינינו הוא עצום, וזה
בגלל שהיא רק חצי אחות שלי, מהאבא, לא מהאמא.
ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 16, הגיל הכי קשה. לא סבלתי את
אמי, ואבא שלי לא הפסיק לריב איתה, והחליט שנגמר, שאין לו כוח
שהיא תנהל לו יותר את החיים. אז הוא ביקש להתגרש.
אחרי מתחים, וניסיונות מצד אימי שאני אהיה איתה, בסוף נשלחתי
לחזקת אבי, שלא אהב אותי במיוחד, אבל היה לי יותר קל להיות
איתו.
הוא תמיד גרם לי להרגיש בנוח, ועשה כמעט כל מה שביקשתי.
כשהחלטתי שאני הולכת להיות בצבא בקרבי, ליד עזה, גם אז הוא
הסכים, והפעיל את כל הפרוטקציות שהוא מכיר. אבל היה לו קשה.

לפני שישה חודשים סיימתי את השרות הצבאי, אחרי קצת קבע, בגיל
22. יצאתי לאוויר העולם והרגשתי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. אבי
שכר לי דירה במרכז תל-אביב, מצאתי עבודה, היו לי הרבה חברים.
אז מה יכול להשתבש? היה לי טוב, היה לי נפלא. עד שפגשתי שוב את
שירה.
שירה ואני היינו החברות הכי טובות כל הדרך. מהגן עד לצבא. בצבא
היא הלכה להיות מורה חיילת, ואני רציתי להיות בקרבי, ככה שעד
שם, היינו כל הזמן ביחד.

עבדתי במלצרות במשרה חלקית, הייתי אחראית מלצריות בבית קפה
בדרום תל אביב. לא שנאתי את העבודה הזאת, דווקא אהבתי אותה
מאוד, בגלל זה, למרות העבודה הרגילה שלי במחשבים, המשכתי לעבוד
גם בתור מלצרית "כי זה כייף".
"רצית לדבר איתי?" שאלתי את הבחורה הג'ינג'ית שעמדה מולי.
"כן. קוראים לי שירה צורן ואני רוצה לעבוד פה."
"שירה צורן?" אמרתי בחיוך ענקי.
"כן...?" היא חייכה בחיוך לא מבין, "למה?"
"אני הילה..."
"הילה?!"
"כן," צחקתי, "הילה, החברה הכי טובה שלך בתיכון."
"וואו!" היא לא ידעה מה להגיד והתנפלה עליי עם חיבוק ענק.
צחקנו.
"מה את עושה פה?" היא שאלה אותי.
"עובדת."
"את אחראית מלצריות פה?"
"יאפ." חייכתי
היא קרצה לי ואמרה, "אז תסדרי לחברה שלך איזה שהם פרוטקציות
פה!"
צחקתי, "אני אחזור אלייך. רוצה קפה?"

התחלנו עם כל העלאת הנוסטלגיה הרגילה. הגן של סוזנה, הטיול
השנתי הראשון בכיתה ד', כשהיא בכתה שהיא רוצה ללכת הביתה,
המסיבת סיום בכיתה ח', ההתאהבות הראשונה, החבר הראשון. ממש
"אלה הם חייך", ונהנינו. נתתי לה את מספר הפלאפון שלי ואמרתי
לה שתתקשר בערב, שנצא לאנשהו.
סיימתי לעבוד בשמונה בערב. את המשמרת האחרונה לקחה בעלת המקום.
נסעתי הביתה. באוטו היא התקשרה אליי.
"הלו?"
"הילה, זאת שירה."
"היי שירה," חייכתי, "מה קורה?"
"הכל בסדר, מה איתך? סיימת לעבוד?"
"כן, הכל אחלה."
"רוצה לצאת היום?"
"סבבה, לאן?"
"אלנבי."
"אחלה! מה נעשה?"
"נלך לאיזה באר? נדפוק את הראש?"
צחקתי, "סבבה, אבל את נוהגת."

נכנסתי להתקלח. קבענו שבעשר היא תאסוף אותי, וניסע.
הסתכלתי על עצמי במראה. מנסה לראות במה השתניתי בכל השנים
האלה. איך הפנים שלי השתנו ואיך היא לא זיהתה אותי. השיער הקצר
שלי התארך לתלתלים שחורים, והיו לי עדשות בעיניים. חוץ מזה,
שרזיתי קצת. אז אולי.
עמדתי מול הארון שלי. מנסה לבחור מה ללבוש. היו לי המון בגדים,
אבל כל דבר נראה לי מכוער. כאילו אני יוצאת לאיזה דייט. צחקתי
על עצמי, ולקחתי ג'ינס וגופייה שחורה. שמתי סרט בשיער ונעלי
עקב, ואז היא התקשרה.
"אז איך אני מגיעה?"
"תלוי, איפה את?"
"בארלוזרוב."
"תגיעי לאבן גבירול, תחפשי רחוב שרת, ושם בפנייה אני אחכה לך."
אמרתי ואספתי את הדברים לתוך התיק, "תחני את הרכב אחרי
הפנייה."
"אוקיי, אז נדבר שם."
"רגע!" נזכרתי ששכחתי משהו.
"מה?" היא שאלה בבהלה.
"איזה אוטו יש לך?" שאלתי.
"איזה את חושבת? לא חשבת שאני אקנה את אוטו חלומותיי?"
"יש לך פסאט?" שאלתי בצווחה כמעט.
"כן," היא חייכה, "אדומה."
"טוב, אני יורדת!" קפצתי מהמדרגות וניתקתי את הפלאפון.

אלנבי. יום חמישי. עשר וחצי בלילה. במילה אחת - מפוצץ.
"אני לוקחת אותך לאיזה באר."
"איזה באר?" שאלתי.
"את כבר תראי."
היא החנתה את האוטו ליד המועדון. על הכניסה ראיתי שלט "M-BAR".

"בואי."
נכנסנו פנימה.
באר מסודר בצורה מאוד יפה. שולחנות, כיסאות, שולחן סנוקר. ו...
רק בנות.
לפני שהספקתי לשאול משהו, איזה 50 מהבנות קפצו על הילה,
נשיקות, חיבוקים, מזמוזים... לא הבנתי מה קורה כאן. קלטתי
בסופו של דבר.
מועדון לסביות.

אז מה הילה עושה כאן?