"הלילה תהיה סערה", אמר דני רופ בסוף מבזק החדשות. "היא מגיעה
אלינו מכיוון צפון, משתוללת בעוצמה כרגע 100 ק"מ צפונית
לגליל. אני הייתי ממליץ לא לצאת מהבית הלילה. עלול להיות קצת
מסוכן".
אחר כך על המסך הופיע סרטון של חברת החשמל בו התבקש הציבור
לדווח מייד על כל תקלה ברחובות, ולא לנסות לטפל בעצמו חלילה
בבעיות.
הצצתי החוצה מהחלון. הערב התחיל לרדת. הרחוב היה די ריק
מאנשים. היה שקט. שקט מאוד. שקט בשביל שעה כזו מוקדמת. פרצי
רוח מעטים הרעידו מדי פעם את צמרות העצים. קופסת קרטון גדולה
נקלעה למערבולת אוויר ועפה הלוך וחזור בין קיר בטון לבין
מכונית סובארו לבנה שחנתה על הכביש. סגרתי את החלון בכוח.
יכולתי לשמוע את הרוח שורקת. מתגברת.
אמא נכנסה הביתה בטריקת דלת - "גלינק'ה אני חייבת לרוץ, רק
באתי לקחת כמה דברים לבית חולים. אל תצאי היום מהבית. כל היום
מדברים בחדשות על הסערה. אמרו שסערה כזו לא היתה בארץ כבר
שמונים שנה. ירדתי עם שנדי כבר היום, אז אל תצאי איתה מהבית.
מסכנה, היא כנראה מרגישה משהו מהאוויר, אומרים שלכלבים יש חוש
שישי בקשר לדברים כאלו. היא אחרי חמש דקות למטה משכה אותי בכוח
חזרה לבניין".
הנדתי בכתפי, חוש שישי לכלבים, איזו שטות.
"השארתי במקרר ארוחת ערב, תחממי לך כשתהיי רעבה. אני אפגוש את
אבא בבית חולים, נראה לי שנישאר עד מאוחר שם. סבתא כבר יצאה
מחדר התאוששות והרופא אמר שהיא מרגישה יותר טוב".
רציתי להגיד משהו, אבל אמא המשיכה בסערה משלה - "אוי גלוש,
ושכחתי לתת לך משהו שקניתי לך אתמול. ראיתי את זה וישר חשבתי
עלייך ועל השטויות שיש לך בראש". היא גיחכה במבוכה הוציאה
חבילה בינונית עטופה בנייר מתנה מהתיק שלה והושיטה לי.
"מה זה"?
"את תראי כבר, טוב חמודה, אני חייבת לרוץ. אל תצאי מהבית. לא
לשכוח".
כמו שבאה כך הסתלקה במהירות, בטריקת דלת חזקה.
עליצות התפשטה בתוכי, מתנה בשבילי. מה היא קנתה?
קרעתי את העטיפה בלי טיפת עדינות וגיליתי קופסא ועליה מצוייר
הלילה. ליד הירח המלא בציור היה כתוב בגדול "ליל הבדולח" ומתחת
בשחור - "לאור הירח כשהזאבים יוצאים מחוריהם, אז תוכל מכשפת
היער לשלוט בטבע האדיר, שמור על בני ביתך ואהוביך בעזרת ראיית
העתיד והסכנות".
ציחקקתי בקול. כמה לא מתאים לאמא. מה היא עשתה בחנות בדולח?
הנחתי שהיא נכנסה לשם כי חלון הראווה גרם לה להניח שתוכל למצוא
לי שם משהו. אמא אוהבת לקנות לי מתנות קטנות והיא יודעת שיש לי
עניין במיסטיקה.
פתחתי את הקופסא ושלפתי מתוכה כדור בדולח בוהק ופתק מפורט עם
"הוראות שימוש".
רעם חזק הרעים מבחוץ ושנדי התחילה לנבוח בטירוף ואז קפצה
לכיוון שלי מייבבת כולה. כדור הבדולח נפל מהידיים שלי על
השטיח.
"שנדי תירגעי". אמרתי לה בקול נוזף. הרמתי את הכדור ובחנתי
אותו בקפידה לראות שלא ניזוק. שנדי המשיכה לייבב בשקט כשזנבה
בין הרגליים.
"בואי מתוקה, אני כאן, אני לא כועסת".
משכתי אותה אלי ונתתי לה חיבוק. היא נרגעה והתיישבה לי בין
הרגלים שקטה מהרגיל.
בינתיים שמעתי את הרעמים מתגלגלים בחוץ. מדי פעם הבזיק ברק
וצבע את השמיים השחורים בלבן. הרוח נשבה בעוז.
"שנדי זוזי, תני לי לקום", דחפתי אותה מעט הצידה, והיא נעמדה
באי רצון וחיכתה לראות איפה אתמקם. עברתי לשבת על הספה מול
השולחן. הנחתי עליו את כדור הבדולח. עלעלתי בהוראות בשיעמום.
"לא להפסיק באמצע, תתחיל לראות דמויות, חשיפה לאנרגיית השמש
מונעת זרימה"
המשכתי לדפדף.
שנדי המשיכה לעמוד ולהסתכל עלי מרחוק, זנבה מושפל.הנחתי שתי
ידיים לצידי הכדור. היא ייללה.
"שנדי מאמי די, זה סתם משחק, אל תפחדי. בואי נבדוק מה עושים עם
זה. זה לא שיש לנו משהו טוב יותר לעשות הערב. אמרו לא לצאת
מהבתים".
לא נראה ששיכנעתי אותה. היא נשכבה על הריצפה ראשה מונח בין
הידיים ואישוניה זזים ממני אל כדור הבדולח וחזרה.
מיששתי אותו עוד כמה דקות. כלום לא קרה. שום עתיד לא נגלה
בפני. בדפים נאמר שאם יש לך את האנרגיה תוך שניות עד דקות
תתחיל לראות צבעים בתוך הכדור.
"את רואה שנד, לא קרה כלום", חייכתי אל הכלבה החשדנית שלי.
הטלפון צלצל. אבא היה על הקו.
"היי מותק, אמא כבר יצאה?"
"היי. כן, לפני חצי שעה, היא בטח תגיע אליך כל רגע".
"יופי. תשמעי אמרו בחדשות שהולכת להיות סערה הלילה. לא ממליצים
לצאת מהבית אלא אם חייבים, אני מקווה שאין לך תוכניות להיום".
"אין לי, אני פה מול הטלויזיה, אל תדאג".
"אמרו שבנהריה נעקרו כמה עצים ונפלו על חוטי חשמל. העיר שם
עכשיו חשוכה וייקח כמה שעות לטפל בזה. מסכנים. להישאר בחושך
בלילה כזה".
"באמת? לא שמעתי על זה. תגיד אבא...."
"אוי גל, אני רואה את אמא בכניסה, אני הולך לתפוס אותה לפני
שתעלם, היא לא יודעת איפה החדר".
"טוב... ביי אבא".
ניתוק.
הדלקתי טלויזיה.
דני רופ בפנים רציניות מהרגיל סיפר איך איזה שקע ברומטרי עובר
לו עכשיו אי שם והצביע על מפות מוזרות כאלה, כמו שמראים בתחזית
היומית ואף אחד לא מבין מה הן אומרות, אבל כולם מסתכלים עליהן
בעניין. הוא הראה איך העננים התקדמו מהים ואז הרוח שינתה כיוון
בגלל איזה כתם במפה הסינופטית. מתחת לדני רצה כיתובית שאמרה -
"החשמל בנהריה יחזור תוך מספר דקות". אחר כך רצה כיתובית חדשה
- "שלושה בני אדם מקריית שמונה נפגעו כשעץ קרס על מכוניתם, לא
ברור מצבם".
כיביתי את הטלויזיה וחזרתי להתעניין בכדור שלי.
הנחתי שתי ידיים לצידי הכדור. עצמתי עיניים. ניסיתי כמו שכתוב
בהוראות "להזרים אנרגיה" ממני אל הכדור. הרגשתי קצת התרגשות
בבטן. לא באמת חשבתי שמשהו יקרה, אבל הרגשתי קצת פרפרים.
דמיינתי איך האנרגיה מתגברת בתוכי. הידיים שלי הרגישו זרמים
קטנים, כמו שיש שתיים שלוש דקות לפני שהיד נרדמת. הרגשתי מוזר.
הרעמים דפקו על החלון. לפתע דרך העיניים העצומות הרגשתי אור
גדול של ברק חד, ואיתו רעש גדול שהקפיץ אותי וצליל זכוכית
מתנפצת.
פתחתי בבת אחת עיניים בבהלה. שנדי השתוללה. היא נבחה על הכדור
כשעיניה רושפות. הלכתי לכיוון המרפסת וראיתי שהחלון שם היה
פתוח ונטרק כנראה מהרוח. הזכוכית נשברה מעוצמת המכה. השברים
היו מפוזרים על הריצפה.
צחקתי על הבהלה המטופשת שלי והתחלתי לטאטא את השברים כשברקע
הנביחות של שנדי. אז שמעתי עוד קול ניתוץ ומיהרתי חזרה לכיוון
הסלון. כדור הבדולח היה מוטל מנופץ על הריצפה.
"שנדי, תראי מה עשית! כלבה רעה, רעה."
שנדי שכבה ליד הספה עם מבט מושפל, כשזנבה מכשכש במרץ.
לא אהבתי את השקט המוזר שאפף את הבית. הרגשתי קצת פחד מזדחל
לתוכי.
הדלקתי את הטלויזיה. בכל הערוצים היה רק שלג. כנראה האנטנה
נפלה מהרוחות.
הרגשתי תחושה מוזרה בבטן. קצת כמו כשיש קלקול קיבה. התיישבתי
בעירפול על הספה. שנדי התקרבה אלי והניחה ראש על הירך שלי.
"לא עכשיו שנד, אני לא מרגישה כל כך טוב".
כשהתעוררתי השעה היתה 8:00 בבוקר.
אמא כבר יצאה לעבודה ואבא שתה את הקפה של הבוקר עם העיתון.
"בוקר טוב גל, תראי מה זה, לא יאומן הלילה הזה אה? איך עברה
עלייך הסערה?"
"האמת ישנתי ברובה... מה קרה?"
"תראי איזה הרס!"
אבא הושיט לי את העיתון שהתעטר בתמונות של נחלים באמצע הרחוב
ומכוניות מרוסקות.
בתים הוצפו, עמודי חשמל קרסו. רק אני ישנתי.
"בכל מיקרה, זה נגמר, היום כבר מותר לצאת מהבית. אני זז
לעבודה"
שעה אחר כך גם אני יצאתי.
נסעתי לתל אביב. באוטובוס הפעם. לא התחשק לי לנהוג בפקקים
שאחרי הסערה של הלילה.
ישבתי מאחורי חבורת ילדים. 6-7 בנים שנראו בני 10 בערך.
אחד מהם היה שמנמן כזה עם פנים עגולות. הוא ישב הפוך, עם הפנים
אלי ככה שיכולתי לראות את הבעת הפנים שלו. היו לו עיניים
רציניות. השאר דיברו וצחקו ביניהם ואילו הוא הסתכל עליהם ולא
השתלב בשיחה בשום צורה. הם דיברו על בית ספר. המנהיג של החבורה
קילל את המורה מבית הספר ואמר שיש לה פיאה. האחרים פרצו בצחוק
גדול. רק השמנמן לא הוציא מילה או חיוך. המנהיג הסתובב לעברו
ואמר בחיוך זדוני - "אורי אוהב את המורה חוה!"
האחרים מיד פרצו בצחוק. אורי ניסה לחייך אבל מרוב מבוכה קצות
השפתיים שלו התבלבלו וירדו למטה במקום לעלות למעלה.
"אורי וחוה לנצח, שתי נשיקות במצח" התחיל לשיר אחד והשאר
הצטרפו.
"די, לא נכון, אני לא אוהב אותה, היא מגעילה".
"בלילה מאוחר עם צאת הכוכבים, אורי וחווה מתנשקים".
"דייייייייי, אני ארביץ לך...."
אורי ניסה למחות ללא הצלחה. קולו נבלע בקולות הצחוק והשירה
העולצים של חבריו.
יכולתי לראות איך העיניים שלו הבהיקו לרגע כמו מאיימות לבכות.
"תהיה חזק אורי, לא לבכות, לא ליד הילדים האלה, שמור את זה
לאחר כך, לבית".
כאילו שמע את מחשבותיי אורי מצמץ כמה פעמים ואז חזר לבהות
בחלון. לאט לאט הקולות נרגעו ושאר החברים של אורי חזרו לנהל
שיחה ערה.
המשכתי להסתכל עליו. הוא זע באי נוחות כאילו הרגיש את המבט. אז
הזיז פתאום עיניו ונעץ בי את מבטו. לא ברחתי עם המבט. ניסיתי
לחייך אליו חיוך קטן, אבל הוא נראה כאילו הרגיש מושפל יותר
עכשיו כשהבין שצפיתי בכל האירוע. הוא המשיך להסתכל עלי לעוד
כמה שניות.
הרגשתי שוב את הרגשת הבחילה מאתמול חוזרת. כאבה לי הבטן והיד
שלי התחילה להירדם. ניסיתי לשדר לאורי עוד קצת תמיכה לפני
שאעזוב אותו. מצמצתי. הוא מצמץ חזרה. הרגשתי הבזק חד כאילו
מישהו מנסר לי בגזע המוח. ראיתי את הדלת של האוטובוס נפתחת
ומיהרתי החוצה.
ברחוב הקאתי את ארוחת הבוקר הדלה שלי על האספלט הנקי.
אחרי כמה דקות אישה מבוגרת יצאה מחנות סמוכה עם בקבוק מים
מינרליים -
"הכול בסדר? את לא מרגישה טוב? בואי תיכנסי פנימה, תשתי
משהו".
נכנסתי אחריה לחנות והיא הושיבה אותי על אחת הכורסאות - זו
היתה חנות רהיטים.
"אני לא רוצה להפריע".
"את לא מפריעה, תסתכלי מסביבך, החנות ריקה. מאז שהתחילו
הפיגועים כבר אף אחד לא מגיע לכאן. אין עסקים. אני ובעלי
יושבים כאן כל היום וקוראים עיתונים. תשתי, תשתי עוד מים. בעצם
רגע, אני אכין לך כוס תה".
היא הלכה לכיוון מטבחון קטן והמשיכה לדבר משם -
"כמה סוכר את שותה?"
"כפית בבקשה"
"כן גם אנחנו. אבל הבן שלי אורן שותה שלוש כפיות. היית מאמינה
שאפשר שלוש כפיות סוכר בכוס תה אחת? זה כמו לשתות סוכריה. אבל
ברוך השם הוא בריא ואין לו בעיות לא עם המשקל ולא עם השיניים,
אז שיהיה לו לבריאות".
מלמלתי משהו לא מחייב בתגובה.
"אבל מה זה חשוב בכלל, הוא עכשיו החליט לעזוב את הארץ. היה
נשוי לבחורה אמריקאית והם התגרשו לפני שנה. היא עזבה את הארץ
עם הילדה לפני כמה חודשים ומאז הוא לא מפסיק לחשוב על זה.
השבוע אמר לי שהוא החליט ללכת לגור שם. חשב אולי ככה הוא יצליח
להחזיר אותה אליו. את האישה אני מתכוונת. הוא עוד אוהב אותה.
והילדה והכול".
"אז הוא עוזב פה את הכל בשביל הסיכוי שהם יחזרו להיות יחד
שם?"
"כן. אני מקווה בשבילו שזה ילך. לא יודעת. היא די קשוחה
הבחורה. אבל בסך הכול היא אישה טובה."
היא חזרה עם מגש קטן ועליו שתי כוסות תה מהמטבחון.
נראתה עייפה פתאום. לא כמו מקודם, כשאספה אותי אל החנות.
היא התיישבה בשקט ושקעה בהרהורים.
הסתכלתי עליה. ראו שהיא מתייסרת במחשבות עכשיו, אולי נסתה
לבחור בין התיקווה שהבן שלה יהיה מאושר עם גרושתו והילדה, לבין
רצונה שהוא ימשיך לחיות כאן איתה בארץ כאן תוכל לשמור עליו מכל
פגע ולעטוף אותו באהבה שלה.
הבחילה חזרה אלי שוב.
היא הרימה לרגע את המבט שלה והעיניים שלנו נפגשו. הפנים שלה
היו חיוורות. העיניים כבויות. היא עצמה עיניה לשנייה קצרה ואני
אחריה.
הבזק חד נוסף זיעזע אותי במהירות חזרה למציאות. הרגשתי את הראש
שלי כבד.
לחצתי לה את היד ואיחלתי כל טוב מנסה להסתיר את הכאב. יצאתי
מהחנות.
עליתי על מונית - "לבלינסון בבקשה".
אני אלך לבקר את סבתא. היא תישאר בבית חולים עוד כמה ימים
להתאושש מהניתוח, היא בטח צריכה חברה.
הנהג היה שקט כל הדרך, זמזם בשקט עם הרדיו שיר של איל גולן.
כשהתקרבנו לבית החולים צלצל הפלאפון שלו. הוא ענה. מהדיבורית
נשמע קול חצי בוכה חצי היסטרי -
"חיים? אתה שומע אותי?"
"כן מאמי, הכול בסדר?"
"חיים איפה אתה? תבוא מהר, היתה תאונה, שרון נדרס, אני לא
יודעת מה איתו".
"מה? מה קרה? איפה את?"
"הוא ברח לי וקפץ לכביש פתאום. השכנים כאן הזמינו אמבולנס.
תבוא מהר. הוא בלי הכרה".
היא פרצה בבכי ולא הצלחתי להבין מה עוד אמרה.
"טוב אני בדרך, הוא נושם? הוא מדמם?"
הוא עצר את המונית.
"אני לא יודעת, הם לא נותנים לי להתקרב אליו, הם אמרו שהוא בלי
הכרה. הוא חי. המכונית לא פגעה בו חזק כל כך, אני לא יודעת מה
יהיה. מה נעשה חיים? מה אני אעשה?"
ושוב פרץ יבבות נוגעות ללב.
"אני מתקשר אלייך עוד דקה, אני מגיע"
הוא נראה הרבה יותר נסער ממה שנשמע בטלפון. האיץ בי לצאת.
"שהילד יהיה בריא" מלמלתי.
הוא הביט לי בעיניים לשנייה ארוכה.
"בעזרת השם".
הוא לחץ על הגז והתרחק, ואני הוכרעתי ארצה בברק כאב נוסף שחתך
לי בקודקוד.
אחרי דקה או שתיים קמתי מהמדרכה והתחלתי לצעוד לבית חולים. זה
כבר לא היה רחוק כל כך.
הרופא לקח אותי אליה לחדר - "המצב שלה הדרדר מאז הבוקר. אנחנו
מחכים לראות מה יהיה. לא יכולים לעשות שום דבר בינתיים עד שהיא
תתייצב. דברי איתה קצת, אולי זה יעזור. דיברנו עם המשפחה, הם
יחזרו לכאן מאוחר יותר.
סבתא שכבה מחוברת למכשירי ההנשמה, לבנה מתמיד.
"סבתא, זו אני, גלי".
היא לא ענתה, שכבה שם על המיטה והסתכלה אלי מנידה את עיניה
לאות שזיהתה אותי.
"סבתא?"
הרגשתי דמעות חנוקות בגרון, היא נראתה כל כך חסרת אונים עם כל
הצינורות שיצאו ממנה. הנחתי את הראש על הבטן הרחבה שלה וחיבקתי
אותה בחוזקה.
"סבתא, תרגישי טוב, אני מבקשת, תרגישי טוב".
ידעתי שזו בקשה מטופשת אבל לא היה איכפת לי. היא סבתא שלי.
החזקה והגדולה. היא אף פעם לא אמרה לי לא. כל מה שביקשתי היא
תמיד הצליחה לעשות. רציתי שתעשה אותה בריאה.
היא חייכה חיוך עצוב ולחצה לי את היד בחולשה.
אחרי כמה דקות האחות נכנסה לחדר וראתה אותי רכונה עליה עדיין.
היא שמה יד על הכתף שלי ואמרה - "היא נרדמה, אולי כדאי
שתלכי",
ויצאה בלי מילה נוספת מהחדר.
אספתי את כל הכוחות שלי ובעיניים עצומות העברתי את כפות ידי
מעל הגוף שלה. הרגשתי את החמימות זורמת מהידיים שלי לגוף שלה.
כך במשך מחצית השעה מנסה להחזיר לה את הדופק התקין.
כלום לא קרה. הרייקי לא הצליח לנגוע בבעיות הלב שלה.
הרופא נכנס וביקש שאצא. הם צריכים לערוך עוד בדיקות. המצב לא
טוב. הוא העיר אותה ואני נפרדתי ממנה והבטחתי שאחזור מאוחר
יותר.
היא הביטה לי בעיניים ועפעפה. עפעפתי חזרה. דידיתי החוצה כשכאב
הראש עדיין מנסר.
התיישבתי בקפיטריה של בית החולים, מנסה להיפטר מהכאב הזה.
בשולחן מולי ישבה בחורה צעירה עם תחבושת סביב מצחה ובחור בכסא
גלגלים. הוא חיבק אותה. הקשבתי להם קצת. הוא נכה כבר שנתיים.
נפצע בפיגוע בירושלים. היא נפגעה קל לפני שבוע בפיגוע דומה,
והם הכירו כנראה לפני כמה ימים בבית חולים כשהוא התאושש מניתוח
מסובך.
הבחורה רכנה אליו כעת. לחשה לו משהו. הוא הסתובב וראה אותי
מביטה עליו. היה לו מבט שואל בעיניים, קצת כועס על החדירה
לפרטיות, אך גם רך ומלטף כמו מנסה גם להבין מה חיפשתי ולהרגיע
אותי.
העולם התחיל להסתובב סביבי במהירות. שמעתי את הדופק שלי רועם
בחדר כולו ומרעיד את הקירות, כתמים שחורים הסתירו לי את העולם
החיצון, באים ונעלמים. עוד מצמוץ אחד. אחרון ודי. מצמצתי אליו
מצמוץ אחד ארוך. הוא מצמץ חזרה. הספקתי לחשוב לעצמי שזה חרא של
יום. לכולם קורים דברים רעים. אפילו לי. איבדתי את ההכרה.
אורי השמנמן ירד מהאוטובוס מדדה אחרי חבריו. הם הלכו לכיוון
הקיוסק לקנות קולה. בטלויזיה בקיוסק התאגדו כמה אנשים וצפו
במבזק חדשות - "האיש ה...גיבור הזה, אפשר לאמר, שאתם רואים
כאן, הציל את חמישים האנשים ששהו באוטובוס באותה העת. המטען
היה גדול, אבל שמעון בגבורה רבה דחף את המפגע מהדלת הקדמית
ונאבק עימו עד שהגיעו החיילים והשוטרים והשתלטו עליו", כך
הודיע גדי סוקניק.
אורי נעץ עיניים כלא מאמין בטלויזיה. גם למנהיג החבורה נפערו
העיניים - "זה אבא של אורי, באנ'ה אורי, אחי! זה אבא שלך!!!!"
הלב של אורי דפק בפחד והתרגשות. הוא עדיין לא אמר מילה. זה אכן
היה אבא שלו.
הילדים הקיפו את אורי במעגל טופחים לו על השכם.
אורי התקשר לאמא מהפלאפון, לשאול אם זה נכון. אמא בכתה, אבל
בכי של הקלה. "כן אורי, הכול בסדר, אבא בסדר. הוא גיבור אבא
שלך. גיבור אמיתי".
העיניים של אורי זהרו.
אורן ענה לטלפון. אנג'י היתה על הקו.
"שלום אורן".
"אנג'י? איזו הפתעה, רציתי להתקשר אלייך בעצמי השבוע האמת.
הקדמת אותי".
היתה שתיקה ארוכה על הקו.
"אנג'י קרה משהו? הכול בסדר? דנית בסדר?"
"כן, כן אורן. הכול בסדר. דנית נהדרת. הכול נפלא. תקשיב..."
"אני מקשיב".
אבל היא לא דיברה.
"אנג'י?"
"תקשיב, אני חשבתי על זה כבר כמה שבועות. ואז היום פיטרו אותי.
עוד חודש אני מפסיקה לעבוד רשמית. ואני... חשבתי על זה עוד
קודם, אבל זה גרם לי להחליט. ואתה יודע שהחוזה שלי על הדירה
כאן נגמר בעוד שישה שבועות..."
"אנג'י דברי ברור... מה את מנסה להגיד לי?", הקול שלו רעד.
"אני מנסה להגיד שחשבתי על זה, ושאני רוצה אולי... לנסות שוב.
זאת אומרת... לכמה שבועות, ננסה שוב, ננסה להתחיל פרק חדש.. אם
אתה מסוגל עד..."
"אנג'י את רצינית? את יודעת מה אני מרגיש אלייך, משוגעת אחת".
"תראה זה לא יהיה קל, ולא קבוע. אני לא רוצה שנצפה יותר מדי.
אני אשאיר את הדברים שלי אצל ההורים באריזונה, ונגיע אני ודנית
לכמה שבועות נסיו..."
"אין בעייה, נסיון, כמה שתרצי, אוי אנג'י את לא יודעת איזה
הפתעה יפה עשית לי עכשיו. ואמא שלי כל כך מתגעגעת לדנית. היא
כל כך תשמח. ואני..."
דימעה קטנה של אושר התגלגלה לאורן במורד הלחי. הוא לא טרח לנגב
אותה.
שרון היה מחובר למכשירי ההנשמה. רק בן 3, קטן כל כך. האחות
הרגישה את ליבה יוצא אל האם הבוכייה שהמתינה מעבר לקיר הזכוכית
נתמכת על ידי האבא.
דוקטור אריאל הרגיש אגלי זיעה קטנים שמצטברים על מצחו, למרות
הקור המקפיא בחדר טיפול נמרץ. הוא ידע שהוא הולך לאבד אותו.
הוא ידע מה צריך לקרות בשלב הזה. עליו להניח את המכשירים ולצאת
בהודעה להורים. הוא הביט בעוזריו וראה מבט של ויתור בעיניהם.
כניעה. הוא סובב ראשו והסתכל על ההורים בחוץ. אנשים פשוטים.
שבורים. הוא חשב על אישתו. על בתו בת השמונה החייכנית שהיתה כל
עולמם.
הוא לא יכל לוותר.
"קדימה, עוד נסיון".
אף אחד לא העז להמרות את פיו.
"להתרחק".
המכשירים נצמדו אל הגוף הקטן ונתנו לו מכת חשמל.
הרופא התרחק. חיכה. היה שקט מפחיד באוויר.
"עוד הפעם".
"להתרחק".
עוד מכת חשמל הסעירה את הילד.
ועוד רגע של שקט.
ואז האסיסטנט צעק מופתע - "יש דופק, הדופק שלו חוזר!"
תוך חלקיק שנייה כולם החלו בפעולות קדחתניות סביב הילד. איש לא
עצר להעריך את גודל הרגע.
ההורים מבחוץ ראו את ההמולה המתחוללת בחדר.
"חיים, מה קורה שם? אתה חושב שזה טוב, חיים?"
חיים נראה מפחד לקוות, אבל העיניים שלו הביטו בה בהקלה, כמו
ידעו טוב ממנו.
"כן שולה, אני חושב שזה טוב".
הוא נשק לה על המצח ורק אז הרשה לעצמו להניח ראשה על צווארו
ולחבק אותה חזק לליבו, כשעיניו ממשיכות לבחון את המתרחש בחדר
שמולו.
דוקטור אריאל הביט אליו מעבר לקיר הזכוכית. חיים הניד ראשו
בשאלה. דוקטור אריאל הרשה לקצות שפתיו לעלות מעט למעלה והנהן
ברכות. חיים הבין.
"הוא יהיה בסדר שולה. שרוני שלנו יהיה בסדר". הוא עצם את
העיניים והודה לאלוהים.
ובבלינסון העבירו את סבתא לחדר אחר. עכשיו שכבה במיטה לידה
בחורה צעירה עם תחבושת על ראשה. סבתא דיברה איתה. סיפרה שעוד
יומיים היא כנראה תשתחרר, והזמינה אותה לבוא לאכול עם המשפחה
שלנו ביום שישי בערב חמין.
"את יכולה להביא את החבר שלך", אמרה והנידה בראשה לכיוונו של
הבחור בכסא הגלגלים שנכנס לחדר. הבחורה עם התחבושת התרוממה
לקראתו מהמיטה בחיוך. בדרכה אליו כנראה מההתרגשות החליקה על
ארגז קרטון עמוס לעייפה שהיה מונח על המיטה הקיצונית בחדר.
הארגז עף לכיוון הבחור. הוא פגע ברגלו הימנית ואז סטה הצידה
וכל תוכנו התפזר על הריצפה ברעש גדול.
תוך שניות הגיעו שתי אחיות כעוסות שהאשימו אחת את השנייה
במחדל. מבחנות שבורות, אינפוזיות קרועות. כמה נורא.
הבחורה עם התחבושת עמדה בפינת החדר והרגישה מאוד לא נעים.
סבתא חייכה וחשבה לעצמה שזה מצחיק איך אנשים יכולים להתעצבן
מדברים כה חסרי משמעות. והבחור בכסא הגלגלים? לראשונה מזה
שנתיים, הוא הרגיש כאב חריף וחותך בשוק הרגל הימנית שלו. הוא
היה מאושר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.