אדווה שונאת ים. מאז שהיא הייתה ילדה ממש קטנה.
זה לא קל לשנוא את הים, ים זה לא כמו פטרוזיליה שכל הילדים
שונאים. את הים כולם אוהבים, חוץ מאדווה. אדווה שונאת אותו.
הכל התחיל ביום אחד כשאדווה הייתה בת שלוש. אבא ואמא של אדווה
לקחו אותה בפעם הראשונה (והאחרונה) לים. כל מה שאדווה יודעת על
היום ההוא בים זה שהיא חזרה הביתה בלי אמא. הים לקח את אמא שלה
אליו, ובגלל זה היא שונאת אותו.
מאז אותו יום יש לאדווה הבזקים בתוך הראש. הם חוזרים אליה כל
יום-יומיים. בשנים הראשונות ההבזקים היו צעקות של אנשים ואור
מסנוור. אבל לאט לאט הם הפכו להיות כחולים-ירוקים, סוערים,
עולים ויורדים. אדווה ראתה רק את הים.
היא לא שבה אל הים מאז. בכל פעם שהראו בטלוויזיה ים, היא הייתה
מסובבת את הראש הצידה. החוף שממנו אמה לא חזרה הפך מאוחר יותר
לחוף נטוש שהרחצה בו אסורה.
כשהייתה קטנה, אדווה הייתה שואלת מידי פעם את אבא איפה אמא,
לאן היא הלכה ומתי היא תחזור. אך אביה מעולם לא ענה על שאלותיה
ואפילו כשהתבגרה קצת וניסתה לברר מה בדיוק עלה בגורלה של אמה,
אביה סיכל את הניסיונות הללו.
מאז יום הולדתה הרביעי, בכל יומולדת שחגגה, כשאדווה הייתה
עוצמת עיניים ונושפת בחוזקה על הנרות, היא ביקשה דבר אחד:
להיפגש שוב עם אמא. שאמא תחזור כבר הביתה ותספר על ההרפתקה
שעברה ואיך התגעגעה וכמה טוב לחזור הביתה.

ביום השנה העשירי לאותו יום נורא, אדווה הייתה סגורה בחדרה
כשכל הקרובים וחברי המשפחה שבאו לנחם היו בסלון.
היא הייתה כבר נערה בת 13 שלכאורה יש לה הכל בחיים, חוץ מאמא.
אבל אף אחד לא ידע, ואפילו לא אביה, שכשאמה הלכה היא לקחה איתה
חלק גדול מאוד מאדווה. בעצם, היא לקחה כמעט הכול- אדווה לא שבה
להיות מאושרת מאז.
כעת היא הייתה יפה בצורה מדהימה, כל כך דומה לאמה במראה עד
שלאביה היה קצת כואב להסתכל עליה.
באותו בוקר קיצי חם, כשאדווה שמעה איך כל האנשים שבסלון מנסים
להיות הכי נחמדים, מתחשבים ומבינים, למרות שהם בטח בכלל לא
זוכרים את אמה, היא הבינה שבעצם גם היא לא זוכרת ממנה כמעט שום
דבר. לא ממנה ולא מהיום האחרון בו היא ראתה אותה. והמחשבה הזאת
הכאיבה לה כל כך, עד שהיא כמעט התחילה לבכות. כמעט.
באותו רגע דפק אביה בדלת וקטע את קו המחשבה שלה. "אדווה, א...
אני חושב שכדאי שתבואי להגיד שלום לפחות. זה לא מנומס להסתגר
ככה בחדר.  האנשים האלה פה כי הם מכבדים את זכרה של אמא שלך.
אז תבואי בבקשה לשתי דקות, זה יספיק."
בלית ברירה יצאה אדווה מהחדר. היא חייכה חיוך מזוייף לעבר
האנשים המזוייפים שמולה שכאילו התעניינו בשלומה וכאילו דאגו
לה.
לפתע היא ראתה דבר שזעזע אותה. על השולחן בסלון הייתה מונחת
תמונה של אמה. והיא הסתכלה ישר לתוך עיניה של אדווה. המבט
הזה... איך יכלה לשכוח אותו?... היא נזכרה שראתה את המבט הזה
בפעם האחרונה ביום ההוא. אמא אמרה אז שהיא נכנסת לים לבדוק את
המים וביקשה מאבא לשמור על הקטנה עד שתחזור.
אדווה הרגישה סחרחורת וכמעט נפלה אחורה. כל האנשים זינקו
לעברה. "אדווה, את בסדר?" "מה קרה לך?" "כואב לך הראש?
מסכנה..." "בואי תנוחי קצת..."     "אני בסדר, אני בסדר, תעזבו
אותי..." אדווה אמרה בקול שקט. אביה שאל: "בטוח שאת בסדר?" אבל
היא לא ענתה. אמה הוסיפה להביט אליה מהתמונה. אדווה ידעה שהיא
חייבת למצוא תשובות לשאלות שהטרידו ושיגעו אותה במשך עשר שנים.
ויש רק מקום אחד שיכול לספק לה את התשובות האלה.
"לאן את הולכת, אדווה?" שאל אביה. אדווה לא ענתה, ספק לא
שמעה, ספק שמעה והעדיפה להתעלם. היא לקחה את כרטיסיית האוטובוס
שהייתה מונחת על הפסנתר ויצאה במהירות מהבית.
המרחק בין  התחנה בה ירדה לבין החוף בו נעלמה אמה היה כמעט שני
קילומטר. אבל לאדווה לא היה אכפת מכלום. לא מהמרחק, לא מהזמן
ולא מהחום. לנגד עיניה עמדה מטרה אחת: לגלות מה קרה לאמה.
היא לא ידעה את הדרך לחוף, כי היא לא ביקרה בו כבר עשר שנים,
אבל רגליה לקחו אותה אליו.
היא הגיעה לשם אחרי זמן קצר יחסית.  מקום נטוש, בלי אף נפש
חיה. כל גופה רעד. זה הים. זה הגיהנום אותו כל כך תיעבה וכל כך
פחדה מימנו. רגליה שקעו בחול הזהוב והרותח. הזכרונות כבר
התחילו לעלות ולהציף אותה. היא הרגישה כאילו ראשה עומד
להתפוצץ. היא התקרב לים תוך כדי שהיא מסתכלת על שלט שנכתב בו
שהרחצה אסורה. מסתכלת, אבל לא רואה אותו. לא הייתה לה כבר שום
שליטה על הגוף או על המחשבות, היא הייתה שקועה בתוך טראנס
עמוק. כעת רגליה כבר היו בתוך המים והסכר שחסם את הזכרונות שלה
במשך עשר שנים נפרץ סופית.
היא ראתה מול עיניה ילדה בת שלוש שבונה עם אבא ארמון בחול
כשלפתע היא שומעת צעקות מכל עבר ורואה אנשים מבוהלים רצים
החוצה מהים. המציל עוזב את הסוכה שלו ורץ למים. ואז גם אבא קם
ורץ לים. הצעקות היו מחרישות אוזניים. האור צרב לה בעיניים
והראש שלה הסתובב במהירות האור. הלב שלה דפק כל כך חזק ומהר עד
שהיא הרגישה שהוא עוד שנייה מתפוצץ ואז...
כלום. שקט. הכל שחור.
אדווה פקחה את העיניים, כולה רועדת עוד יותר ממקודם. דמעה אחת
זלגה לה מקצה העין. בעקבותיה באה עוד אחת, ועוד חמש ועוד
ועוד... אדווה בכתה בכי חסר מעצורים שהתערבב עם המים המלוחים
של הים. אבל אלה לא היו דמעות של עצב.
היא הסתכלה לעבר האופק. ים כזה יפה... בכלל לא מרתיע או מפחיד.
כחול, מרגיע, ים כזה יפה...
היא התחילה להיכנס עמוק יותר. ים יפה ומרגיע. כל מה שראתה היה
רק כחול. היא אהבה את הים, אהבה אותו כל כך... הוא עזר לה
למצוא את התשובות, הוא מילא אותה באהבה לעולם.
היא נכנסה עמוק יותר ויותר כשהיא מוצפת אהבה.    אדווה  הלכה
לאמא.