זה היה באיזה יום בהיר אחד, ממש בהיר ונעים. זה היה באביב.
היא נולדה, תינוקת רזה, לבנה ויפה.
היום היא כבר יותר גדולה, והיא יפה, ממש כמו שנולדה. יש לה
תלתלים שחורים שחורים ועיניים כחולות ויפות. היא רזה ויש לה
מרץ, אבל היא רעה. היא הילדה שאני הכי אוהבת, והילדה הכי רעה.

תמיד אהבתי אותה ותמיד סלחתי לה. היא הייתה קטנה ממני, קטנה
מאוד.
היא הייתה יפה וכולם תמיד הסתכלו עליה, בכל מקום שבו הלכתי
איתה כולם היו מצביעים ומתפעלים, מהיופי הזה, מהיופי המיוחד
הזה.

אני זוכרת, זה היה יום קיצי כזה, והשמש הייתה חזקה מאוד.
טיילתי איתה, שיחקנו ורצנו. היינו בגנים היפים שבעיר והתגלגלנו
על הדשא המיוחד שהיה שם. היא הייתה בערך בת ארבע, הייתה חכמה
כל כך ואהבתי אותה מאוד.
קניתי לה גלידה והיא התלכלכה כולה, קניתי לה תמיד כל מה שהיא
בקשה.

עומר, היא הייתה כל כך יפה, הלכנו, שתינו ברחוב ואנשים היו
מצביעים ומביטים ביופי הזה. התלתלים השחורים והעיניים הכחולות,
הן בהקו למרחקים. אבל היא הייתה רעה.

תמיד טיילנו ותמיד שחקנו. הייתה לי מכונית ונסענו לטייל.
טיילנו ברחובות היפים ושטנו יחד באוניה. היה שם איזה איש שצייר
אותה. וגם הוא, ממש כמו האחרים התפעל מן היופי הזה. הוא צייר
אותה והיא לא ישבה רגועה, אף לא רגע אחד קטן. היא הייתה יפה,
היא הייתה חכמה, אבל הייתה רעה.

הגיע החורף ועומר נעשתה רק יפה יותר, הגיע האביב ועומר הייתה
יפה מתמיד. והנה שוב הגיע לו הקיץ, ועומר כבר בת חמש, והיא
יפה, יפה, חכמה ורעה.

שוב, מטיילות לנו ברחבי העיר היפה. עומר מדברת הרבה, היא רואה
את הכל, היא לא מסתכלת, אבל היא רואה. היא כל כך חכמה..
היא נזכרת בציור היפה שציירנו בקיץ הקודם ומבקשת לחפש את האיש
ההוא שוב. חפשנו אותו, שטנו באוניה והגענו אליו שוב, האיש ישב
שם ומכל המבחר העצום שלו, של הציורים שלו, הציורים שהוא הציג
בפני כולם, מצאנו את הציור של עומר, הציור היפה. הוא ראה אותה
וביקש לציירה שוב. עומר התלהבה והסכימה. שמחתי על כך והסכמתי
גם.
אני לא יודעת מה עבר לי בראש, ולמה בחרתי ללכת לרגע משם. אני
ממש לא יודעת.
סמכתי על עומר שתשאר לבד, היא כבר בת חמש והיא רגועה יותר, היא
גם רעה ואף אחד לא יוכל לעשות לה כלום, היא כל כך רעה. היא
ילדה כל כך רעה, אף אחד לא יתקרב אליה.

אני לא יודעת למה הלכתי, למה הלכתי והשארתי אותה עם האיש ההוא.
אבל כשחזרתי לא הייתה עומר ולא היה האיש.
אני לא יודעת למה, אני לא יודעת.
תעזבו אותי, בבקשה, אני לא יודעת.
עומר הייתה רעה, למה הוא לקח אותה?

ביום שהיה אחר כך לא יצאתי מהבית, לא יכולתי להביט באף אחד, לא
יכולתי להסתכל לאף אחד ממש בתוך העיניים. לא יכולתי לחייך אל
אבא שלה, לא יכולתי לדבר עם אמא שלה. לא יכולתי להסתכל על אף
אחד, לא יכולתי אפילו להסתכל על עצמי.
ישבתי בחדר, לא יצאתי משם. לא אכלתי ולא זזתי. לא יכולתי,
חשבתי כל הזמן על עומר, איפה היא, ומה עושים לה.
פחדתי.
פחדתי מהכל.
פחדתי שמציקים לה.
פתאום היא נראתה לי כל כך טובה ומסכנה, כל כך עדינה ורגועה.
אני באמת לא יודעת למה הלכתי משם. באמת, באמת..

בימים שבאו אחר כך לא יכולתי לעשות כלום, לא הלכתי אל בית
הספר, ולא זזתי, רק ישבתי וחשבתי על עומר שלי. עומר שאני כל כך
אוהבת. על עומר שנטשתי ואני לא יודעת למה.

רחובות העיר הוצפו בתמונות של עומר ובציור הזה שהאיש צייר, הרי
היה לו ציור נוסף שלה אצלו. מהחלון בקומה השנייה בבית שלי,
ראיתי את התמונה של עומר ואת הציור שלה תלויי על איזה עץ, עץ
ענק, עץ עם צמרת גבוהה מאוד, עץ עם עלים ירוקים ירוקים וגזע
חום חום. חשבתי שהדבר היחידי שעוד מגיע לי הוא לטפס אל צמרתו
ושלא ייתנו לי לרדת משם עד שאפול ואמות. לא אכלתי במשך כל
התקופה הזו, רזיתי מאוד, לבשתי הרבה מאוד שכבות של בגדים, היה
לי קר מאוד. היה קיץ בחוץ אבל לי היה קר.
לא דיברתי עם אף אחד, וגם כאשר החוקרת חקרה אותי לא הצלחתי
להוציא מילה מהפה.
רציתי לאכול, רציתי לדבר, אבל לא יכולתי. רציתי לבכות, כל כך
רציתי לבכות, אבל לא יכולתי. הדבר היחידי שיכולתי הוא לחשוב על
עומר, עומר הטובה, עומר הרגועה.

הרגשתי כי כל המחשבות הקודמות שלי לגביה, לגבי עומר הקטנה
משתנות לגמרי..
היא נלקחה ואני לא יודעת איפה היא, היא רחוקה, אז היא טובה
ורגועה וכשהיא קרובה, אז היא רעה ומלאת מרץ, רעה, חכמה ושובבה
בצורה נוראה.

עומר, לא איתי, אף אחד לא איתי. אני לא יכולה להסתכל לאף אחד
בעיניים ואף אחד לא רוצה להסתכל עליי.

הגיע הסתיו, ועומר עדיין לא נמצאת איתי, אף אחד לא יודע איפה
היא. אף אחד לא יודע מה היא עושה ומה עושים לה. אף אחד לא יודע
אם היא חיה, אף אחד לא יודע מה המצב שלה.
זו הייתה תקופה שלא חייתי, תקופה שלא עשיתי כלום, רק חשבתי
עליה, רק חשבתי מה עשיתי.

אני עדיין לא יודעת למה הלכתי משם, למה עזבתי את עומר הטובה שם
לבד, אני לא יודעת!!  עזבו אותי, אני לא יודעת!
כל כך רציתי לומר את זה, רציתי שהם ידעו, רציתי שיאמינו לי,
אבל ידעתי שהם לא, ידעתי שיאשימו אותי. לא יכולתי לומר את זה,
זה פשוט לא יצא. המילה היחידה שיכולתי להוציא מהפה שלי, הייתה
"עומר". אבל גם זאת לשוא. עומר לא שומעת אותי ועומר לא יודעת
מה עובר עליי. היא זו שנלקחה, אבל אני נלקחתי איתה ואני לא
כאן, אני איתה. ורק איתה!!

עבר החורף ועבר גם האביב, עומר כבר בת 6, כבר עברה שנה ואף אחד
לא יודע מה עם עומר.
מעניין אותי, איך היא נראית, מה היא עושה, כמה יפה היא ואיזו
חכמה היא, כמה רזה ומיוחדת היא.
חשבתי שאולי טוב לה שם ושהיא לא רוצה לחזור. חשבתי שאולי האיש
ההוא טוב יותר ממני והוא נותן לה יותר ממה שאני יכולתי, שהיא
לא רוצה אותי בכלל.
עומר הייתה בת חמש כשנטשתי אותה עם האיש הזר ההוא, מעניין אותי
אם היא זוכרת אותי עדיין, מעניין אותי עם היא חושבת עליי בכלל,
אם היא כועסת עליי.

עומר, היא הייתה כל כך יפה וכל כך חכמה, אנשים תמיד הביטו בה
והצביעו, תמיד הביטו והתפעלו.

לא יכולתי יותר, אני מאושפזת בבית חולים, אני רזה, יותר מדיי
רזה ואנשים לקחו אותי הנה, דקרו אותי וחיברו לי צינורת בכל
הגוף.
אני לא יודעת כמה עומר סובלת, ואני לא יודעת מה איתה. היא
נלקחה ואני נלקחתי איתה. אני לא יודעת אם היא סובלת, אבל אני
סובלת מאוד, ואני לא חייה. אני רזה ואני עומדת למות, אני עומדת
להילקח למקום אחר, אולי גם עומר שם. אולי היא לא. בבקשה,
שמישהו ייקח אותי בפעם האחרונה לראות את עומר, עומר הקטנה.

השנים חלפו, ואני בבית חולים, אבל אחר, אני עדיין רזה, ואני
עדיין לא מדברת ולא אוכלת. עומר לא חזרה מעולם, אני חושבת שיש
לעומר עוד אחים ואחיות, אבל אני לא יודעת.
אני יושבת כאן בבית החולים האחר הזה, ואני לא מחוברת לאף
צינור. הראש שלי שמוט כלפי מטה, ואני שוכבת במיטה כל הזמן.
אף אחד לא בא לבקר אותי, חוץ מאשר אישה אחת, אישה אחת שנדמה כי
מתחילה להאמין לי.

עברו הרבה אביבים, גם הרבה חורפים, והרבה סתוים, והנה שוב קיץ,
עומר צריכה להיות בת 21.  שש עשרה שנה עברו מהיום בוא היא
נלקחה, שש עשרה שנים מהיום בו אני לא מדברת עם אף אחד, ולא
מסתכלת על אף אחד. שש עשרה שנים שאני לא חייה.

האישה הזו שבאה לבקר אותי, היא האישה שלא האמינה לי כשהייתה
צריכה, היא האישה שרציתי והיה חשוב שהיא תאמין, אבל היא לא
האמינה לי. היא האישה שילדה אותי, היא האישה שהייתה צריכה
לאהוב אותי ולהאמין לי תמיד.
היום אני חושבת שהיא כבר מאמינה לי, שהיא כבר קצת יותר מאמינה
לי.

אני שוכבת בבית החולים האחר הזה ושומעת הרבה מאוד צעקות. אני
רוצה לצעוק גם, אני רוצה, באמת. אני פותחת את הגרון חזק,
ושולחת אוויר מהבטן, מהסרעפת, מנסה לפתוח את האוזניים בכדי
לשמוע את הקול שלי. לא שמעתי אותו שש עשרה שנה. אני יכולה לומר
רק עומר, אבל אני לא רוצה, זה מיותר, עומר לא תשמע.

האוזניים פתוחות אבל אני לא שומעת שום צליל מהפה שלי, שום אות
ושום תו.
אני רוצה, אני כל כך רוצה. כולם סביבי צועקים ומדברים, אני לא
רוצה לדבר אני רק רוצה לצעוק, אני רוצה לבכות ואני לא יכולה.
אולי אצעק "עומר" והיא תופיע, אולי אנסה.

האישה ההיא שילדה אותי ולא האמינה לי מגיע הנה בכל יום ופותחת
לי את הפה בכח כדי שאוכל. שאוכל. שאוכל.
אני רוצה לצעוק, תעזרי לי, תעזרי לי אמא. תעזרי לי. תאמיני לי
ותגידי שאת מאמינה לי. אני צריכה לשמוע את זה. אני ממש
צריכה..

שוב עבר הסתיו, והחורף והאביב והגיע הקיץ.
עומר לא חזרה, ואני עדיין לא מצליחה להוציא צליל מהגרון שלי.
אמא שלי מגיעה הנה בכל יום. ממש בכל יום.

נולדה עוד איזו תינוקת במשפחה, קראו לה עמית. אמא שלי שמחה, זו
הייתה הנכדה הראשונה שלה. היא הביאה אותה אליי לראות. אני
שמחתי אבל לא יכולתי להגיד לה שאני שמחה, לא הצלחתי, רציתי,
באמת.
הסתכלתי בתינוקת וצרחתי!

זה היה באיזה יום בהיר אחד, ממש בהיר ונעים. זה היה באביב.
היא נולדה, תינוקת רזה, לבנה ויפה.  תינוקת רזה ויפה שקראו לה
עמית.

עומר עדיין לא חזרה, ועכשיו יש עמית.