היא היתה, ממרום ארבעים שנותיה, הילדה הכי יפה בגן שלי. קול רך
ומתנגן, עיניים חמות, חיוך מאיר; דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה
שלום וכולה מחמדים וכולה ממתקים - מה יש לומר: נשמה טובה.
לאחוז בידה ולפסוע לאט בין שבילי הגן - רק את זאת רציתי כילד
קטן - עד לאותה ארוחת צהריים אומללה ומתמשכת לאין קץ, כמו
עינוי סיני עתיק עתיר ניחוחות בולשביקיים, שבה פרץ השד
הקולקטיבי מבקבוק החן הנאור וקבע את מקומו על קירות הגן.
והלב.

"תאכל את הקציצה, חמוד שלי".
"לא רוצה".
"מה זאת אומרת 'לא רוצה'? תביט על עצמך - רק עור ועצמות. אתה
חייב לאכול את הקציצה הזאת!"
"אבל זה מגעיל אותי. אני לא סובל קציצות".
"נו באמת, חמוד - כל הזמן רק לא ולא ולא. אתה לא סובל ביצה
קשה, ואתה לא סובל מרק שעועית, ואתה לא סובל בשר עוף - ועכשיו
גם קציצה זה כבר לא בשבילך. יש גבול! הרי אם תמשיך ככה לא רק
שלא יקבלו אותך לצבא, אלא גם לא תוכל לעבוד בשום ענף בקיבוץ -
אפילו להרים מעדר לא יהיה לך כוח. בוא, אני אעזור לך - תפתח פה
גדול, ולא תרגיש אפילו איך הקציצה מתגלשת דרך הגרון ישר אל
הקיבה שלך... איי... מה אתה עושה?... כמעט השארת אותי בלי
יד... תתבייש לך!"
"אסור לך להכריח אותי - אני שונא קציצות, את לא מבינה? אפילו
אמא שלי אמרה שאני צריך לאכול רק מה שאני אוהב - והיא קובעת
בשבילי יותר ממך!"
"אמא שלך יכולה לקבוע מה תעשה בחדר, מארבע אחר הצהריים עד
שמונה בערב - אבל אני קובעת מה יקרה בגן, וזה כולל את כל
הארוחות. בענייני אוכל אני האמא שלך - תפתח מייד את הפה ותאכל
את הקציצה הזאת! קדימה, בלי חוכמות!... יופי... מצוין... זה
הכל. נו, היה כל כך נורא? עוד פעם - פעמיים ואתה תתרגל לבלוע
קציצות בלי לעשות מזה עניין, ותראה שבסוף עוד תלמד לאהוב את
הטעם הזה...".

קציצות רבות ושונות אכלתי מאז - חלקן מרצוני, חלקן בעל כורחי -
וכוחות של הרגל, תבונה והישרדות הטמיעו אותן עמוק עמוק בתוך
מחזור הדם והנפש. אבל זיכרונה של אותה קציצה בראשיתית עוד תקוע
לי בגרון, לא לבלוע ולא להקיא - כמו נר תמיד או, אולי, כמו חרב
מתהפכת שחוצצת בין ה"לפני" וה"אחרי", מעין תזכורת כאובה לתובנה
אשר החלה מתגבשת בי למן הרגע ההוא: שהעולם אינו בנוי על
המתכונת של ערב שירי משוררים...  




מתוך "הקציצה והירח"