"מזל טוב! יש לך בת", אמרה המיילדת. מזל טוב, יש לה בת, חשבה.

"מזל טוב! יש לך מקל" אמרה לי אמא. מזל טוב, יש לי מקל,
חשבתי.

מקל..  לי יש מקל. מקל כחול. מקל של קוסם. אולי אוכל לעשות
איזה קסם ולהקים את כולם, לרפא את כולם? אולי אוכל לגרום לכולם
להיות עשירים?  אולי..  מה אעשה עם מין מקל שכזה? מה ילד צריך
לעשות עם מין מקל שכזה?  

מזל טוב?  על מקל אומרים מזל טוב?

יש לי אחות חדשה, על זה אומרים מזל טוב. אבל על מקל? ולמה בכלל
מקל?  מה היא רוצה שאעשה בו? מה לי לעשות איתו? יש לי אחות
קטנה, על זה אומרים מזל טוב.

למה האישה המוזרה הזו נתנה לי מקל במתנה? מה זה אומר?
היא נתנה לי את המקל הזה וחייכה. חשבתי לעצמי שאולי זו האישה
שתמיד רציתי. חשבתי לעצמי שאולי זו האישה שתמיד חיפשתי. אבל מה
פשר המקל?

ביום שהיה למחרת חיפשתי את הבית שלה, את הבית של האישה שנתנה
לי את המקל הכחול. האישה המוזרה הזו.

אמא מעולם לא התייחסה אליי, מעולם לא חשבה שאני מישהו, שצריכים
להתייחס אליו. מאז שנולדה התינוקת הזו היא  בכלל לא מתייחסת.
למה האמא שלי לא קונה לי מתנות?  למה אותי היא לא מחבקת?  למה
אותי היא לא מנשקת?  למה בי היא לא משוויצה?

מצאתי את הבית, מצאתי אותו. על דלת הכניסה היה כתוב דורית, זה
היה מין שלט מוזר כזה.
אני זוכר שעברה בי תחושה מוזרה כזו, תחושה לא מוסברת. לא הבנתי
אותה, למה אני מרגיש ככה?  למה? בגלל מקל?
דפקתי על דלת ביתה של האישה המוזרה הזו, האישה שנתנה לי את
המקל הכחול וחשבתי שהיא בטח תשמח לראות אותי. הרי, מקל כחול,
זה לא משהו רגיל כזה שנותנים לכל אחד, וזה לא משהו רגיל כזה
שמקבלים מכל אחד. היא בטח רצתה שאבוא לשם. היא בטח רצתה לראות
אותי שוב.

הייתי בן 6 ועסקתי במחשבות על אמא, על הדמות הזו שקוראת לעצמה
אמא שלי, אבל בעצם לא מתייחסת אליי כלל. למה?  מה עשיתי? זה
המקל?

הסתכלתי על המקל בזמן שדפקתי על דלת ביתה של האישה ההיא. אני
לא יודע עד היום להסביר את התחושה הזו. להסתכל על מקל ולהרגיש
שהוא מסתכל עליך בחזרה. מה זה? מקל? משהו היה לא ברור, משהו
היה מסתורי כל כך.

למה אמא שלי? היא אמא שלי?  והתינוקת הזו, היא אחות שלי?
והאיש הזה שמנשק את אמא כל הזמן ולא מתייחס אליי גם, הוא אבא
שלי? למה הם לא מתייחסים אליי?  למה? זה המקל?

בבית ההוא, של האישה עם המקל הכחול, לא הייתה תשובה. אני
דאגתי, חשבתי שאולי היא סתם, נתנה לי סתם מין מקל שכזה ולא
התכוונה לכלום. אבל למה מקל? חשבתי..
ביום למחרת חזרתי לשם שוב. הבית הזה לא היה גדול במיוחד והוא
היה מוקף בגדר לבנה והמון המון דשא, הכל היה מכוסה דשא ועליו
פרחים וכל מיני צמחים. הכל נראה רגיל, לא משהו מיוחד. משהו ממש
רגיל. בית רגיל. אבל האישה הזו, היא לא הייתה רגילה, המקל הזה,
גם הוא, לא היה רגיל.

אני בבית, ושוב, אמא עם התינוקת הארורה ההיא.. אני בחדר שלי
כבר. מתבונן במקל שלי, במקל הכחול שקיבלתי מהאישה המוזרה ההיא
ותוהה כמו תמיד, מה זה?  מה זה המקל הכחול הזה?
השעה הייתה כבר שעת ערב דיי מאוחרת, וחשבתי שאני צריך לנסות
שוב את הבית הזה.

שוב, אני מוצא את עצמי על פתח הבית הזה, הבית הרגיל הזה, כמו
בכל יום בתקופה האחרונה. אין תשובה בדלת, אין. אני כבר כמעט בן
שבע ואין תשובה בבית.
מה מסמל המקל הזה, לעזאזל?  חשבתי. למה יש לי מקל?  למה היא
נתנה לי מקל?  ולמה הוא כחול?
אני לא מבין, אני כבר כמעט שנה, לא מבין למה לי מקל כחול
שכזה..

התינוקת ההיא כבר אמרה "גזר" היום, אמא כל כך מתלהבת. למה היא
לא מתלהבת כאשר אני שר שירים? התינוקת הזו בסך הכל אומרת
"גזר", וגם זה לא לגמרי בטוח, ככה אמא חושבת. אבל אמא, אני לא
מבין אותה גם ככה. למה היא לא מתלהבת כשאני בא ומספר לה מה היה
לי בבית הספר? למה? אני מדבר הרבה? אני יודע להגיד גם "מלפפון"
וגם "עגבנייה", למה היא מתלהבת דווקא מ"גזר"?  שגם זה לא ממש
"גזר".

אני כמעט בן 10, והתינוקת כבר הולכת, היא גם מדברת.
הבית ההוא, של האישה המוזרה הזו, הוא לא משתנה, גם הגינה והדשא
תמיד מסודרים.
אני מגיע הנה בכל יום ודופק על הדלת, אני מגיע הנה בכל יום
ויושב על המדרגה הקטנה הזו לפני הכניסה ותוהה, למה לי מקל
שכזה? איזו מין מתנה זו? מה הוא עושה המקל הזה? עוד מעט כבר
ארבע שנים ואני אינני יודע מה הוא עושה.

התינוקת ההיא כבר הולכת לגן, התינוקת ההיא מקבלת הכל, התינוקת
ההיא מושכת את תשומת הלב של אמא, ואני לא. התינוקת ההיא לבושה
יפה, התינוקת ההיא אוכלת, התינוקת ההיא , התינוקת ההיא ,
התינוקת ההיא..  ואני?  מה לי?

אני כבר עוד מעט בן 12, השנים חולפות מהר, מה? עוד מעט תהיה
עוד תינוקת, אולי שניים, אולי שלושה, אולי אפילו זה יהיה
תינוק.
לאמא יהיה עוד אחד להתייחס אליו, ואני תמיד אשאר האחד שלא
מתייחסים אליו.
אני גדול כבר, הא? אני ממש גדול..  אני עדיין מגיע אל הבית
ההוא כל יום, כל יום.
ממש, ממש כל יום, ואני דופק על הדלת האדומה ההיא כל יום, ומחכה
שהאישה ההיא תופיע, כל יום.

התינוקת הארורה ההיא עומדת להיות מסכנה כמוני, עומד להיות לנו
תינוק חדש בבית, ואמא בטח לא תתיחס אליה גם. מסכנה, אני כבר
רגיל לזה, אבל התינוקת, מסכנה, היא כבר בת 6, זה הגיל בו אני
קיבלתי את התינוקת ההיא.
אני לא יודע מה איתה, אני לא יודע איך היא גדלה לא אכפת לי.

אני כבר בן 12 וקצת ויש עוד משהו חדש בבית, "מזל טוב! יש לך
בת" אמרה המיילדת,  מזל טוב, יש לה בת, חשבה.

אני כבר בן 12 וקצת ואני מחכה שהאישה ההיא שנתנה לי את המקל
הכחול ביום בו נולדה התינוקת ההיא, תופיע שוב, שאוכל לשאול
אותה מה זה,  מה מסמל המקל הכחול הזה.

אני כבר בן 14, והתינוקת ההיא, התינוקת הראשונה, מקבלת כל מה
שהיא רוצה, התינוקת ההיא מושכת את תשומת הלב של אמא, ואני
עדיין לא. התינוקת ההיא לבושה יפה, התינוקת ההיא אוכלת,
התינוקת ההיא, התינוקת ההיא..  ואני?  מה לי?  
התינוקת ההיא ויש עוד אחת, עוד אחת שמקבלת הכל, ואני?  מה לי?

אני עצוב קצת, כי יש לי מקל כחול ואני לא יודע מה לעשות בו, יש
לי מקל כחול ואני שומר אותו כל הזמן, ואין לי מושג מה אני עושה
בו. אולי הייתי צריך לזרוק אותו בכלל.

אני כבר בן 17, והתינוקת ההיא גדולה, היא גדולה. היא עדיין
מקבלת תשומת לב, והתינוקת השנייה. היא לא בסדר. יש לה משהו.
התינוקת השנייה, היא לא בסדר, אבל לי יש מקל כחול. התינוקת
השנייה עדיין יושבת בעגלה, התינוקת השנייה לא אמרה "גזר", היא
לא אמרה כלום, ממש כלום. ואמא בכל זאת מתלהבת ממנה. התינוקת
השנייה כבר בת 5, והיא לא הולכת, התינוקת השנייה היא כבר בת 5
והיא לא מדברת, התינוקת השנייה היא כבר בת חמש והיא לא אוכלת
לבד, היא לא הולכת לגן, היא לא עושה כלום ואמא בכל זאת אוהבת
אותה. למה אותי היא לא אוהבת?  אני הולך אל בית הספר, אני הולך
לבד, אני מדבר, תמיד דיברתי, אני אוכל לבד ואני אומר גם "גזר",
למה היא לא מתלהבת ממני?  למה היא לא משוויצה בי?

אני כבר בן 18, כמעט, אני עומד בפתח הבית ההוא, כמו בכל יום,
ואני לא יודע למה. הפעם הראשונה בה עמדתי כאן הייתה ביום
הראשון שלי בבית הספר, קצת אחרי שהתינוקת ההיא נולדה, התינוקת
ההיא שאמרה "גזר" ואמא כל כך התלהבה, היום אני עומד כאן, ואני
חושב שבפעם האחרונה, היום אני עומד כאן, עומד כאן ומשחזר את כל
הרגעים שביליתי לי כאן, כל הימים הנוראיים האלה שאמא לא
התייחסה אליי ובאתי ושכבתי על הדשא, שכבתי לי ונהניתי. נזכר לי
בשעות ההן, בשעות שהעברתי כאן, בשעות האלה, בשעות שמילאו את
חיי, בזמן הריק שהיה לי. הייתי מגיע הנה בכל פעם, ממש בכל פעם
בכדי להנות. נזכר בפעם הראשונה בה הייתה מישהי שהתענינה בי,
מישהי שרצתה אותי. נזכר שהבאתי אותה הנה והראיתי לה את המקל
הכחול, הראיתי לה את הדשא המדהים שיש כאן, הדשא הירוק הזה,
הנעים הזה. אני נזכר בפעמים שהתגלגלתי כאן על הדשא, בפעמים
שנהניתי מהן. בפעמים שהייתי עצוב ובאתי הנה והרגשתי טוב יותר.
כמה נהניתי כשהיה לי רע בבית. כשאמא לא התייחסה, והאיש ההוא,
שנישק אותה, גם הוא לא התייחס אליי.
זה היום האחרון בבית הספר, אני עומד כאן, ממש כמו ביום
הראשון.
אני עומד כאן, בפתח הבית הזה וחושב מה לעשות בו. במקל הכחול.

התינוקת ההיא יפה, התינוקת ההיא תלמידה טובה, התינוקת ההיא כבר
לא תינוקת, והתינוקת השנייה היא כן, היא גם כבר לא בעגלה, היא
רק שוכבת במיטה, היא לא מדברת, היא גם בקושי נושמת. היא כבר בת
6, צריך לבוא עוד אחד, כל ילד מקבל אח ליום ההולדת, לא? רק אני
קבלתי מקל. מקל כחול.

אני כבר גדול, ממש גדול, אני כמעט בן 27, ויש לי תינוקת משלי.
אני עומד בפתח הבית הזה ודופק בדלת, אני שומע רעש מתוך הבית
ואני מתרגש מאוד.
הדלת נפתחת בפניי ואני רואה אישה, אישה כמו שאמא שלי נראתה
ביום בו נולדה התינוקת ההיא, ובזרועותיה תינוקת, תינוקת שרק
נולדה.  אני נכנס פנימה ומצפה לראות את האישה ההיא שנתנה לי את
המקל הכחול הזה, אבל משום מה רגליי מובילות אותי אל ילד קטן,
ילד בן שש שיושב בפינה לבד, אמא שלו לא מתייחסת אליו, וגם האיש
ההוא שמנשק את אמא שלו לא מתיחס אליו. הוא לבד, והוא לא לבוש
יפה.
אני לא שולט ברגליים שלי, ואני גם לא חושב על הידיים שלי
ופתאום אני מוציא מהכיס את המקל הכחול ומושיט אותו אל הילד.

אני כבר בן 27 ויש לי תינוקת משלי. היא קטנה והיא רק נולדה.
קוראים לה דורית, דורית שלי.

הילד ההוא לוקח את המקל הכחול, אני מחייך אליו ויוצא בחזרה
הביתה.
אני לא יודע מה קרה לי, למה זה?  זה המקל שלי..  ומה הילד הזה
יעשה במקל הזה?

אני כבר בן 27, ויש לי תינוקת משלי, היא קטנה והיא רק נולדה,
קוראים לה דורית, דורית שלי.
דורית שלי, ואין לה מקל כחול. אבל היא יפה. והיא דומה לאישה
ההיא שקראה לעצמה אמא שלי.

אני כבר בן 52, ויש לי כבר שלוש בנות יפות, דורית, ענת,
ועמית.
אני כבר בן 52 ויש לי נכד קטן, שקוראים לו שי.

אני כבר בן 52, ודי!

האישה ההיא שקראה לעצמה אמא שלי, גרמה לי לסבל רב, היא מעולם
לא התייחסה אליי, היא מעולם לא חשבה עליי. ובאשר לתינוקת ההיא.
אני לא יודע, אני רק יודע שהתינוקת השנייה כבר לא תינוקת, היא
איננה. היא כבר לא בכלל. היו לה הרבה בעיות, היא אף פעם לא
הייתה בסדר, אבל אותי זה לא עניין. מבחינתי היא תמיד הייתה
תינוקת, ותמיד הייתה מתה!

אמא שלי הרגה אותי, והמקל הכחול החיה אותי.