יום הולדת שחור.

יום שישי ה-20 ליוני שנת 2000, זהו יום ההולדת שלי, זהו גם יום
ההולדת של בעלי, שרון.
אנחנו מתכוננים, עומדים לצאת לחגוג את יום ההולדת המשותף שלנו,
לחגוג אותו יחד.
אני בהריון, אני בהריון שרציתי כל כך, יש לי תינוקת שאני רוצה
כל כך. יש לי שני בנים, אבל בת, תמיד רציתי בת. אני כבר לבושה.
אני כמעט מוכנה. רק סידור אחרון ואנחנו נצא.
שרון בסלון, קורא את העיתון שלא הספיק, ימי העבודה העמוסים
שלו, במיוחד בתקופה זו, מכבידים עליו, הוא לא מספיק לעשות הכל.

"שרון, אני מוכנה, נלך?"
אנחנו בדלת מבקשים מיונתן, בני הגדול ומאופיר בני הקטן, שבקרוב
יהיה האמצעי, שישמרו על הבית, אין לי הרבה כח לסדר אותו. שני
בנים, לסמוך אי אפשר, הם מברדקים את הבית כאשר אני לא נמצאת.
הם גדולים, יונתן בן 17 ואופיר בן 12, ובכל זאת.
אני שמחה שעמית, החברה של יונתן תבוא, אולי כך יישאר הבית במצב
טוב יותר, אולי יריבו פחות.

שרון נהג, עם הבטן הענקית הזו קצת קשה לי, ובכלל אני מעדיפה
תמיד שהוא נוהג, הוא זהיר והוא מקנה לי תחושת בטחון. אני אוהבת
אותו כל כך. אני מאושרת כי מצאתי לי אותו, כי הוא שלי וכי אני
שלו. אין דבר טוב ממנו בחיי. מעולם לא היה משהו בחיי ששמחתי
עליו כל כך. גם הילדים, עד כמה שאוהבת, הוא בשבילי דבר מופלא,
משהו מיוחד, משהו יקר.

הבגדים של יום ההולדת מתחלפים בחליפה שחורה, אני לבושה שחור,
למרות שאני אוהבת את הצבע הזה ולמרות שזה צבע שתמיד חלק מפריטי
הלבוש שלי, אני שונאת אותו היום ואני לא רוצה ללבוש יותר לעולם
את החליפה הזו. אני לבושה שחור, כולי, והילדים גם, לבושים
שחור.
זהו, זה נגמר, רק לבכות נשאר לי, היינו בבית העלמין היום,
כולנו, גם שרון והתינוקת היו איתי ועם יונתן ואופיר. שרון לא
עמד על ידי ולא תמך בי, התינוקת לא הייתה בזרועותיי. לא היה
איש שיכולתי להישען עליו. הייתי למשענת, הייתי לגוש אבן,
החזקתי חזק את יונתן ואופיר ולא יכולתי לעצור את הדמעות.
שרון שכב מולי חסר יכולת לעזור לי, התינוקת לא נזקקה לי יותר.
לא יכולתי לעשות דבר, לא יכולתי לעזור לה, לא יכולתי לעזור
לשרון, לא יכולתי לנשק אותו, להרגיש אותו.

יום שישי, ה-20 ליוני שנת 2000.
"שרון, אני מוכנה נלך?"
יצאנו, במדרגות החצר ירדו לי המים, הרגע שחיכיתי לו יותר מכל
הגיע, הבת שלי, הבת שכל כך רציתי עומדת להגיע, אני אוכל סוף
סוף להרגיש אותה.
במקום לשבת לנו במסעדה ולחגוג אנחנו נוסעים אל בית החולים,
נוסעים לכיוון צפת. חברה שלי תיילד אותי, היא יודעת שאנחנו
בדרך ומחכה לי. חדר הלידה מוכן רק בשבילי והעריסה לתינוקת,
לתינוקת שלי, מחכה, החלוק שלי מחכה לי.
הגעתי אל בית החולים, החלוק בחדר הלידה יכול לחכות, והחברה
שלי, שמחכה לי, יכולה לחכות, חדר הלידה גם כן יכול לחכות
והעריסה לתינוקת, הכל יכולים לחכות.

אני בחדר מיון, אני לבד, בלי שרון ובלי התינוקת, אבדתי את
שניהם ברגע אחד ארוך וכואב מכל. אני זוכרת כל רגע מן התאונה,
אני לא מסוגלת לשכוח. אני לא יודעת מה לעשות. מה להרגיש קודם.


יום שישי, ה-20 ליוני שנת 2000.
אנחנו מתקרבים לעליות בדרך אל צפת. אנחנו צוחקים, אני בוכה
וצוחקת, כואב לי אבל טוב לי, אני על יד שרון, ויש לי תינוקת
שעומדת להגיע אליי. הדרך לא מתארכת, כי אני נהנית. למרות
הכאב.
התחבורה לא גדולה מדיי ואנחנו נגיע ונכנס אל חדר הלידה מהר
ונצא משם מהר. נצא עם תינוקת שכל כך רציתי.
"מה זה, שרון? אני לא רואה כלום..  אתה רואה משהו?"
"שרווווווווון, מה הוא עושה? הוא בנתיב שלנו, הוא נכנס בנו."
"שרון, אתה שומע אותי? כואבת לי הבטן. אני לא מרגישה את
התינוקת שלנו..  שרון?"
אני זוכרת הכל מהרגע הזה. זו הייתה משאית אדומה, למרות החושך
ראיתי אותה, ראיתי את הצבע שלה. אני לא יודעת מה קרה, אבל
ראיתי אותה בתוך האוטו שלנו, בתוך הבטן שלי. חטפתי מכה איומה
בבטן, כאב לי, לא הרגשתי את התינוקת. סובבתי את הראש אל שרון,
הוא לא ענה לי, הנחתי את כף היד שלי על הפה שלו, הרגשתי נשימה
אחת.
    נשימה אחת אחרונה.
זהו, אני לבד, לבד עם התינוקת. פתאום חשתי בכאב עז, לא יכולתי
לסבול אותו, הרגשתי כי הכיסא שעליו אני יושבת באוטו רטוב כולו,
כאילו עשיתי פיפי.
הרגעים הקצרים האלו היו ארוכים וכואבים. לעולם לא תצא התמונה
הזו מהראש שלי. איך הרגשתי את המשאית האדומה בתוך הבטן שלי.
איך שרון לא ידע מה לעשות.

אנחנו בבית העלמין, אני מחזיקה את יונתן ואופיר ובוכה. אני לא
מסוגלת, שניהם, שרון והתינוקת התמימה שלי שכובים לפניי חסרי
כל, אני לא יכולה לעשות כלום למענם, אני לא יכולה לנשק את
התינוקת שלי. המכה החזקה בבטן הרגה את התינוקת התמימה שלי,
הכיסא התמלא בדם, הוא היה רטוב וספוג מדם, הדם שלי ושל התינוקת
התמימה שלי.
למה?  למה התינוקת התמימה שלי?  למה האיש היקר שלי?  מה עשתה
התינוקת התמימה?  היא לא הספיקה לנשום אפילו.

אני לא יכולה ללכת. פשטתי מעליי את החליפה השחורה האיומה הזו,
גזרתי את כולה.
אני לא בבית עם שני הילדים האהובים שלי, אני בבית החולים, בחדר
לבן וריק, אני לא יכולה לישון. אני צריכה להיות בחדר הזה עם
תינוקת, לא לבד!
אני לא הולכת, אני לא יכולה ללכת, הרופאים לא יודעים מתי אלך,
אני צריכה תהליך שיקום ארוך, אבל אין לי כוחות. אני צריכה את
שרון שיעזור לי וייתן לי את הכח.
למען מי אחיה עכשיו?  למען מי?  הילדים גדולים, באמת..
לסדר את הבית, אני אקח עוזרת, אין לי כח לסדר אותו לבד. אין לי
בטן גדולה שמפריעה לי, אבל אין לי כח לסדר אותו. אין לי למען
מי לחיות.
פיזית, אני לא הולכת, ונניח שיכולתי, נניח, נניח שלא היו
נפגעות לי הרגליים ושהייתי מסוגלת להקים את עצמי מהכיסא הנוראי
הזה וללכת. לא הייתי מסוגלת לעמוד הרבה זמן. כל החיים שלי, כל
החיים שלי עם שרון, עמדתי בגללו, בגלל העובדה שהוא קיים, ומה
עכשיו? איך אעמוד?