הנה, הלילה שוב כאן, חצות ושעתים אחרי, הנה שוב הגעתי לביתי
החמים אחרי לילה של בילוי סתמי, ואני זורם עם החיים  האלו,
כאילו הייתי עלה בזרם הנהר הסוחף אל האבדון. ורק אם הייתה
נושבת איזו בריזה קרירה להקל על עומס החום הנשנה. הנה בשקט של
החושך אני יושב ומנסה לכתוב מספר מילים על היותי פה, על מצב
רוחי המתדרדר לתהום, על כך שהזנחתי את כל אשר חשוב... למה?
חוזר אני אל השאלה הנצחית, למה אני, ולמה פה, למה הם, ולמה אני
וכך הלאה, והעתיד, העתיד שלפני חודשים מספר נראה כציפיה כמוסה.
עכשיו מתקרב ומאיים לבלוע אותי במלתעות האכזריות שלו, הוא מאכל
רבים, יאכל גם אותי, בבוא הזמן. אבל עכשיו, כאן, רק אני עם
מחשבות ההוה, ועם הזמן הדוהר על עבר הזריחה, לא עוצר, לא נותן
לי לחשוב, לא נותן לחיות. כנראה שאני עייף, עייף מהלחימה הבלתי
נגמרת, מהמאבק להוכחה עצמית, להגדרה עצמית. ופעם חשבתי שאני
אלוהים, או לפחות בנו, לכל היותר.. קדוש מעונה. כשרוני נראה לי
כל כך מיוחד.. כל כך לא טבעי, עד ששכחתי שצריך לחיות אותו, ולא
רק לחשוב עליו. והנה מוצא את עצמי כותב על עצמי, לא על חיי
העולם הבא, ולא על סוגיית האל והשטן, ואפילו לא על מראות של
מוות בגהנום. כותב על עצמי, ועוד בפשטות, ככל האדם. מנסה להבין
את מסתרות נפשי, אחרי שרבים כל כך ניסו וכשלו, אחרי חיים שרק
מתחילים, אחרי תארים של גאונות שקרית, הרי גאונות צריך להוכיח,
בשבילה צריך לעבוד. הנה, שוב אני עושה זאת, אומר לעצמי על רע
וטוב על ערכים ומוסר, אך מה כל אלו שווים, אם אני לא יודע את
הבסיסית בשאלות, מי אני? והעיקר, למה אני? והעולם בחוץ כאילו
עמד לכת, אותו חושך מושך, אותה קרירות שקטה הקוראת למעיזים
להתאסף בחיקתה, אבל אני לא בין אלו, אולי הייתי, אבל עכשיו לא,
כמו מוג לב, יושב בביתי, וכותב.. ועוד על עצמי.. לאן נעלמו
פתאום כל הסוגיות הפילוסופיות שדנתי בהם, לאן נעלם פתאום
החזון, חזון הגדלות? הם אינם כאן עוד, לא בראשי הלוהט, המשתוקק
להבין את מקומו, לא בגופו ולא בנפשו. אני צוחק.. איזה אוסף
שטויות, פעם הייתי מוחק אותו, והולך לישון, הרי מחר יום חדש,
יום של חשיבה.. אך עתה, אני מרוצה, מרוצה מהישיבה שלי בחשיכה,
בתוך ביתי, מרוצה מהנוף מחלוני, מרוצה מעצם היותי אדם. אני
מביט על עצמי בניסיון לעודד את האגו שיורד לשפל. אך נסיון זה
הוא שטוח וטפשי, אני רואה בעצמי את האדם שלו אני סולד. את
החברה, את הצביעות ואת הטפשות האינסופית, רואה את עצמי מובל
ככבשה לכבשן ביחד עם כולם, ביחד. אני נגעל מהמחשבה שאני נהיה
כמו כולם, כמו אלו, שחשבתי אותם להבלים, כמותי. וכבר מצתיירת
התמונה מול עיני.. תמונת תעודת הזהות עם המספר הסידורי.. פלוני
אלמוני, ממוצע, ממוצע, נורמה, נורמה. אני חייב לא לתת לזה
לקרות, הרי אני הוא אני! לא הם! אני חכם יותר, אני יכול להתגבר
על קטנוניות שכזו, והזמן, מהו בשבילי? הרי השלמתי עם הנצח
שאחרי... ולמה דואג אני לעתיד, באותו הרגע שבו מעצב את ההווה.
מה אני עושה כאן? האין דברים חשובים יותר לעשות? האם סידרתי את
העולם כבר אינספור פעמים לתוצאה המושלמת? מחשבת הכלל שוב תופסת
שליטה על כל מוחי, כל כך נוח לי בעמדה הזאת, בעמדה הקבועה של
מסדר החיים, כל כך טוב לי בתפקיד של אלוהים, זהו העתיד שלי,
ובגלל זה, אני פה.