"מתי? לפני המון זמן. המון המון זמן."
הוא עמד מולי, יד ימין אוחזת סיגריה, עיניו מביעות טירוף קליל,
שכיח ובינינו שכבה חסה החתולה השמנה שלו. היא גם שמנה וגם
מנומרת, ובגלל שהיא בקושי זזה היא יכולה לעשות חיקוי מרשים של
שטיח.
הוא ליטף אותה בלי לשים לב, אבל ידו עדיין החזיקה סיגריה אז
בטח לא היה לה נעים. אבל היא עצלנית מדי בשביל לקום. לרוב
החתולים יש כבוד, גאווה חצופה, אבל לחסה אין את הגישה החתולית
הביצ'ית הזאת. חסה, לא משנה מה תעשה תמיד תהיה עצלנית מדי
בשביל לקום וללכת, או אפילו בשביל לילל לאות מחאה. אפילו כשהיא
נהנית היא לא מגרגרת, סתם חתולה.
"היינו אז אני וארז בטיול שלנו לטורקיה, אז כשהוא בדיוק נפרד
מיעלי, זוכרת?
בכל מקרה היינו בפונדק טורקי קטן, והוא הוציא מהתיק שקית עם
עשבים. אז שאלתי אותו: תגיד לי מה אתה גנוב? מאיפה לך מה שמו
שם?"
הוא מצא אותה ברחוב לפני שנתיים, והחליט שהיא חתולה סימבולית
למצבו הנפשי (שמן ומנומר?) אז הוא אימץ אותה. היא בעצם לא
הייתה שמנה אז, זה הפינוק שהפך אותה לגוש הכתמתם שיושב בינינו.
אם הוא לא היה מאכיל אותה שבע-עשרה פעמים ביום אולי היא הייתה
נשארת סימבולית אבל לך תבין בעלים של חתולות רחוב מנומרות
שקוראים להן חסה?
בכל מקרה, הוא לקח אותה הביתה והציק לכל מי שהוא מכיר (כולל כל
מי שמכיר את מי שהוא מכיר) בנסיון למצוא לה שם. אז ישבנו איזה
חמישה חבר'ה אצלי בחדר, והוא הביא אותה איתו (למה?)
ודרש שנמצא לה שם אחת ולתמיד. אז איתי הציע כרוב. וכולם צחקו.
כולם חוץ ממנו- הוא תמיד שנא את איתי והיה אומר עליו דברים
רעים מאחורי הגב, ובכלל לא מצא חן בעיניו שאיתי ימציא את השם
לפיו החתולה תזוהה מעתה ואילך. אז הוא פסל אותו על איזה תירוץ
עלוב ("כרוב זה שם לחתול בן, זה לא מספיק נשי. כרובית?!?
כרובית זה ירק מסכן שאין לו זכות קיום.") והמשכנו בחיפושים,
הלאה אל מעבר לכרובים ושאר ירקות. ואחרי חמש דקות פתאום הוא
זורק: חסה.
"בקיצור, בעל הפונדק לא רק שהחזיר לנו את הכסף שארז הדפוק בזבז
הוא גם הוסיף על זה שוחד קטן בשביל שנגלגל לו אחת." הוא פורץ
בצחוק עם מעט חרחורים ונחירות ומסתובב להחליף דיסק.
חסה פיהקה, שורה של שיניים קטנות ומחודדות הציצה לרגע ונעלמה.
ואני מחייכת גם, לא בטוחה על מה הוא מדבר בכלל, אבל בעצם אני
יודעת שאיתי חשב על הרעיון הזה ושחסה זה סתם חיקוי של כרוב.
ואולי אפילו של כרובית.