חולמת עליך בלילות וקמה בדמעות.
קשה לעכל שזהו, אני בחיים לא אראה אותך יותר.
בערך כל דבר מזכיר לי אותך וגורם לי לשיטפון.
אני לא יודעת כבר מה לעשות כי כבר עד שאני מצליחה לא לחשוב
עליך,
אתה פוקד אותי בחלומות.
אמא אמרה שלא נלחמת, פשוט נכנעת,
ואני כועסת עליך בגלל זה וכואבת עליך בגלל זה.
ואוהבת אתוך בגלל זה.
איך השארת אותי כאן מאחור...
היחיד שיכולתי לדבר איתו, לצחוק איתו,
לעשות שטויות איתו, לאהוב אותו...
ברחת לי מבין האצבעות ואפילו לא הספקתי להגיד שלום,
איך עשית את זה???
סתם ככה ויתרת על כל מהותך, כל האהבה שהקרנת תמיד על כולם,
מבלי לפסוח על אף אחד אפילו בבניין שלך.
סתם ככה ביום בהיר אחד אני שואלת אמא,
אמא, מה שלומו? הכל טוב? הוא מסתדר...?
ואמא מביטה בי במבט עצוב ואומרת מעיין,
אנחנו צריכות לדבר...
בסוף המשפט הזה כבר הייתי בדמעות שוטפות.
לא נתתי לאף אחד להיכנס עוד לחדר ולאף אחד להתקרב.
אני צוחקת המון בחיים שלי אבל בפנים... הכל כואב...
הכל צורב... אני לא יכולה לנשום....
ואין לי איך להילחם בזה,
אתמול כמעט נחנקתי מרוב דמעות פשוט פתאום נזכרתי בך,
ולא יכולתי לנשום יותר...
הייתי נותנת לך את החיים שלי רק על מנת שתישאר פה.
כי עדיף שאני אילקח מאשר אתה...
כי נשארתי כואבת פה עם טירוף שאי אפשר לסלק.
עם כאב שאי אפשר לרפא והוא גדול מכדי לנשוא.
אני נשארתי פה מאחור עם כל הכאב שאין לי לאן להשליך ומצד שני
איני רוצה להשליכו כדי לא לשכוח אותך.
ואני כל יומיים שלושה מתפרקת בבכי על המיטה...
ולא יכולה להתגבר עליו עד שאני נרדמת לאט לאט.
וזהו המפלט האחרון שלי - השינה.
אם לא הייתי ישנה... הייתי ערה וזה הכי גרוע במקרה שלי
מפני שאז המחשבות היו רצות והדמעות זולגות והלב נקרע שוב ושוב
ושוב... כמו בפעם ההיא שאמרו לי מעייני עכשיו יש לך רק סבא
אחד.
כאילו מי האידיוט שיגיד לי כזה משפט שיודע שאני כלכך קרובה
אליו!!!
הסבא השני שלי שפוחד על עצם קיומו שלו... הוא האומר אמירה
נוראית זו מבלי לשים לב למילים שיוצאות לו מהפה ולאחר מכן הוא
בוכה ובוכה
ואין איך לעצור את זה וזה קשה. וזה פשוט קשה.