הצפירה מהדהדת באוויר, צליל גבוה וצורם שמגיע לכל פינה בגוף.
ואלפי אנשים נעצרים במקומם, עצורים כל עבודה, מחנים את
המכוניות, מחזיקים את הילדים קרוב, מורידים מבט לקרקע
ומתייחדים. מתייחדים עם אלפי אנשים, נערים ונערים, נשים
וגברים, שלא יחזרו עוד. בבתי הקברות, עומדים אנשים קפואים
ומסתכלים על השמות החרוטים על השיש הלבן, מאמינים ולא מאמינים
שהנה, פה, שוכב הילד. הילדה. התינוק שלה, בעלה, אביה, אישתו,
אמו. כולם ביחד מתאחדים ורק לרגע שוכחים את הוויכוחים והמלחמות
וחילוקי הדעות.

ואמא אחת עוצמת עיניה בעוד הדמעות בורחות מתחת ולעפעפיים
וזולגות על הלחיים שמזמן כבר נחרשו קמטים. היא עוצמת את עיניה
ונזכרת. נזכרת בניצוף בעיניו הכחולות כאשר דיבר על הגיוס, על
איך שהוא הולך למלחמה עכשיו. "אני הולך להיות גיבור, אמא," הוא
אמר והיא חייכה אליו, שואלת את עצמה איך התינוק שלה גדל מהר כל
כך. לאן הלך הילד הקטן והנמוך שכל הזמן הרטיב במכנסיים ומאיפה
הגיע הגבר הזה שנראה כאילו הוא מסוגל להגן על העולם כולו? היא
נזכרת בצבע הזית של המדים שלו ובאדום כהה הכומטה ובהתרגשות
שיצרה הילה זהובה מסביבו, מפרידה ומבדילה אותו בעיניה משאר
העולם. היא נזכרת בדרך בה התנהג כאשר נסעו לבסיס הגיוס. נזכרת
איך נכנס ילד ויצא גבר, גבוה ותמיר ויפה, כל כך יפה. הילד שלי,
היא בכתה, ממששת את פניה, כאילו רוצה להיות בטוחה שזה באמת
הוא, הילד שלי. אמא אוהבת אותך, היא לחשה, לוחצת אותו אליה
בחיבוק מוחץ. היא נזכרת איך הוא ציחקק בעצבנות בעוד הוא מסתכל
סביב, מוודא שאיש לא ראה את ההתפרצות הריגשית של אמו. דמעות
זולגות במורד הפרצוף שלה והיא מסתיר את פניה בממחטה הרקומה
שבידה, ממחטה שספגה שנים של דמעות, נשענת לאחור בכיסא בו היא
יושבת. משקפי השמש הכהים המסתירים את עינה מספקים לה הגנה. יד
מונחת על כתפה ולוחת קלות והיא מרימה את ראשה כדי להסתכל על
בנה הבוגר, הבן שחזר, מחייכת קלות. ידה המקומטת, חרושת השנים,
מונחת על גב שלו.

אמא בסדר, היא מבטיחה בלי מילים. אמא חזקה.

בעוד קולות עולים ויורדים מסביבה, הצפירה מגיעה לסיומה, היא
נזכרת ברגע הנוראי שבו קיבלה את ההודעה על נפילתו של התינוק
שלה. זה היה כאילו יד קרה מברזל נסגר סביב לבה, לוחצת ומכאיבה,
משגעת אותה לאט. הילד שלה, הילד היפה שלה, בעל תלתלי הזהב
ועיניי התכלת, לא יחזור עוד. הלך להיות גיבור ולא חזר, היא
לחשה לעצמה בעוד עשתה עצמה מקשיבה למה שהמפקד שלו אמר לה. הוא
לא סבל, מת על המקום, פגז, תנק... כל הרבה מילים התבלבלו במוחה
והיא זוכרת שהרגישה פליאה קלה לפני שצנחה לריצפה והתעלפה. היא
נזכרת בהלוויה שלו, בדמעות ובארון המכוסה דגל ישראל, לבן וכחול
מתנוססים על גבי מקום מנוחתו של הילד. היא נזכרת בנאום החנוק
שנשאה, קוראת לילד שלה לחזור הבית, כי אמא מחכה לו. מבטיחה לו
שהיא תעשה לו את כל הכביסה, תסדר לו את כל הבגדים ואפילו תסיע
אותו חזרה לבסיס ביום ראשון כדי שיוכל לישון עד מאוחר, רק
שיחזור הביתה. היא נזכרת בחברים שלו באים לנחם אותה, ילדים
שהיא ראתה גדלים איתו והנה הם חוזרים והולכים למלחמה. היא
נזכרת בפחד, בהבנה, שבעינייהם. השנה הראשונה בלעדיו הייתה בלתי
נסבלת, היא נזכרת. שנה של דמעות וצעקות לאוזנים שיותר לא
ישמעו.

הטקס נגמר, הצפירה מזמן נמוגה והיא קמה מהכסא, נותנת מבט במצבת
השיש הלבנה עם הכתוביות הכתומות. בעוד בנה משקה את העציצים
שקישטו את קבר אחיו, מושיטה נכדתה האמצעית יד כדי לעזור לה
והיא נוטלת אותה, מחייכת קלות אל הנערה המתבגרת שאף שהיא נראית
כאילו היו לה מקומות אחרים להיות בהם, באה ונשארה עם משפחתה.
ילדה טוב, היא חושבת, לוחצת את היד הצעירה קלות. הנערה
מחייכת.

במבט אחרון לכיוון הקבר, היא שלחה נשיקה בלתי נראית אל
האוויר.

אני אראה אותך בצפירה הבאה, אוצר שלי.